משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 1 · משנה 6

יהושע בן פרחייה ומתיי – בחלק מעדי הנוסח "נתאי", או צורות דומות. אנו רואים בחילוף נוסח כזה חילוף משני.

הארבלי – מארבל. ייתכן שהכוונה לארבל שליד טבריה, או ארבל המזוהה היום עם עפולה¹⁰¹נזכרת באונומסטיקון, מס' 73, מהדורת נוטלי וספראי עמ' 51. . אם אכן זה יישוב גלילי לפנינו עדות חשובה על התפתחות התורה בגליל כבר בתקופה זו. כמובן אין בנתון זה לבדו כדי לצייר את אופייה הדתי של כלל יהדות הגליל. נושא זה מחייב הרחבה, ולא כאן מקומה.

קיבלו מהן – זוג קיבל מזוג, והעורך מתעלם מהשאלה האם הם פעלו בדיוק באותו זמן.

יהושע בן פרחייה אומר עשה לך רב – הביטוי "עשה לך" חריג, אך לא יחידאי. הוא מופיע במקרא ובסגנון חז"ל (כגון תוס', סנהדרין פ"ג ה"ז). כמו במשניות אחרות לא ברור למי החכם מפנה את דבריו, האם אל הרב עצמו או אל התלמיד או אולי לכל אדם. אם הפנייה היא לכל אדם הרי שזו קריאה לאדם שיבחר מישהו כמורה. העולם האורתודוקסי היהודי בן זמננו אימץ ושכלל את התביעה¹⁰²כך הבין כנראה בעל מדרש תהלים: "עשה לך רב מדייש עליך כעפר, והתרפס תחת רגליו, והמליכהו עליך, שנאמר ורהב רעיך" (ח ג, עמ' 67). החיבור בין הרב לרעים מלמד שהדרשן התייחס למשנתנו. , תוך כדי פירוש המילה "רב" כאדון וכמי שמורה דרך ופוסק. "עשה לך רב" מתפרש כ"בחר מישהו שיהא רבך ולו תציית". ברם אם מדובר בתלמיד בית המדרש הרי שלהיגד משמעות אחרת לגמרי. לשם הבנתו עלינו לחזור לשיטת הלימוד הנהוגה בתקופת התנאים הקדומה. הלומדים היו מאורגנים בחבורות קטנות ובלתי פורמליות. כאשר הרב נפטר התפרקה החבורה. ברמה הפשוטה ביותר יהושע בן פרחיה תובע מהרוצה ללמוד לא ללמוד לבד, אלא לפנות לרב שילמד אותו. מאוחר יותר, כאשר התרבו דברי התורה, ובטרם נכתבו, לא הייתה כל אפשרות ללמוד במסגרת עצמאית, שכן לא הייתה אפשרות להגיע לתוכני המידע. אבל בתקופה קדומה כלל הלימוד בעיקרו את דברי התנ"ך ופירושם, ויהושע בן פרחיה מעצב (רוצה לעצב) את צורת הלימוד הראשונית. בביטוי "עשה" נדון להלן. בין המפרשים יש המדגישים עשה לך רב אחד, שלא ינדוד בין חבורות אלא ישלים את לימודיו אצל אותו רב, שלא ידולגו פרקים או נושאים. כן פירש או דרש בעל אבות דרבי נתן.

"עשה לך רב" באבות דרבי נתן¹⁰³שני המשלים דומים פחות או יותר.

המשל מותאם לנמשל, וזאת על חשבון המציאות. במציאות נהגו חקלאים לגוון את הגידולים מסיבות שונות. גיוון הגידולים אינו גורר בהכרח פיזור השדות, ותופעה זו של קיטוע חלקות (fragmentation) הייתה מקובלת במצרים ובארץ¹⁰⁴שפרבר, הקרקע, עמ' 781-302. , ובדרך כלל לא נחשבה לדבר של גנאי. גם הנמשל אינו ברור, ואמנם זו הייתה המציאות בארץ ישראל (לימוד מרב אחד), אך לאו דווקא המציאות הרצויה. בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת האם לימוד מרב אחד הוא חיובי או שלילי (עבודה זרה יט ע"א), ובמדרש הארץ-ישראלי מסופר: "רבי שמואל [בר רב יצחק] היה שותל עצמו מחבורה לחבורה, לקיים מה שנאמר מכל מלמדי השכלתי" (מדרש תהלים, א יט, עמ' 19).

אנו רואים בפירוש זה חלק מדרכו של בעל אבות דרבי נתן להסב מימרות כלליות להנחיות לתלמידי בית המדרש. לפנינו תהליך שבו מרכז היהדות עובר מהרחוב ומהאדם הפרטי אל בית המדרש, תלמידיו ומוריו, ועמדנו על כך במבוא. אם כן, כפשוטם של דברים התנא קורא לתלמיד ללמוד בצורה מסודרת מרב, ולא ללמוד לבד בכוחות עצמו.

וקנה לך חבר – הביטוי "קנה לך" נדיר יותר מ"עשה לך", אך מופיע בתנ"ך (ירמיהו לב ז; רות ד ח) ופעם אחת במקור אמוראי בשם "קהלא קדישא דבירושלם": "קנה לך אומנות עם התורה" (קהלת רבה, ט ט). בהקשר של לימוד תורה החבר הוא מתוך חבורת הלומדים. לכאורה ייתכן שמשפט זה עומד בפני עצמו ומדבר על סתם אדם, שלא במסגרת הלימוד. להלן נראה שעדיף לקרוא את כל המימרות ברצף אחד. כן משמע מאבות דרבי נתן (נו"א פ"ח, יח ע"א-ע"ב; נו"ב פי"ח, כ ע"ב) המפרש את משנתנו בהווי בית המדרש. באבות דרבי נתן אין הרב סתם רב, אלא זו פנייה להתמיד אצל רב אחד (לא לעזוב את החבורה ולא להחליף חבורה), והחבר הוא כדי שילמד עמו. בעל אבות דרבי נתן מדגיש שהחבר נועד בין השאר כדי שיגלה לו את סתריו וסודותיו. כך נוצר הניגוד בין החבר לבין האישה, או בין החבורה לבין המשפחה. החבר הוא השותף האמִתי, והאישה שותפה חלקית שאין להשתפך לפניה¹⁰⁵שאלה זו של היחס בין החבורה לבין המשפחה עולה גם באוונגליונים, ולישו מיוחסת המימרה שהתלמידים הם המשפחה האמִתית ואילו המשפחה הביולוגית היא בעדיפות שנייה. כאמור, מסגרת מחשבתית זו עולה ברמיזה מהמשנה, אך מודגשת עוד יותר באבות דרבי נתן. .

כפשוטם של דברים אין כאן דרישה לרב אחד אלא תביעה כללית להרבות בלימוד, בחבורה ומחוצה לה, בעזרת חבר.

דרשות רבות נאמרו על ההבדל בין "עשה" לבין "קנה", ברם בלשון חכמים ובלשון המקרא "קנה" משמעו עשה, וכן נקבע בתפילה "קונה שמים וארץ". המילה באה מלשון עשייה – עושה, כלומר יוצר שמים וארץ.

המשפט "עשה לך רב" חוזר גם במשנה טז, ושם נדון במשמעותו.

לסיכום כל הפרשניות השונות: "עשה לך רב" או "קנה לך חבר" הן שתי הוראות שיש ביניהן קשר הגיוני, ועיקרן התביעה שהאדם יהיה חלק ממערכת חברתית מסודרת. למעשה המשנה אינה אומרת מה צריכים החבר או הרב לספק. במהלך הדורות ניתנו ל"רב" תפקידים שונים. בתחילה, בתקופת המשנה והתלמוד, לימד הרב תורה את חבורת התלמידים ואת הקהילה. בהמשך תקופת התלמוד זלגו אליו גם תפקידי ניהול של טקסים דתיים, שיפוט (ברמה מסוימת) והנהגת הציבור הבלתי פוליטית (בתחום החברתי-מוסרי). גם בדורנו תפקיד הרב שונה מציבור לציבור. באופן טבעי מי שחושב שתפקיד הרב לפסוק ולקבוע את החוק ואת דרכי הביצוע יבין את הצו כמצווה למנות רב כזה, וכהצדקה לשיטתו בדבר תפקיד הרב. מי שחושב שהרב הוא דמות סמלית שאין לה תפקיד בחיי המעשה יבין את "עשה לך רב" כהוראה למנות רב בעל אופי כזה. מי שלומד יבין את "עשה לך רב" כמינויו של המורה, ומי שמבין שתפקיד הרב ללמד את הציבור, לייעץ ליחידים ולציבור ולחשוף בפני הציבור את השיקולים ההלכתיים, יבין גם "עשה לך רב" כמינוי לתפקיד כזה. כללו של דבר, "עשה לך רב" אינו קובע מה תפקיד הרב, מה היקף אחריותו וסמכותו, הוא אפילו אינו קובע שלרב סמכות כלשהי. כל שהמשפט אומר הוא שיש לבנות מערכת חברתית שבה יש לרב תפקיד.

והוי דן את כל האדן לכף זכות – לכאורה זו מימרה עצמאית, אך לדעתנו היא קשורה לקודמותיה. אי אפשר לרכוש חברים, וודאי שאין האדם יכול לקבל על עצמו רב, אם אין הוא דן כל אדם לכף זכות. ביקורתיות ושיפוט מהיר הם מכשול בלתי עביר בפני טיפוח נאמנות וחברות. אמנם יש משניות שבהן כל מימרה עומדת בפני עצמה, כגון שתי המשניות הקודמות, אבל אם ניתן להבין את המימרות ברצף לוגי הדבר עדיף, שכן הוא מעניק למימרות סגולה מיוחדת ומשמעות מרוכזת. בחלק מהמשניות אי אפשר לקרוא את המשנה אלא כיחידה אחת, כגון "על שלשה דברים העולם עומד...".

"הוי דן" עשוי להיות מופנה לכל אדם, אבל הוא משמעותי במיוחד לדיין או למחוקק. עליו, לפי הנחיה זו, להעניק פרשנות מקלה למעשים שכוונתם אינה מוגדרת. מעין זה שנינו בנדרים ש"סתם נדרים... פירושן להקל" (פ"ב מ"ד), כלומר הפירוש הקובע לנדר סתום הוא הפירוש הפחות מחמיר, ואנו מניחים שכך התכוון הנודר. על כן נראה לפרש את כל המשנה כעוסקת בבאים לבית המדרש.

על בן הזוג השני, מתיי הארבלי, אין אנו יודעים הרבה. אין בספרות כל מסורת מחייו וממעשיו מלבד במחלוקת על הסמיכה במסכת חגיגה (פ"ב מ"ב) ובמימרה שבמשנתנו. בנוסחאות של המשניות מטיפוס ארץ ישראל במשנתנו ובמשנת חגיגה הוא קרוי מתיי, וכן בכמה קטעי גניזה. בעדי הטקסט האחרים הוא קרוי נתאי. יש לציין את מוצאו: ארבל, שהיא, מן הסתם, זו שבגליל. בתקופה קדומה זו של תולדות הגליל היהודי, אחד מראשי החכמים הוא בן הגליל או תושב הגליל. לעדות זו חשיבות רבה. כידוע השתלטו החשמונאים על הגליל בשלב מוקדם למדי של מלחמות החשמונאים, אף שאיננו יודעים מתי בדיוק היה הדבר. נתאי אמור לחיות מעט אחרי המרד החשמונאי, שהרי יוסי בן יועזר הוא בן תקופת המרד. מאידך גיסא, שמעון בן שטח הנזכר להלן פעל בימי ינאי (76-103 לפני ספירתם). אם כן, נתאי חי בערך בימי יוחנן הורקנוס הראשון, כשני דורות לאחר ההשתלטות על הגליל. מתברר, אפוא, שתוך פרק זמן קצר זה הספיק הגליל להעמיד חכם העומד בראש חכמי ירושלים (כל זאת אם נפרש שארבל זו היא ארבל הגלילית).

אשר ליהושע בן פרחיה. בתוספתא (מכשירין פ"ג ה"ד, עמ' 675) מסופר שהוא סבור שחיטים הבאות מאלכסנדריא טמאות "מפני אנטליא¹⁰⁶מכונה לשאיבת מים שהשתמשו בה כנראה במצרים להשקאת השדות. שלהן", וחכמים חלקו עליו. בברייתא בספרי זוטא (יט ג, עמ' 302) נמסר בשם הלל שראה את יהושע בן פרחיה כששרף פרה אדומה. אם אנו מקבלים מסורת זו, חובה עלינו לקבוע כי היה הפרש גדול בין ימי הזוג הראשון לימי זוג השני, ובנוסף לכך שיהושע בן פרחיה היה כוהן. בתלמוד הבבלי (סוטה מז ע"א; סנהדרין קז ע"ב) מסופר על בריחתו של יהושע בן פרחיה לאלכסנדריה של מצרים מחמת רדיפותיו של ינאי המלך את החכמים. עוד מסופר כי ישו היה תלמידו¹⁰⁷כך בנוסחאות הלא מצונזרות של הסיפור בסנהדרין, עיין כ"י יד הרב הרצוג 1. , והמסורת מתריסה כנגד רבי יהושע בן פרחיה על שדחפו בשתי ידיו, לא נהג בו בסבלנות וגרם להתרחקותו. מסורת זו אינה מתיישבת מבחינה כרונולוגית עם מסכת חייו של ישו. על כך כבר עמד רבי יחיאל מפאריס¹⁰⁸ויכוח רבי יחיאל מפאריס, בתוך: אייזענשטיין, אוצר ויכוחים, עמ' 84. והסיק מכך כי מדובר ב"ישו" אחר. סביר להניח כי מסורת זו על ישו אינה היסטורית. אף ההצמדה בין יהושע בן פרחיה ובין ינאי ושמעון בן שטח קשה מבחינה כרונולוגית: אנו מצויים בערך בסוף המאה השנייה לפני הספירה (לפני ימי ינאי), ובתקופה זו טרם התהוותה הנצרות. לפיכך אין לומר אלא שלפנינו מסורות שאינן רֵאליות מבחינה היסטורית, אלא באות לעצב תפיסת עולם כללית א-היסטורית.

להערכתנו ייחוס המימרה לרבי יהושע בן פרחיה פותח אופקים חדשים של הבנת המימרות. בבבלי נקבע או נרמז שכפירתו של ישו תלויה בחכם זה: "תנו רבנן, שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו, שנאמר... תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו..." (בבלי, סוטה מז ע"א). לפי ההמשך שם מדובר בישוע ששהה (למד) בבית המדרש. יהושע בן פרחיה הוציאו לאחר שגילה את טיבו האמִתי. המדרש רואה בכך פגם, ואולי מביע הערכה שיחס חכם ופייסני יותר היה מונע את היווצרות הנצרות כדת מתחרה עוינת (ומנצחת). כפי שאמרנו, מבחינה כרונולוגית המעשה איננו מתאים. כפי שנראה להלן ייתכן שהמדרש המאוחר רומז לדחיקתם של צדוקים ובייתוסים מבית המדרש. בעל אבות דרבי נתן קושר את פרישתם לימי אנטיגונוס איש סוכו ולדור תלמידיו (נו"א פ"ה; נו"ב פ"י, עמ' 26). מבחינה כרונולוגית הדברים מתאימים מעט יותר.

הפערים הכרונולוגיים הופכים את הסיפורים ממסורות למיתוס. אין בו דיוק היסטורי, אך יש בו שיפוט נגד גדולי הדור שטעו בהערכת תופעת המינות, ואולי סובלנות רבה יותר הייתה "חוסכת" את התופעה שפגעה קשות בעם ישראל. זו פרשנות מעניינת וחשובה מבחינה עקרונית, גם אם איננה נכונה מבחינה היסטורית. היא משקפת שיפוט מאוחר ונטייה ללקיחת אחריות והאשמה עצמית, בניגוד לתופעה ההיסטורית הרווחת יותר לתלות את האשם ב"אחר", בבחינת "תמיד השני אשם".

הפרשנות ש"אנו" אשמים בהתפרצויות כיתתיות, ושמעט סובלנות הייתה יעילה יותר ומונעת מאבקים בין-דתיים של עשרות שנים, היא מרתקת כשלעצמה. עם זאת כמובן קשה לדעת עד כמה היא נכונה מבחינה רֵאלית-היסטורית, וספק אפילו אם היא משקפת ביקורת על התנהגותם הרֵאלית של חכמים בזמן כלשהו (ימי היווצרות הכתות או ימי היווצרות המימרה).

עוד מסופר על יהושע בן פרחיה שהיה כוהן (ספרי זוטא, יא ג, עמ' 302), ושרף פרה אדומה. אם כך עשה הרי קרוב להניח שהיה כוהן גדול. קשה לקבל שיהושע בן פרחיה היה כוהן ושימש בכהונה גדולה, שכן אין לכך סיוע ממקורות אחרים. יש להניח כי לו כך היה היינו שומעים על כהונתו. זאת ועוד, אין הוא נזכר ברשימות הכוהנים הגדולים הידועים לנו, אף שאלו אולי אינן שלמות. לפנינו, כנראה, שיבוש של השם, ואין לנו אלא להלך בדרכם של החכמים שמניחים שלפנינו שיבוש בקריאתם של ראשי התיבות. ברשימה של שורפי הפרה הופיע "יב"פ", והוא קיצור של יהושע בן פיאבי ששירת לפני שמעון בן בייתוס אשר נתמנה לכוהן גדול בשנת 25 לפנה"ס, או של ישמעאל בן פיאבי השני ששירת בכהונה גדולה בשנים 16-15 למניינם. מבחינת זמן פעולתו של הלל, קרוב יותר לקבל את האפשרות הראשונה¹⁰⁹ראו דיונו של ספראי, בחינות חדשות, עמ' 302-602, ושם נסמנה ספרות קודמת. החילוף מעיד על נוסח כתוב שמעתיקים השתבשו בפיענוח ראשי התיבות שבו. . מעתיק מאוחר פיענח את ראשי התיבות בטעות כ"יהושע בן פרחיה".