משנת ארץ ישראל על משנה אבות · פרק 5 · משנה 1

פרק זה ערוך לפי סדר מספרי יורד: תחילה עשרה, אחר כך שבעה, ולבסוף שלושה דברים. הפתיחה המספרית היא תופעה רגילה במשנה, ואף במקורות אחרים. יש להניח שתפקידו של הסידור המספרי הוא לחזק את הזיכרון. בהקדמתנו למשניות מספריות (יבמות פ"א מ"א; תרומות פ"א מ"א; שבועות פ"א מ"א; נגעים פ"א מ"א ועוד) עמדנו על טיבן של פתיחות וסידורים אלו וראינו שרובן מאוחרות, ולעתים משנִיות לגוף הפרק, אבל לעתים הפתיחה קדומה, כמו בנגעים. פרקנו מסודר ברובו לפי סדר מספרי, וניכר בסדר המספרי שהוא מגוף הפרק.

פרק זה שונה באופיו מהפרקים הקודמים. אין בו הקפדה על שמות המוסרים ולא משפטי חכמה, אלא דברי אגדה בלבד.

בעשרה מאמרות נברא העולם – בספרות חז"ל המספר עשרה הוא מספר ספרותי המסמל שלמות. "מאמרות" משמעו פעמים, שכן בפרשת בראשית נאמר "ויאמר" בהקשר של שלבי הבריאה, וחז"ל הבינו שאצל הקב"ה האמירה היא כמעשה.

ומה תלמוד והלא מאמר אחד היה יכול להיברות – בכתיב שלנו "להיבראות". המימרות הן ממילא כלליות, ניתן היה לומר "ויאמר ה' יהי עולם", ודיו בכך, אלא להיפרע מן הרשעים שהן מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות – עשרה המאמרות באו להבהיר את טיבו של העולם, שהוא מושלם וראוי עד מאוד, וממילא הפוגע בו פוגע במפעל חשוב ושלם. אפשר גם שהכוונה להראות שהקב"ה מחשיב את עולמו, והפוגע בעולם פוגע בבבת עינו של ריבון העולם.

וליתן שכר טוב שלצדיקים שהן מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות – מאחורי המשפט מסתתרת התפיסה שהרשע פוגע בטיבו הממשי של העולם, והצדיקים הם שמקיימים את העולם. אם שנינו בראשית המסכת שהעולם עומד על שלושה דברים, "תורה, עבודה וגמילות חסדים", או על צדק, אמת ושלום, הרי שהם יסוד העולם וסוד (וזכות) קיומו, ומי שפוגע במידות אלו משחית את העולם.

עד כאן המאמר פשוט. אלא שספירתם של עשרה המאמרות בעייתית. בפרק א בבראשית נאמר עשר פעמים "ויאמר ה' ", כגון "ויאמר אלוקים יהי אור" (ג), "ויאמר אלוקים יהי רקיע" (ו) וכן הלאה. ברם שתי הפעמים האחרונות אינן בריאה הבאה לידי ביטוי במילה "ויאמר" אלא "ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ" (כח); האמירה איננה בריאה אלא תפקיד, או ברכה, ורק בקושי אפשר לראות בה בריאה (נתינת הכוח לאדם). כמו כן "ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב..." (כט) שהוא הדרכה, או רשות, אך לא בריאה. במקורות הקדומים הוצעו ארבעה או חמישה פתרונות שונים למניין עשרה. אף אחד מהם אינו מציע את הפסוק "ויאמר ה' פרו ורבו", ולכל הדעות אין הוא ברשימה, וכך אנו נשארים עם תשע אמירות בלבד. יצוין במיוחד שתרגום השבעים אינו משתמש בפסוק זה בתרגום הרגיל למילה "ויאמר" אלא בשורש אחר. ספק אם לפני חכמים עמד נוסח שונה מנוסח המסורה שבו לפני "פרו ורבו" עמדה מילה אחרת, כגון "ויצו ה' ", או "ויברך ה' " כמו בתרגום השבעים, או שלהפך, התרגום השונה משקף את עירנותם של חכמים לשינוי המשמעות של המילה "ויאמר" בפסוק זה.

כדי למלא את החסר הוצע בתלמוד הבבלי (ראש השנה לב ע"א; מגילה לא ע"ב) להוסיף לרשימה את הפסוק הראשון, "בראשית ברא...", שאין בו אמירה אבל יש בו "בריאה", או להוסיף את הפסוק "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו". פסוק זה מצוי בפרק ב בבראשית (פסוק יח) ואיננו בפרק א המתאר את הבריאה (אבות דרבי נתן, נו"ב פל"ו, עמ' 90; פסיקתא רבתי, כא, קח ע"א-ע"ב). דרשנים אחרים מוסיפים את פסוק כא בפרק א "ויברא אלוקים את התנינִם הגדֹלים"; יש כאן בריאה, אך לא אמירה (אבות דרבי נתן, שם; בראשית רבה, יז ב, עמ' 151). בבראשית רבה מציע אמורא אחר אמירה מיוחדת לרוח להיברא, כלומר שהיו אמירות שאינן כתובות במפורש. אף אחד מהפירושים איננו מספק ואיננו פשט.

האמת היא שהמונח "עשרה מאמרות" אינו חייב להיות סיכום מספרי של הפסוקים. בסופו של דבר זו אמירה רעיונית, שהעולם מושלם, מסובך וחשוב, ולא חייב להיות פסוק מפורש על כך. עוד מן הראוי לציין שלעתים סיכומים מספריים כאלה אינם מדויקים, ונסתפק בדוגמה אחת. באותה סוגיה בבבלי (ראש השנה לא ע"א) מובאת רשימה של עשר גלויות שגלתה סנהדרין, ובפרטן אתה מוצא רק שמונה. בדפוס שלפנינו הוסיפו שני מסעות נוספים (חזרה על המעבר מיבנה לאושא: מיבנה לאושא, מאושא ליבנה ומיבנה שוב לאושא) כדי להשלים את המניין. השלמה זו מיותרת. הרעיון עומד בפני עצמו ואינו נזקק בהכרח לפרטים עובדתיים.