פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 4 · משנה 18

(1681) ארבעה הדברים הם; (א) אל תרצה את חברך בשעת כעסו. (ב) ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. (ג) ואל תשאל לו בשעת נדרו. (ד) ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. וכבר כתב כמה פעמים למעלה שדברים שהוזכרו יחד צריכים להיות שייכים זה לזה, וכפי שכתב למעלה פ"א הערות 709, 852, 1157, פ"ב הערות 379, 416, 551, פ"ג הערה 226, ועוד.

(1682) מעין מה שאמרו חכמים [כתובות פה.] "דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". והחסיד היעב"ץ כתב כאן: "ארבעתן ענין אחד, שיושג הפך הכונה. משל למה הדברים דומים, לפחם הבוער הרבה, ומטילים בו מים, שהוא מתחזק יותר". ומחמת ענין זה ביקש המהר"ל מהקורא בספריו בקשה מיוחדת, וכפי שכתב בבאר הגולה באר הרביעי [שיג:], וז"ל: "והנני משתטח ארצה, בפישוט ידים ורגלים לפני הקורא, ומבקש לחנן אותי בשתים; האחד, שאם יקרא דברים אלו, ולא יכנסו בלבו, שיחזור ויקרא ויעיין עוד... הבקשה השנית, שאם אחר כל זה אין הדברים נכנסים לו בלבו, שיהיה הדברים האלו כאילו לא נאמרו כלל. ולא יאמר, אף שנאמר פירוש בדברים האלו, אין הפירוש נכנס בלב המעיין, שוב אין פירוש עוד, ויתלה חס ושלום חסרון בדברי חכמים. ואם כן היה תקנתנו קלקלה, לגרום שיחשוב רע על דברי חכמים... ולכך אני שואל ומתחנן שינתן לי דבר הזה, שאם אחר העיון לא יקבל הדברים, יעביר את דברי, ויהיו אצלו כאילו לא נאמרו כלל, ויהיו דברי חכמים אצלו כספר החתום, כמו שהיה אצלו קודם שנאמרו דברים אלו". ובהקדמה לתפארת ישראל [ו.] כתב: "אין ספק כי כל פעולה אשר רחוק שיגיע הפועל אל תכלית כוונתו, אין ראוי שיפעל אותה פעולה, שלא יהיה פעולתו לריק ולבטלה". ובהקדמה שניה לגבורות ה' [ט] כתב: "וזה מבואר הנמנע והביטול שיהיה פועל ללא תכלית". ולהלן משנה כא [לאחר ציון 1787] כתב: "כי במאמר שלפני זה בא לומר שלא יפעל האדם פעולה ונמשך מן הפעולה הפך מה שיכוין הפועל, כמו שהתבאר למעלה, כי כל אלו הדברים נמשך מן הפעולה הפך מה שיכוין הפועל אליו. וכך לא יפעל האדם פעולה שלא יהיה נמשך ממנו כוונה, ואף שלא יהיה נמשך ממנו הפך הפעולה, רק שהוא פעולה שלא יהיה נמשך ממנו שום דבר... והחכם יהיו כל פעולותיו שלא יהיה פעולה של הבל, שאין ראוי אל הפועל החכם שיפעל פעולה של הבל שאין בה ממש". והרי המציין את החכם הוא היותו רואה את הנולד, עד שאמרו [תמיד לב.] "איזהו החכם, הרואה את הנולד", וכמבואר למעלה פ"ב מ"ט [תשטז.], ושם הערה 1205. ולכך כאשר פעולה נעשית ללא השגת התוצאה הרצויה, הרי זו פעולת סכלות. וכאשר התוצאה היא הפוכה למטרת הפעולה, הרי זו "סכלות גמור". וראה למעלה פ"ג הערות 39, 172, ולהלן הערות 1789, 1791.

(1683) "והעמידה [על] דעתו" [הוספה בכת"י כאן]. וכן כתב כאן הרבינו יונה, וז"ל: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו - שעל ידי זה יבוא לומר דברים שאינם מהוגנים, כי יוסיף כעס על כעסו". וכן הוא באברבנאל כאן.

(1684) כי כאשר דבר פוגש בהתנגדות, אזי הדבר מתחזק יותר בענינו דוקא מחמת ההתנגדות שנתקל בה, וכפי שמבאר בסמוך. דוגמה לדבר; כאשר המרגלים חזרו מא"י והוציאו את דבת הארץ עמדו כנגדם יהושע וכלב, ועל כך נאמר [במדבר יד, ז] "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד". ותגובת העם היתה [שם פסוק י] "ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים וגו'". ולכאורה יפלא, אם יהושע וכלב אומרים שהארץ היא טובה מאד מאד, מדוע העדה רוצה לרגום אותם באבנים. אלא שהעדה היתה בהתגברות כנגד א"י, וכאשר יהושע וכלב עומדים כנגד זה, אזי ההתנגדות לא"י גוברת, ולכך רצו לרגום אותם באבנים. ואמרו חכמים [ברכות ז.] "מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב [שמות לג, יד] 'פני ילכו והנחותי לך'. אמר לו הקב"ה למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך" [הובא בגר"א כאן]. הרי שהנהגה זו נאמרה אף כלפי מעלה.

(1685) בבחינת [שמות א, יב] "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וראה מה שביאר בגבורות ה' תחילת פ"ד [כח:]. וכן נאמר [קהלת ב, ט] "אף חכמתי עמדה לי", ואמרו חכמים [ילקו"ש ח"ב תתקסח] "חכמתי שלמדתי באף היא עמדה לי". ועוד אמרו חכמים [סנהדרין קו.] "אוי לה לאומה שתמצא ["אוי לה לאומה שתהיה באותן הימים שיעלה על דעתה לעכב ישראל" (רש"י שם)] בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה", ופירש רש"י שם "מי מטיל כסות בין לביא וכו' - לעכבן שלא יזדקקו זה לזה, דמסוכן הוא, כלומר, מי הוא שיכול לעכב את ישראל והקב"ה מכניסם". והר"ן [נדרים מא.] כתב "אחר שחלה ונתרפא, מתחזק בטבעו להיות יותר בריא ממה שהיה קודם חליו" [הובא למעלה הערה 820]. ובנצח ישראל פכ"ה [תקכה.] כתב: "דבר זה תמצא תמיד, שכל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד". לכך כאשר האדם בהתגברות הכעס ["בשעת כעסו"], או בצער גדול ["מתו מוטל לפניו"] אם יבוא אחר לפייסו ולנחמו על כך, הוא יגרום לכך שחבירו יוסיף חימה וצער, כי כעסו וצערו יתגברו כאשר יתקלו במתנגד להם.

(1686) פירוש - מפרש "אל תשאל לו בשעת נדרו" ש"תשאל" הוא מלשון שאלה ותשובה, שהשומע שואל את הנודר האם דבר פלוני גם כן נכלל בנדרו, וכמו שמבאר.

(1687) פירוש - כוונת השואל היא לוודא שדבר פלוני אינו נכלל בנדר, כי חושש שאם לא יוודא זאת בשעת הנדר, אזי בהמשך הנודר ישכח על מה לא נדר, ועלול לסבור שאותו דבר פלוני אכן נכלל בנדרו, ויחמיר על עצמו בחנם, כי לאמיתו של דבר לא היה אותו דבר נכלל בנדרו.

(1688) נדרים יח: "סתם נדרים להחמיר", ופירש הר"ן שם "סתם נדרים להחמיר - כלומר מי שנדר ויש לפרש לשונו להחמיר ולהקל, כל שלא פירש אחד מהן למה נתכוין, הולכין בסתמא להחמיר". והרמב"ם בהלכות נדרים פ"ט ה"ד כתב: "היו מקצת בני המקום קורין לו כך, ומקצתם אין קורין, אין הולכין אחר הרוב, אלא הרי זה ספק נדרים, וכל ספק נדרים להחמיר".

(1689) פירוש - כתוצאה משאלת השומע את הנודר [האם דבר פלוני נכלל בנדרו] עלול להתרחש שהנודר יתעורר לשוב ולנדור כדי להכליל אותו דבר פלוני בנדרו, שמעיקרא לא היה נכלל בנדרו.

(1690) שבא להקל מעל הנודר, ונמצא שמחמיר עליו.

(1691) וכן הוא בעירובין סד: "בא אחד לישאל על נדרו". ובנדרים כא: אמרו "ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם", ועוד.

(1692) כן ביארו כאן מפרשי המשנה. והרע"ב כתב כאן: "ואל תשאל לו בשעת נדרו - למצוא פתחים להתיר לו את נדרו, מפני שאז על כל פתח ופתח שתמצא לו יאמר אדעתא דהכי נדרתי, ושוב לא תמצא לו פתח. ומצינו כשנשבע הקב"ה למשה שלא יכנס לארץ [במדבר כ, יב], לא התחנן מיד אלא המתין ואח"כ התחיל להתחנן", ומקורו בילקו"ש ח"א סימן תשמג.

(1693) לשון הרבינו יונה כאן: "ואל תשאל לו בשעת נדרו - שלא ישאל ממנו שאלות מן הפתחים של התר, כלומר, אדעתא דהכי מי נדרת, כי בעודנו כעוס ונודר יבוא לפרש כל השאלות אשר ישאלוהו וישימים בנדר, על דרך שלא יוכל למצוא לו התר, ונמצא כי יגרום לו רעה". ומעין זה פירש רש"י כאן בהסברו הראשון.

(1694) פירוש - החבר משתתף בצער חבירו, ומצטער עמו על הקלקלה שנזדמנה לו.

(1695) "מה שהוא עושה" - לברר מה שלומו, וכיצד הוא מסתדר במצב זה. וראה להלן הערה 1701.

(1696) ברכות כח: "אמרו לו [תלמידי רבי יוחנן בן זכאי לרבם], רבינו, ברכנו. אמר להם, יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן, ["בתמיה, כלומר ולא יותר ממורא בשר ודם" (רש"י שם)]. אמר להם ולואי ["ולואי שיהא כמורא בשר ודם, שאם כן תחדלו מעבירות הרבה" (רש"י שם)], תדעו כשאדם עובר עבירה ["בסתר, ממורא הבריות" (רש"י שם)], אומר שלא יראני אדם". ונאמר [במדבר ה, כז] "והשקה את המים וגו' והיתה האשה לאלה בקרב עמה", ופירש רש"י שם "הפרש יש בין אדם המתנוול במקום שניכר, לאדם המתנוול במקום שאינו ניכר". ונאמר [ירמיה ב, כו] "כבושת גנב כי ימצא כן הבישו בית ישראל וגו'".

(1697) פירוש - קלקלתו גורמת לריחוקו משאר בני אדם, ולכך בשעה זו בני אדם הם למשא עליו. ואודות שיש הבדלה מחמת פחיתות, כן כתב בהספד [קפב], וז"ל: "טומאת מצורע... הוא בשביל כי המצורע הוא מובדל ומרוחק, שהרי התורה אמרה עליו [ויקרא יג, מו] 'מחוץ למחנה מושבו'. וזה מורה שהוא מרוחק מן הכלל, וזה הוא בשביל פחיתותו וחסרונו".

(1698) שבא בכדי לעזור לחבירו, אך מביא לתוצאה הפוכה. ולהלן במשנה יט [ד"ה ואם אתה] יבאר סמיכות משנתינו למשנה שלפניה.