משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 5 · משנה 2

עשרה דורות מאדם ועד נוח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסים לפניו עד שהביא עליהם את המבול – עשרה הדורות היו חוטאים, וה' האריך אפיים והמתין עד שהתמלאה הסאה ואז החריב את העולם. המדרש מתעלם לחלוטין מהתיאורים שחנוך היה צדיק עולם. על צדיקותו של חנוך אנו שומעים בעיקר מהספרות החיצונית (ספרי חנוך, ספר היובלים ד יז ועוד), ובספרות הסוד היהודית שהיא מאוחרת לספרות חז"ל. בספרות החיצונית ובספרות הסוד נקשרה דמותו של חנוך לעולם המלאכים, והוא מזוהה עם מטטרון שר המלאכים. במימרה שבמשנתנו משתקפת דרכם של חכמים השוללת או מתעלמת מחנוך, וזאת כחלק מההסתייגות העדינה מהגזמת מקומם של המלאכים והמזיקים. בבראשית רבה יש רמזים לפולמוס זה: " 'ויתהלך חנוך את האלהים' וגו': 1. אמר רבי חמא ברבי הושעיא אינו נכתב בתוך טומוסן שלצדיקים, אלא בטומוסן שלרשעים, 2. רבי אייבו חנוך חנף היה, פעמים צדיק [ופעמים] רשע. אמר הקב"ה עד שהוא צדיק אסלקנו, 3. אמר רבי איבו בראש השנה דנו בשעה שדן כל העולם. 4. המינים שאלו את רבי אבהו אמרו לו אין אנו מוצאים מיתה לחנוך. אמר להם למה? אמרו לו נאמר כאן 'לקיחה' ונאמר באליהו 'לקיחה'. אמר להם אם 'לקיחה' אתם דורשים נאמר כאן 'לקיחה', ונאמר ביחזקאל 'הנני לוקח את מחמד' וגו' (יחזקאל כד טז), 5. אמר רבי תנחומא יפה השיבם. 6. מטרונא שאלה את רבי יוסי אין אנו מוצאים מיתה בחנוך? אמר לה אילו נאמר 'ויתהלך חנוך את האלהים' ושתק הייתי אומר כדבריך. כשהוא אומר 'ואיננו כי לקח אתו' וגו' איננו בעולם כי לקח אתו אלהים" (בראשית רבה, כה ה, עמ' 239-238). העמדה הראשונה שוללת את צדיקותו של חנוך, וכמוה משפטים 4, 5, 6. המשפט השלישי מציג את חנוך כאחד האדם – הוא איננו רשע במיוחד, אך גם ללא זכויות יתר. כמובן מי שמדגיש שחנוך הוא אדם רגיל יודע שיש מי שסבור שחנוך צדיק גדול (או רשע מוחלט), והוא מתנגד לשתי הדעות. לעומת זאת המשפט השני מכיר בייחודו ומצמצם אותו. ממשפט 4 אנו למדים שהעמדה שחנוך הוא צדיק היא עמדת המינים (נוצרים או גנוסטים), ובמשפט השישי מיוחסת שאלה זו ל"מטרונה". מטרונה היא גברת רומאית, אך בספרות חז"ל שמים בפי המטרונה את הטענות ה"אפיקורסיות" שהיהודי מתחבט בהן ושואל את עצמו. דברי רבי יוסי (6) מבטאים את ההיסוס של חז"ל האומנם צדקו תנאים בהתנגדותם לחנוך, הרי אין בכך חטא, ובכל זאת פשט הכתוב ("ואיננו כי לקח אותו ה' ") מלמד על ייחודו. ודוק! המדרש עוסק בנושא תאולוגי כבד וטעון רגשות, אך הוא מנוסח ברמזים, ומי שאינו מתמצא ברקע אינו חש במתיחות כלל ועיקר.

במדרשים מאוחרים באה לידי ביטוי העמדה שהוא היה צדיק מעט, או "חביב" (ויקרא רבה, כט יא, עמ' תרפא ומקבילות). במדרשים מאוחרים יותר הופך חנוך לצדיק שלם, וכאמור גם למלאך (פרקי דרבי אליעזר היגר, פ"ז ועוד).

איננו עוסקים בהתפתחויות הדתיות המאוחרות שאינן פרשנות מובהקת, ברם אנו חורגים ממנהגנו ומעירים על פן מיוחד שהתלווה למשנה. בפירוש רבי יעקב עמדין מתנהל דיון ארוך על קץ הגאולה, מכיוון שהוא מבין שהמשפט "כמה ארך אפים לפניו" הוא קביעה מספרית. הקב"ה ממתין עם העונש "כך", כלומר כמניין עשרת הדורות הללו, שהוא כ-1666 שנה (סדר עולם רבה, פ"א). תאריך ההתחלה הוא חורבן בית שני, ומן הסתם אין הקב"ה סולח למי שהחריב את המקדש. ספירת הגאולה (התקופה שבה הקב"ה מאריך באפו ומעכב את העונש לרשעים) מתחילה מחורבן המקדש. ר' יעקב עמדין תולה פירוש זה בבעל תוספות יום טוב. בנוסח שלפנינו (גם בנוסח הארוך) אין הדבר אמור במפורש. החשבון שמציג ר' יעקב עמדין מוביל את הלומד לשנת 1734/1736¹בכרונולוגיה היהודית יש אי בהירות לגבי זמן חורבן הבית, 68 או 70 לספירתם. . הרב עמדין (1776-1697) כתב את פירושו לאחר שנה זו, והוא קושר אותו להופעתו של שבתי צבי שאמונה זו גרמה להופעתו וסייעה למשוך אחריו מעריצים. רבי יעקב עמדין היה מראשוני מתנגדיו של שבתי צבי ומהעקביים שבהם, ולאחר התאסלמותו של שבתי צבי ראה בכך כמובן הוכחה לדרכו. הוא מונה רשימת משיחים אחרים שבאו כולם בהתאם לחישוב קץ זה או אחר. הוא מתנגד לכלל חישובי הקצים, ואף מציע לפרש את המשנה ללא זיקה לחישובי קץ. אין ספק שפשט המשנה אינו עוסק בחישובי קץ כלל, מלבד זאת אין שום סיבה להחליט שהתאריך מתחיל להיספר מחורבן בית שני, ובכלל, הביטוי "כמה ארך אפים" אינו קביעה כמותית אלא אמירה כוללת שהוא ארך אפיים מאוד. עם זאת, רבי יעקב עמדין בהמשך פירושו מציע חישובי קצים על בסיס המשנה המגיעים לתאריכים "טעונים" אחרים. נראה שהמסורת שמשנה זו טומנת בתוכה חישוב קצים הייתה חזקה יותר ומשפיעה יותר מהפרשנות שהוא עצמו הציע.

לא כאן המקום להרחיב, אבל נציין שבמהלך הדורות הוצעו עשרות חישובים לזמן הגאולה. אלו מבוססים על ספר דניאל, או על משנתנו, או על מקורות אחרים. בינתיים חלק גדול מהחישובים התבדו, וזמן הגאולה טרם ידוע.

עשרה דורות מנוח ועד אברהם אבינו להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסים לפניו עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם – גם במשנה זו מתוארים כל הדורות כרשעים, אף שלא תמיד יש לכך ביסוס במקרא, בניגוד לרישא. בסוף הצדיק מקבל את "שכר כולם", כלומר מעט השכר שמגיע לרשעים על מעט מעשים טובים שעשו. לא נאמר ששכר הרשעים בעולם הזה²כידוע, אחת העמדות שבספרות חז"ל היא ששכר רשעים בעולם הזה, ובעולם הבא ייענשו, ואילו הצדיקים שכרם בעולם הבא, ובעולם הזה הם סובלים. , ולא נאמר היכן קיבל אברהם את שכרו. הסתירה ה"תאולוגית" בתוך המשנה אינה מטרידה את העורך שכן הצדק (השכר שה' נותן) אינו עיוור ואינו אחיד.