משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 2 · משנה 11

רבי יהושע אומר עין רעה – ב- פ ובקטע גניזה מס' 41: "עין הרע". "עין הרע" הוא מונח מתחום המאגיה הרכה, קללה המוטלת על האדם. יש להניח שבין הקוראים את המשנה כיום יש רבים שאינם מאמינים במושג, אבל אסור שעמדה זו תניח שגם רבי יהושע לא האמין במושג. היו בין חכמי ישראל שהסתייגו מאמונה בעין הרע ובמאגיה בכלל, או שהסבירוה בצורה עדינה יותר, אך זה היה מושג קבוע וידוע. במשנה ט עסק רבי יהושע בחבר טוב, ורבי אליעזר בעין טובה או רעה. עתה מאמץ רבי יהושע את מימרתו וגישתו של רבי אליעזר. דומה שלפנינו בלבול בשמות המוסרים.

ההבדל בין "עין רעה" לבין "עין הרע" הוא הבדל דתי עמוק. האם רבי יהושע מדבר בתחום החברתי ההגיוני, או שמא הוא מבטא בדבריו חשש ממאגיה "רכה" יחסית? תקצר כאן היריעה מלעסוק בשאלת המאגיה היהודית, עסקו בכך חוקרים מובהקים ואף הצביעו על הבדלים כרונולוגיים ופנים חברתיים בתוך החברה היהודית ובתוך חברת בית המדרש⁶¹שאלת המאגיה קשורה לשאלת המיסטיקה, והגבול ביניהן מטושטש. לסיכום שקול ראו בוהק, מאגיה, והנספח למסכת חגיגה. . נסכם כאן את דעתנו⁶²עמדתנו האישית ביחס למאגיה איננה נושא הדיון. בנושא בטיעון קצר שכמובן מחייב הוכחה מפורטת. הגישה המאגית מלווה את התורה שבעל פה מראשית צעדיה, אלא שבתקופות הקדומות היא הייתה נחלתם של השכבות העממיות, והממסד הרבני הסתייג ממנה. לעומת זאת במהלך תקופת התלמוד ומאוחר יותר חדר השימוש במאגיה יותר ויותר לבית המדרש. חכמים אינם מתכחשים לעצמתה של המאגיה ולאפשרות שתשפיע על מהלך המאורעות, אך הם מדגישים את ההשפעה דרך תפילה, קיום מצוות ודרכי הצדיקים. בכל הדורות היו חכמים שהסתייגו מהמאגיה או התנגדו לה. אבל בהיותה שואבת את תעצומותיה החברתיות ממקורות של יראת שמים מיעטו לצאת נגדה בפומבי, וגם המתנגדים הסתפקו בהתעלמות או בהסתייגות מקרית. הוא הדין בתומכים במאגיה שאף הם חשו שהפרקטיקה המאגית אינה נעוצה במקורות החשיבה ההלכתיים המחייבים, ובעצם היהדות מעדיפה דרכים אחרות לשיח בין האדם לבוראו. במקרה זה הכוח העממי היה חזק יותר וכפה על חכמים מדיניות שעיקרה שתיקה. היו כמובן גם תומכים נלהבים מבין שכבות החכמים שאימצו פרקטיקות ואמונות מאגיות; היו גם מתנגדים נמרצים יותר, אם כי רק בודדים וספורים מבין חכמי כל הדורות שמו כמטרה לעצמם לבער את המאגיה העממית.

במקרה זה לפנינו מימרה תנאית (מיוחסת לחכם קדום יחסית) העשויה לבטא אמונה במאגיה, או להתפרש כתכונה חברתית בלבד. יש לומר שבמקורות התנאיים המונח "עין הרע" במשמעו המאגי של קללה עקב קנאה אינו מופיע לא בצורתו זו, לא בארמית "עינא בישא" ולא בביטויים קרובים לו. אבל בימי האמוראים, בשני התלמודים, מצינו את הגישות השונות. כבר באבות דרבי נתן מופיעים שני הפירושים: " 'עין הרע' כיצד? מלמד שכשם שאדם רואה את ביתו, כך יהא רואה ביתו של חבירו. וכשם שאדם רוצה שלא להוציא שם רע על אשתו ובניו כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על אשת חבירו ועל בניו של חבירו" (נו"א פט"ז, עמ' 62). כאן אין כל מגמה מאגית, ו"עין הרע" היא כמו שם רע. אבל בהמשך: "דבר אחר עין הרע כיצד שלא תהא עינו של אדם צרה במשנתו של חבירו. מעשה באדם אחד שהיתה עינו צרה במשנתו של חברו נתקצרו חייו ונפטר והלך לו" (שם שם). עין הרע היא קנאה. אמנם עדיין אין ביטוי לכוחה של עין הרע, אבל הרי במשנה כבר נאמר שעין הרע מוציאה אדם מהעולם. הדרשן מפרש באופן הפוך, שהאדם המטיל את העין הצרה⁶³"עין צרה" היא מקבילה ל"עין רעה", ראו למשל שיר השירים רבה, ה ג; רות זוטא (בובר), א, ומקורות ארץ-ישראליים נוספים. מת כעונש, ובמפורש: "עין רעה שלא תהא עינו של אדם רעה בממונו של חבירו לא בבניו ולא בבנותיו ולא בצאנו ולא בבקרו ולא בכל מה שיש בידו" (אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ל, לב ע"א).

במקורות חז"ל פזורות עדויות המשקפות אמונה תשתיתית חיה בעין הרע, כגון "מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם – אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. ואי בעית אימא: עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו – אין עין הרע שולטת בו" (בבלי, ברכות כ ע"א; בתענית ח ע"ב יש ביטוי נלווה "לעין רעה" והוא שאין הברכה מצויה אלא במה שסמוי מן העין או טרם נספר ונמדד, וכן בילקוט שמעוני תולדות קיא; מדרש ילמדנו מאן, בראשית קיח; בראשית רבה, צז כב, עמ' 1224; צא ו, עמ' 1211⁶⁴בחלק מעדי הנוסח "מפני העין", והוא תיקון מעתיק שרצה לצמצם את מוראה של עין רעה. ; ויקרא רבה, כו ט, עמ' תריב; תנחומא בובר, ראה ד) ובמקורות רבים נוספים. אין זה מקרה שהתלמוד הירושלמי אינו מופיע ברשימה. שם "עינא בישא" (עין הרע) מופיע עדיין ללא משמעות מאגית (ירו', פאה פ"ח ה"ז, כא ע"א). ניתן אפוא לסכם שבמקורות הממסדיים הפן המאגי מוצנע (משנה, ספרות תנאים בכלל, ירושלמי), ואילו בכתבים העממיים יותר (מדרשי אגדה) ובבבל הוא פחות מוצנע. נסיים במדרש המציג את שתי הגישות. המדרש הוא ארץ-ישראלי:

"רבי תנחומא בשם ר"א ורבי מנחמא בשם רב אמר 'והסיר ה' ממך כל חולי'... זו עין⁶⁵בגוף הטקסט של מרגליות "מרה", וכן בהמשך. אבל מהמשך הקטע ברור שבעין הרע עסקינן. . על דעתיה דר"א תשעים ותשעה בעין ואחד בידי שמים. רב ורבי חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה בעין ואחד בידי שמים. רבי חנינא ורבי נתן תריהון אמרין תשעים ותשעה בצנה ואחד בידי שמים, רב על דהוה שרי בבבל דהוה עינא בישא שכיחא, רבי חנינא על דהוה שרי בצפורי והוה תמן צנתא" (ויקרא רבה, טז ח, עמ' שסג). (תרגום הקטע: על דעתו של רבי אליעזר תשעים ותשעה בעין [הרע] ואחד בידי שמים. רב ורבי חייא הגדול אמרו תשעים ותשעה מתים בעין [הרע] ואחד בידי שמים. רבי חנינא ורבי נתן שניהם אומרים תשעים ותשעה [מתים] מקור ואחד בידי שמים. רב משום שהיה שרוי בבבל שהייתה שם עין הרע שכיחה, רבי חנינא משום שהיה שרוי בציפורי והייתה שם צינה.) אם כן, לפנינו מחלוקת מה פוגע בתוחלת החיים, עין הרע או צינה. רב הארץ-ישראלי שחי בבבל מניח שגורם המוות הראשוני והמרכזי הוא עין רעה, כל יתר מקרי המוות מכונים "בידי שמים". רבי נתן הבבלי שעלה לארץ סבור שהצטננות היא סיבת המוות העיקרית. הרי לפנינו גם הבדל בין בבל לארץ ישראל, וגם הערכה על תפוצת עין הרע, אותה מחלה התלויה בבני אנוש. אגב אורחא אנו לומדים שלפחות בני ארץ ישראל סברו שמידה מגונה זו של שימוש בעין הרע מצויה יותר בבבל ופחות בארץ ישראל. זו גם ההתרשמות בין כמות מופעי המונח (ופעילויות מאגיות אחרות) במקורות ארץ ישראל לעומת מקורות בבל (כפי שאכן המצב בספרות שבידינו). מאידך גיסא, במקורות הבבליים יש גם יותר דברי חכמים בגנות המאגיה. איננו יודעים אם יש לראות במספר העדויות טיעון בעל אופי סטטיסטי מייצג, אבל המדרש מייצג לפחות את חוות דעתם של חלק מאנשי ארץ ישראל, את תדמיתם העצמית ואת תדמיתה של יהדות בבל בעיניהם.

לסיכום, מבחינה טקסטואלית והיסטורית סביר להניח שמשנתנו אינה מדברת על "עין הרע" בעלת האופי המאגי. משמעות זאת מצויה כמעט אך ורק במקורות אמוראיים, ובעיקר בארץ ישראל. עם זאת, מן הסתם גם בימי התנאים כבר הוכר המונח "עין הרע" וחששו מהשלכותיו, אך סביר יותר שמשנתנו מדברת בעין רעה של קנאה "סתם".

ויצר הרע – הגישה היהודית ה"קלסית" והנפוצה היא שיצר הרע הוא יצר מגובש מקביל ליצר הטוב, והוא לובש בכל פעם לבוש של יצר אחר. אותו יצר רע משתמש ביצר המין כדי לגרום לאדם לחטוא, או ביצר הגאווה. כך, למשל, שאיפה לתת צדקה עלולה להיות מונעת מיצר הרע. המשנה שבמרכזה ההלכה איננה מזכירה את יצר הרע, חוץ ממשנתנו. אבל הוא מופיע ככוח מניע כבר בתוספתא ובמדרשי ההלכה: "רבי שמעון בן לעזר אמר משם רבי חלפאי בן אגרא שאמר משם רבי יוחנן בן נורי: מתלש בשערו, מקרע את כסותו, משבר את כליו, מפזר את מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שאילו אומר לו יצרו לך ועבוד עבודה זרה עובד היה, שכך היא עבודתו של יצר הרע" (בבא קמא פ"ט הל"א). כמו כן: "...שלא יעציבני יצר הרע מלעסוק בתורה" (מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק, יתרו ב, עמ' 202). עמדה דיכוטומית זו נפוצה במקורות, ומקומה במשנתנו טבעי.

ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם – התנא אינו מסתפק בהטפה נגד מידות רעות אלו אלא מוסיף שהן מוציאות אדם מן העולם. כלומר, העבריין עצמו נפגע מיחסו הרע לאחרים. השונא את הבריות מריר, מתנקם ובלתי מרוצה מעולמו. לא רק שהוא חוטא, אלא שגורם רעה לעצמו. יצר הרע שלו גורם לו לחטוא, ושנאת הבריות אולי איננה מהווה גורם לחטא, אך היא הרת אסון לגופה. לכן גם חבר טוב ושכן טוב הם ברכה; לא רק בגלל מידת הסיוע שיעניקו החברים בעת צרה, אלא בעיקר בשל תחושת החיים ההרמוניים שהם משרים על כל הסביבה.

בעל אבות דרבי נתן, כהרגלו, מעביר את הדיון החברתי למגרש הסגור של בית המדרש: "ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים. אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות. וכן דוד אמר משנאיך ה' אשנא ובמתקוממך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (תהלים קלט כא-כב). הלא הוא אומר ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא יט יח) [מה טעם כי אני] בראתיו ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו. רבי שמעון בן אלעזר אומר בשבועה גדולה נאמר דבר זה ואהבת לרעך כמוך. אני ה' בראתיו אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע" (נו"א פט"ז, עמ' 64). בעל אבות דרבי נתן גם מחבר בכך את ההיגד הזה להיגד שבמשנה הבאה.