משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 2 · משנה 10

הם אמרו שלשה דברים – כל אחד ואחד מהם אמר שלושה דברים. לשון זו שווה להכרזה שכל אחד הוא ממשיך שושלת המסירה. כפי שראינו בפ"א מ"א גם אנשי הכנסת הגדולה והזוגות אמרו "שלושה דברים", אם כי המשנה והעורך לא הקפידו דווקא למנות שלושה משפטים, או עקרונות.

רבי אליעזר – בן הורקנוס, אומר – קשה לחלק את דבריו לשלושה. המספור המוצע מבטא ניסיון למניין כזה, אך נראה שלפנינו יותר משלושה דברים: 1.

יהי כבוד חבירך חביב עליך כנפשך [נ"א כשלך] ואל תהי נוח לכעוס 2.

ושוב יום אחד לפני מיתתך 3א.

והווי מתחמם כנגד אורן שלחכמים 3ב.

והווי זהיר מגחלתן שלא תכווה 3ג.

שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש – הקושי בשיטת מנייה זו הוא שמשפט 1 כולל שני משפטים, ואולי המניין הנכון הוא: 1. יהי כבוד חברך חביב עליך כנפשך [נ"א כשלך] 2. ואל תהי נוח לכעוס 3. ושוב יום אחד לפני מיתתך, והמשפט הבא הוא מימרה נוספת (רביעית) המתחלקת לשלושה חלקים.

יהי כבוד חבירך חביב עליך כנפשך [נ"א כשלך] – השמירה על הכבוד חשובה לכל אדם, ודרישה שכבוד חברך יהיה חשוב בעיניך כשלך יש בה הפגנה של "עין טובה" שעליה המליץ רבי אליעזר לעיל. בעל אבות דרבי נתן מסביר את הברור מאליו: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כיצד? מלמד שכשם שרואה את כבודו כך יהא אדם רואה את כבוד חברו. וכשם שאין אדם רוצה שיצא שם רע על כבודו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו. דבר אחר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כיצד? בזמן שיש לו לאדם מאה רבוא ונוטלים את כל ממונו, אל יפגום את עצמו בשוה פרוטה" (נו"א פט"ו, עמ' 60, ובדרך שונה במקצת בנו"ב פכ"ט שם).

ואל תהי נוח לכעוס – ההתנגדות לכעס נרמזת כבר לעיל כאחת הפרשנויות ל"הוו מתונים בדין", וכן הדרישה לקבל כל אדם בסבר פנים יפות שעליה המליץ שמאי. "אל תהי נוח לכעוס" מרסן, במידת מה, את האיום שתלמידי חכמים עשויים להזיק. רבי אליעזר ראה עצמו, מן הסתם, כשייך לאותם תלמידי חכמים, ומקפיד להזהיר את חבריו שלא יהיו מהירים לכעוס, דווקא משום שכעסם עלול להזיק באופן קשה – עם הכוח צריכים לבוא גם האחריות והאיפוק בשימוש בכוח. ושוב יום אחד לפני מיתתך – מימרה זו מעלה את השאלה הטבעית כיצד אדם יודע מהו יום מיתתו. יתר על כן, האם חזרה בתשובה ברגע האחרון מספיקה? כפשוטם של דברים אכן רבי אליעזר מדגיש שביום הדין אין התחשבנות כמותית, וחזרה ברגע האחרון מועילה. להלן בפ"ג מט"ו נסכם את העמדות השונות. דרשני אבות דברי נתן התקשו לקבל תשובה בלתי שלמה זו, מה עוד שהיא סותרת את תורת החשבון וההתחשבנות שהתפשטה בימי האמוראים, וההסברים שלהם שונים: "שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי אדם יודע באיזה יום ימות שיעשה תשובה. אמר להם כל שכן שיעשה תשובה היום, שמא ימות למחר. ישוב למחר שמא ימות למחרתו, ונמצאו כל ימיו בתשובה. רבי יוסי בר יהודה אומר משום רבי יהודה ברבי אלעאי שאמר משום רבי אלעאי אביו שאמר משום רבי אליעזר הגדול, שוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב אף כל דבריהם כגחלי אש" (אבות דרבי נתן, נו"א פט"ו, עמ' 62; מדרש זוטא לקהלת, ט ב; מדרש תהלים, צ טז, ועוד). אם כן, המשפט נועד להחזיר אדם בתשובה באופן מידי, והוא מתחשב גם בשקילה מלאה של הזכויות והחובות. ברור שאין זה פשט הכתוב, שכן הפירוש הופך את הרעיון של המשפט המקורי. המשפט המקורי מדגיש שתשובה אפילו ליום אחד מספקת, ואילו רבי יהושע מדגיש שצריך לשוב בתשובה בכל יום.

במסכת שמחות ובתלמוד הבבלי מתקשרת מימרה זו למשל חשוב: "היה רבי יהושע אומר שוב יום אחד לפני מיתתך⁵⁴בבבלי, שבת קנג ע"א, המימרה מיוחסת לרבי אליעזר כמו במשנתנו. . אמר לו רבי עקיבה, רבי למדני, וכי יש אדם יודע אימתי הוא מת שיעשה תשובה? אמר לו כל שכן. בכל יום יאמר אדם, אעשה תשובה היום שמא אמות למחר, אעשה היום תשובה שמא אמות למחר, ונמצאו כל ימיו באין בתשובה. איכן הוא פירושו של דבר⁵⁵מונח זה מחליף את המינוח המקובל "שנאמר" או "והדא הוא דכתיב". המונח רגיל, אם כי איננו נפוץ במיוחד. ראו למשל תוס', תענית פ"ב ה"י. ? 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים'. אמר רבי יהודה משלו משל משם רבן יוחנן בן זכאי, למה הדבר דומה? למלך שעשה סעודה וזימן כל אורחים, אמר להם צאו רחצו וסכו, וגהצו את בגדיכם, והתקינו עצמכם לסעודה. הפיקחין שבהם הקפידו על דבריו של מלך, ורחצו וסכו וגיהצו את בגדיהם, והתקינו עצמם לסעודה. והטפשים שבהם לא הקפידו על דבריו של מלך, אלא הלכו להם כל אחד ואחד למלאכתו. הגיע זמן הסעודה, אמר המלך, יכנסו הכל לסעודה בבת אחת, אילו באו בכבודן, ואילו באו בניוולן. אמר המלך אילו מה היו עושין, אמרו לו אילו התקינו עצמן, ואילו לא התקינו עצמן. אמר המלך אילו שהתקינו עצמן יאכלו מסעודתי, ואילו שלא התקינו עצמן לא יאכלו ולא יטעמו מסעודתי. יכול יפטרו להם לבתיהם, אלא אמר המלך, אילו יהיו אוכלין ושותין, ואילו יהיו עומדין ורואין ולוקין ומצטערין. והיכן פירושו של דבר? 'לכן כה אמר ה' אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבשו, הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו' (ישעיהו סה יג-יד), 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו' (מלאכי ג יח)" (מסכת שמחות פ"ב ה"א, עמ' 216).

המשל על המוזמנים שלא התכוננו לסעודה מצוי גם בברית החדשה⁵⁶מתי כב 14-2; לוקס יד 24-15. . למשל זה סדרת מקבילות⁵⁷שמחות ח י, עמ' 156; מדרש תהלים, כה ט, עמ' 213; קהלת רבה, ט א; בבלי, שבת קנג ע"א. , אבל מכולן משנתנו היא המקבילה הטובה ביותר למשל של ישו (כפי הנוסחה של לוקס). על הצורך בהכנה ליום המוות אנו שומעים גם במקורות אחרים: "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור לפני העולם הבא, התקן עצמך לפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (להלן פ"ד מט"ז), וראו מדרש תהלים שם. בספרות הרבנית עיקר המטרה הוא לעודד את האדם להתקין עצמו, להתכונן ליום הדין ולמשפט של מעלה.

חשוב לציין שהמשלים במתי ולוקס, למרות דמיונם, אינם זהים. בנוסחה שבמתי חלק מהאורחים המוזמנים התעלמו מההזמנה וחלקם אף פגעו בעבדים הנאמנים, והם נאסרים ומגורשים הרחק, או נמסרים למיתה. כל זאת במקביל לרעיון שבמשלים שבספרות חז"ל. לרוע המזל השפיעה הבנייה מחדש של מתי על פרשנות המשל ועיצבה לדורות את יחסה של הכנסייה ליהדות, ובכך לא נרחיב.

והווי מתחמם כנגד אורן שלחכמים – הפנייה היא לציבור הפשוט שיישען על חכמים ויקבל את הנהגתם, והווי זהיר מגחלתן שלא תכווה – הנהגתם של חכמים נמשלת לאש; האש גם מסייעת וגם מזיקה, והדרשן (רבי אליעזר או תלמידו, רבי אלעאי) מנצל כפל משמעות זה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש – הביטוי חוזר בעוד סדרת מקורות המושפעת בעליל ממשנתנו (בראשית רבה, נב, עמ' 544 [על אברהם אבינו]; פסיקתא רבתי, ג, ט ע"ב [גם היא על אברהם]; במדבר רבה ג א [על הצדיקים סתם]). בקריאה ראשונה המימרה נראית תמימה, היא מדברת בשבח תלמידי חכמים ומשתלבת בכלל האמירות בזכות לימוד תורה. ברם להערכתנו לפנינו תפיסה ייחודית חריגה למדי, ובמסגרת מסכת אבות היא מהפכנית. בדרך כלל בספרות חז"ל החכם הוא דמות סימפטית, מכובדת, מתונה בדין ובהתנהגותה, פונה בסבר פנים יפות וזוכה לתפארת מהאדם ומבורא עולם. במימרה זו לחכם דמות אחרת: הוא דמות מאיימת שיש בכוחה להרוס ולפגוע. לא נאמר שיש לחבבה או לכבדה אלא לפחד מפניה, ואולי אפילו להשתדל לנוס ממנה.

בדרך כלל חכמים מתנהגים כמנהיגים מתונים, רצויים ואהובים. הציבור פונה אליהם בבקשות של יום יום מתוך כבוד רב, אך ללא יראה. פה ושם פזורים היגדים שיש בהם איום. תיקצר היריעה מלתאר את כל המופעים של מפגשים של חכמים עם הציבור ובינם לבין עצמם, אבל ברור שהתיאור הכללי הוא נינוח ואוהד. כדברי התלמוד הבבלי: " 'ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים', נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד ע"א)⁵⁸בבבל מתוארים יחסים קרירים יותר, או אולי ניתן להגדירם כמתוחים יותר, כגון "אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר... יכול אם הגיס דעתו – תלמוד לומר 'וענוה צדק'. ואם עושין כן – זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר... אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' ' וגו', אין דיבור אלא נחת..." (בבלי, שבת סג ע"א), ובציטוט המאוחר: "אמר רב יהודה שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ואין דבור אלא לשון נחת" (ילקוט שמעוני למלאכי, תקצ). הבבלי רואה במצב שאין בו יריבות מצב מיוחד. כמו כן: "רבא אמר: שני תלמידי חכמים שיושבין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה – מתקנאין באף, ומעלין אותו" (בבלי, תענית ח ע"א). אי אפשר לומר מה המצב הרגיל, אבל תופעת היריבות מתוארת כסכנה רווחת, וראו עוד בבלי, מגילה לב ע"א; סוכה כט ע"א. בירושלמי כל הדיונים הללו על מערכת יחסים בין שני תלמידי חכמים בעיר אחת אינם מופיעים, והנושא לא נראה היה כראוי לטיפול. . בדור יבנה מתוארת סדרה ארוכה של התנגשויות בתוך בית המדרש, וחלקן הסתיים בנידוי חכם⁵⁹ראו הנספח למסכת ראש השנה. . ברם ברור שאלו הם החריגים, ובדרך כלל נשארו הוויכוחים בתחום ההלכתי והחברי. דוגמה לכך היא משנת ידים פ"ד מ"ג המתארת את הוויכוח סביב השאלה איזה מעשר מפרישים בעמון ובמואב בשנת שביעית. ודאי שבאינטראקציה החברתית היו מתיחויות והייתה חברות, אבל חשוב להדגיש שהתדמית העצמית של התנאים, ותדמיתם בעיני אמוראים, היא של נינוחות וחברות. כל זה בתוך שכבת החכמים עצמה.

כלפי חוץ, הופעתו של החכם היא מכובדת. התנגשויות עם הציבור היו כמובן, אבל הן מסופרות בטון ממזער, למשל "מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, אמרו לו לרבי ליעזר וסיפר לרבי יהושע, ורחץ. אמר להם רבי יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם" (תוס', תענית פ"ב ה"ה). הציבור לא נהג כהלכה והחליט על תענית ללא גיבוי מהחכם; חכמים נוזפים בהם בעדינות, אך אין הם מתארים את עצמם כנושכי נשיכת שועל. כמו כן: "שני תלמידי חכמים שדרין בעיר אחת ואחד מהן קשה מחבירו, הקשה נענש מפני חבירו, לכך נאמר כי פדה ה' את יעקב" (תנא דבי אליהו רבה, יד, עמ' 67). אחד החכמים קשה יותר מחברו; לא רק שהחבר נוזף בו ומסתייג ממנו, אלא שגם בקשיותו אין הוא מתואר כמפחיד.

נימות איום מופיעות בתיאורים רק לעתים רחוקות, כגון בסיפור על רבי יהודה בן נחמן שהעליב את רבי טרפון ונענש במיתה (ספרי במדבר, קמח, עמ' 195; בבלי, מנחות סח ע"ב). כמו כן: "אמר רבי יעקב בר אידי מאותה שעה גזרו שלא יהא תלמיד מורה הורייה. רבי חונה בשם רבי חונה אמר תלמיד שהורה אפילו כהלכה אין הורייתו הורייה. תני תלמיד שהורה הלכה לפני רבו חייב מיתה. תני בשם רבי אליעזר לא מת נדב ואביהוא אלא על ידי שהורו הלכה לפני משה רבן. מעשה בתלמיד אחד שהורה לפני רבו רבי אליעזר, אמר לאימא שלום אשתו, אינו מוציא שבתו. ולא יצאת שבתו עד שמת. אמרו לו תלמידיו רבי נביא אתה? אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אני מקובל שכל תלמיד מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. תני אסור לתלמיד להורות הלכה לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל כמחנה ישראל" (ירו', גיטין פ"א ה"ב, מג ע"ג).

במקבילה הבבלית: "ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: 'כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה'... אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, שנאמר..." (בבלי, עירובין סג ע"א). המורה הלכה בפני רבו ראוי שיכישו נחש (לא שזה היה העונש בפועל, אלא מן הראוי שכך ינהגו משמים), ומעשה במי שפגע בכבוד רבי אליעזר ונענש. אפילו בסיפור זה "נשיכתן נשיכת נחש" הוא ביטוי מופרז, מה עוד שהדימוי לנחש הוא בבלי בלבד.

הסיפורים הללו אמוראיים, אך יש להם מקור תנאי. בספרא נקבע העיקרון ואף מופיע הסיפור של רבי אליעזר (בצורה מעט פחות סיפורית – ספרא, שמיני פרשה א הל"ב-הל"ג, מה ע"ג). עם זאת הכלל מוגבל ליחסים שבתוך בית המדרש, ולמערכת האישית בין תלמיד לרבו. ודאי שהמשפט במשנתנו קיצוני הרבה יותר.

לא באנו לברר את מערכת היחסים בתוך בית המדרש, ולא את המערכת שבין חכמים לציבור. זו מערכת שקשה לעמוד על טיבה. סיפורי זיכרון מעורבים בה עם דימוי עצמי ועם ביקורת עצמית שאולי היא מופרזת ביותר, ואולי היא מפרגנת ונוטה לקו זכות⁶⁰ראו חמיטובסקי, מלחמה. . כל מה שבאנו להראות הוא שהביטוי במשנה שלנו חריג ומיוחד בעולמם של חז"ל.