פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 4 · משנה 19

(1699) כך היה אפשר להבין את המלים "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו" [בסמוך יבאר שזו רק הוה אמינא, אך לאמיתו של דבר כוונת המשנה הנ"ל היא לומר להפך, שרוצה לראות קלקלת חבירו כדי להשתתף בצער חבירו, ולא לשמוח לאידו].

(1700) עד כאן ההבנה שהיתה יכולה להיות במשנה הקודמת "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", שראית קלקלתו נאסרה, אך שמחה לאיד מותרת.

(1701) "איך נוהג" - לברר מה שלומו, ואיך הוא מסתדר. וראה למעלה הערה 1695.

(1702) כפי שביאר בסוף המשנה הקודמת, וז"ל: "ודבר זה עוד יותר צער אליו, כי מי שהוא בקלקלה, בני אדם למשא עליו שיראו קלקלתו, שהוא נבדל משאר בני אדם בקלקלה זאת. כי קלקלתו הוא חסרונו, ואין אדם רוצה כי אחרים יראו קלקלתו. והוא היה מכוין שיהיה לו לנחת רוח, אשר הוא מצער גם כן בקלקלתו. [והנה] הוא בהפך זה, כי הוא מצער יותר כאשר קלקלתו נראה לאחר". וא"כ משנתינו נסמכה למשנה הקודמת "שלא תטעה לפרש מה שאמר 'ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו' מפני שבא לשמוח, וכמו שפירשנו" [לשונו בסמוך].

(1703) לשון הגמרא שם "מעשה ברבן גמליאל [הזקן, שמחות פ"ח], שאמר השכימו לי שבעה לעלייה. השכים ומצא שמונה. אמר, מי הוא שעלה שלא ברשות, ירד. עמד שמואל הקטן ואמר, אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו שב בני שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך".

(1704) פירוש - הוא קדם הרבה לתנאים שהוזכרו בפרק זה, שהיה מתלמידי רבן גמליאל הזקן [ראה הערה קודמת]. וב"תולדות תנאים ואמוראים" עמוד 1148 ביאר שהיה ביחד עם הלל הזקן, והוכיח כן מהירושלמי סוף סוטה [שיובא בסמוך]. ושם מבאר שהלל נפטר ששים שנה קודם החורבן, ואז היה שמואל הקטן לערך עשרים שנה. והרי התנאים שהוזכרו בפרק זה היו בדורו של רבי עקיבא או בדור שלאחריו [ראה הערה 1680], שזהו לאחר החורבן. וא"כ קשה, מדוע שמואל הקטן הוזכר כאן, ולא קודם לכן, וכפי שמבאר והולך.

(1705) נכנס לענין זה, שאולי תבאר שמחמת שנקרא "שמואל הקטן" לכך לא ניתן לו החשיבות הראויה [שיוזכר במקומו], אלא נזכר לאחר זמן. וידחה זאת, ויחזור לשאלתו מדוע לא הוזכר במקומו. ואודות שלא מזכירים תנא במקומו מחמת עניני גנאי, ראה למעלה פ"ב מ"ח [תרמא.-תרמג.].

(1706) אודות ש"קטן" מורה בדרך כלל על גנאי, הנה נאמר [בראשית ט, כד] "וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן", ופירש רש"י שם "בנו הקטן - הפסול והבזוי, כמו [ירמיה מט, טו] 'הנה קטן נתתיך בגוים בזוי'". ובגו"א שם [אות יח] כתב: "בנו הקטן והפסול. דאם לא כן למה קראו 'בנו הקטן', דמאי נפקא מיניה אם היה קטן או גדול, אלא הקטן והבזוי, לכך ביזה אותו גם כן".

(1707) לשון הירושלמי שם: "למה נקרא שמו 'קטן' לפי שהוא מקטין עצמו. ויש אומרים לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי".

(1708) כי כאשר אומרים שזה גדול מזה, מונח בזה שויון מסוים ביניהם, וכפי שכתב למעלה [לפני ציון 1622]: "ואין להקשות כלל, שאיך יאמר בין שני דברים שהם מתחלפים לגמרי, וכי יש ערך ושיעור בין עולם הזה לעולם הבא עד שיאמר כי זה יותר מזה, כאילו היה שעור ביניהם", ושם הערה 1624. ובמיוחד יש לומר כן לפי דברי הירושלמי שלפנינו [הובאו בהערה הקודמת] ש"מעט היה קטן משמואל הרמתי", הרי שרק "מעט היה קטן" משמואל הרמתי.

(1709) כמו שאמרו [סוטה מח:] "שוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן, יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך. נתנו עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת הספידוהו הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל". ורש"י כאן כתב: "הקטן - קטן משמואל הרמתי, כמו שמצינו שיצתה בת קול ואמרה שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו עליו השלום".

(1710) בסוף פרק א, ששם נשנו דברי הלל [שם משנה יב], ודברי רבן גמליאל הזקן [שם משנה טז]. והואיל ושמואל הקטן היה בימיהם, היה ראוי שדבריו יובאו שם, או שיובאו בפרק ב, כי בפרק א הובאו רק דבריהם של זרע הלל, וכפי שביאר למעלה פ"ג תחילת מ"א [לאחר ציון 33]: "ובזה יש לתרץ מה שלא הזכיר רבן יוחנן בן זכאי [בפרק א], שקבל מהלל גם כן, כי לא הזכיר רק זרעא דבית הלל".

(1711) כמבואר למעלה הערה 1702. אמנם ק"ק, כי לכאורה בלא"ה לא היינו טועים לפרש את המשנה הקודמת כך, שהרי הוזכרו שם ארבעה דברים, כאשר "אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו" הוא הדבר הרביעי. ולמעלה הקשה בתחילת המשנה הקודמת "מה ענין ארבעה דברים זה לזה", ותירץ "יש לדעת כי אלו ארבעה דברים ענין אחד; שיהיה האדם נזהר שלא יעשה דבר וירצה לתקן, ויבא תקנתו הפך הכונה שהיה רוצה לעשות, שזה סכלות גמור כאשר יביא אותו אל הפך הכונה". אך אם היה כוונתו לשמוח לאידו של חבירו, שוב יקשה "מה ענין ארבעה דברים זה לזה". ויל"ע בזה.

(1712) יבאר טעם נוסף מדוע שלא יראה חבירו בשעת קלקלתו, ומתוך כך יתבאר באופן נוסף סמיכות דברי שמואל הקטן למשנה הקודמת. והטעם הראשון הובא למעלה הערה 1702.

(1713) פירוש - אפילו אם מדובר שהמקולקל שלח לקרוא לו שיבוא לפניו, ואם כן בודאי שאינו מצטער באם יבוא, שהרי שלח לקרוא לו.

(1714) פירוש - אם היה מדובר באופן שהוא שונאו.

(1715) שאמרו שם [משנה יח] "יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". ואם תאמר, מה ראה לדון כאן [במשנתינו, משנה כ] בסמיכות שבין משניות יח-יט. ויש לומר, כי יבאר כאן שני הסברים בביאור משניתנו ["בנפול אויבך אל תשמח"], ובהתאם לכך אף הסמיכות שבין משניות יח-יט תוסבר בשני הסברים אלו, וכמו שיתבאר בהמשך [ראה להלן הערה 1743].

(1716) פירוש - דעת המהר"ל היא שאין צורך לבאר את סדר המאמרים מצד קשר מהותי ביניהם, אלא מספיק לומר שהמאמרים נסמכו על פי סדר הדורות של החכמים, וכמבואר למעלה הרבה פעמים [ראה למעלה הערות 260, 524, 1315, 1458, 1497, 1680]. ומכל מקום, אם הנך חפץ למצוא קשר מהותי בין המאמרים ניתן לעשות כן, וכפי שמבאר והולך. וראה למעלה הערה 172.

(1717) פירוש - אין כוונת המשנה לומר את מעלת התשובה ומעש"ט, אלא את מעלת העולם הזה, שמתוך שיש בעוה"ז תשובה ומעש"ט לכך העוה"ז הוא יפה ומשובח, וכמו שמבאר. וראה למעלה תחילת הערה 1602.

(1718) כי לא אמר "יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט מכל חיי העולם הבא", אלא "יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". וביאור הדבר ראה למעלה מי"ח [לאחר ציון 1612] שכתב: "כלומר ששעה אחת בעולם הזה יפה, מצד שיש תשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא, כלומר שבעולם הבא אין קנין מעלה. ומצד קנין מעלה, עולם הזה יותר במעלה מן עולם הבא", ושם הערה 1614.

(1719) רומז לפסוק [משלי יא, י] "בטוב צדיקים תעלץ קריה ובאבוד רשעים רנה", ובסמוך יביא מקרא זה.

(1720) בפשטות קושי זה קיים רק בנוגע לתשובה, אך לא בנוגע למעשים טובים. וכך משמע מלשונו, שכתב: "מאי מעליותא של עולם הזה, שיש בו תקון לרשעים בתשובה, יאבדו רשעים ויהא רנה".

(1721) פירוש - לכך נסמכה המשנה "אל תרצה את חברך וכו'" [משנה יט] למשנה שלפניה [משנה יח], כי הבבא האחרונה של משנה יט היא "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", וזה מורה שמדת הקלקלה אינה מדה יפה כלל. לכך שפיר מובן שמעלת העוה"ז היא מחמת אפשרות התשובה שקיימת בו [משנה יח], כי לולא תשובה ישאר הרשע בקלקלתו.

(1722) אך לעוה"ב לא שייכת תשובה, וכמבואר למעלה בשני טעמים [מציון 1584 עד ציון 1595].

(1723) לכך נסמכה משנה יט למשנה יח. וסמיכות משנה כ לבבא האחרונה של משנה יט כבר נתבארה למעלה בשני אופנים [הערות 1702, 1712]. ויש בזה הטעמה מיוחדת; אמרו במדרש [קה"ר ז, כג] "שאלו את שמואל הקטן, מהו דכתיב [קהלת ז, טו]... 'ויש רשע מאריך ברעתו', כל זמן שאדם חי הקב"ה מצפה לו לתשובה, מת אבדה תקותו, שנאמר [משלי יא, ז] 'במות אדם רשע תאבד תקוה'. [משל] לכת אחת לסטין, שהיתה חבושה בבית האסורין. חתר אחד מהן חתירה אחת, וברחו כולן, נשתייר שם אחד מהן, ולא ברח. כיון שבא השלטון התחיל לחבטו במקל. אמר ליה, ביש גדא וטמיע מזלא, חתירתא קומך לא הות עריק. כך לעתיד לבא הקב"ה אומר לרשעים, התשובה לפניכם ולא שבתם". הרי שמואל הקטן הוא המזרז את הרשעים שיעשו תשובה בעוה"ז, שאם לא עכשיו אימתי. ולפי המבואר כאן הרי כך נאה וכך יאה; הואיל ושמואל הקטן נסדר כאן משום שהוא בא לבאר את הבבא האחרונה של המשנה הקודמת ["ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו"], ובבא אחרונה זו באה לבאר את המשנה שלפניה [משנה יח] אודות תיקון התשובה שלא ישאר הרשע בקלקולו, לכך בעקיפין שמואל הקטן מתחבר לנחיצות ענין התשובה, לכך הדגיש במדרש שיש לרשעים לעשות תשובה בעוה"ז כדי שהקלקלה לא תשאר.

(1724) וקשה מפסוק זה על משנה יח, שמשנה יח שבחה את מעלת התשובה מחמת שהיא מונעת מרשעים את כליונם, ואילו פסוק זה מבאר את מעלת כליונם של רשעים. ובהמשך יקשה מפסוק זה על הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח", אך בינתים אינו עוסק עם משנתינו, אלא עם שתי המשניות שקדמו לה.

(1725) "ביהושפט כתיב, כשיצא להלחם בעמונים שבאו עליו" [רש"י סנהדרין לט:].

(1726) "'הודו לה' כי טוב' משמע טוב שיקלסו לפניו על זאת" [רש"י מגילה י:].

(1727) והגמרא [מגילה י:] שאלה מכך סתירה על מה שנאמר [דברים כח, סג] "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם", שמשמע מכך ש"חדי הקב"ה במפלתן של רשעים" [לשון הגמרא שם].

(1728) לפנינו בגמרא [מגילה י:] איתא "אמר רבי אלעזר". אך בעין יעקב שם [וכן בסנהדרין לט:] איתא "רבי יוסי ברבי חנינא". וכבר נתבאר הרבה פעמים [ראה למעלה הערה 371] שדרכו להביא כגרסת העין יעקב.

(1729) אודות שמפלת רשעים היא כבוד השם יתברך, כן פירש רש"י [שמות יד, ד], וז"ל: "ואכבדה בפרעה - כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד. וכן הוא אומר [יחזקאל לח, כב] 'ונשפטתי אתו וגו", ואחר כך [שם פסוק כג] 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו". ואומר [תהלים עו, ד] 'שמה שבר רשפי קשת', ואחר כך 'נודע ביהודה אלהים' [שם פסוק ב]. ואומר [תהלים ט, יז] 'נודע ה' משפט עשה'", ומקור דברי רש"י הוא מהמכילתא שם. ובגו"א שם אות ד כתב: "אלא כשעושה הקב"ה נקמה ברשעים, כל שאר העולם משבחים אותו". ולמעלה במשנה ד [לאחר ציון 358] כתב: "כי כאשר השם יתברך עשה נקמה בחוטאים, מתגדל כבודו [ומביא שם את המכילתא הנ"ל]... הרי לך כשהשם יתברך עושה משפט ברשעים כבודו מתגדל", ושם הערה 361. וכן הזכיר כאן בקיצור הרבינו יונה. ובח"א לסנהדרין לט: [ג, קנז.] כתב טעם אחר לשמחה זו, וז"ל: "אבל משיש אחרים, כי לנבראים אחרים, הרשעים מצירים ומתנגדים להם, ובמפלתן ראוי שישישו אחרים". הרי ביאר את שמחת האחרים מפאת שנסתלקו הרשעים המצירים להם, בבחינת "מיתתן של רשעים, הנאה להן ["שאין מוסיפין לחטוא" (רש"י שם)], והנאה לעולם ["ששקטה כל הארץ" (רש"י שם)]". ומעין זה כתב באור חדש [סד:], וז"ל: "מה שכתוב [דברים כח, סג] 'כן ישיש ה' וגו", אין לפרש על הקב"ה שהוא שש, דזה אי אפשר שהשם יתברך שש במפלתן של רשעים. אלא שהוא משיש אחרים, שמגדיל את הרשע, והרשע בודאי רוצה להאביד חס ושלום את ישראל, כמו שעשה להמן שהגדיל אותו עד שבא להאביד את ישראל". הרי השמחה היא שנסתלק מישראל איש צר ואויב. אך כאן מבאר את שמחת האחרים משום "כבוד השם יתברך".

(1730) יש להעיר, שאם יש במפלת רשעים רבוי כבוד שמים, מדוע אין זו סבה שאף הקב"ה ישמח בכך. ונראה, שהואיל והקב"ה בראם, לכך כבורא אין הוא שמח באבוד מעשי ידיו [מה שאין לנבראים, להם כבוד שמים הוא דבר שיש לשוש עליו לגמרי]. וכן מבואר בח"א לסנהדרין לט: [ג, קנז.], וז"ל: "פירוש, כי השמחה הוא כאשר יש לו שלימות, ואז נמצא השמחה [ראה למעלה הערה 1647, ובסמוך הערה 1735]. והשם יתברך רצה בבריאתם, מפני שהוא עלת הכל. וכאשר נברא העולם נאמר [תהלים קד, לא] 'ישמח ה' במעשיו', מפני שהשם יתברך רוצה וחפץ במעשיו, ואיך ישמח בהפסד שלהם, כמו שאמרו [מגילה י:] מעשי ידי טובעים ואתם רוצים לומר שירה, לכך הוא אינו שש". וכן הזכיר בקיצור בגו"א ויקרא פכ"ד סוף אות ט [קצז.], שם במדבר פי"ח אות ט [רעט.], שם דברים פכ"ח סוף אות טז [תמה.], ובאור חדש [סד:].

(1731) עד כאן ישוב הסתירה בין משנה יח [המשבחת את מעלת התשובה שמונעת מרשעים את קלקולם] לפסוק "באבוד רשעים רנה". ותמצית דבריו היא, שמשנה יח מדברת מצדו של ה' [שאינו שמח במפלתן של צדיקים], ואילו הפסוק "באבוד רשעים רנה" עוסק מצדם של הבריות. ואף לא יקשה ממה שנאמר כאן "בנפול אויבך אל תשמח" [משנתינו], כי נעמיד שפסוק זה אינו עוסק בנפילת רשעים, אלא ב"אויבך" שאינם רשעים.

(1732) קטע זה נמצא רק בדפוס ראשון, והושמט מהדפוסים המאוחרים יותר מחמת הצנזורה, ונודה לה' שעלה בידינו לברר מקחו של צדיק, כי א"א להבין המשך דבריו לולא קטע זה. ובא לבאר הסבר שני למשנה יח "יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעולם הזה וכו'", כי עד כה ביאר שזהו מצדו של הקב"ה בלבד, שמעלת העולם הזה הוא התקון שיש בו לרשעים, משום ש"השם יתברך אין רוצה בשום תקלה" [לשונו למעלה], אך מצד הבריות ראוי לשמוח במפלת רשעים משום כבוד שמים. אך מעתה יבאר שאף מצד הבריות אין לשמוח במפלת הרשעים, אלא בתשובתם מהחטא, וכמו שמבאר.

(1733) כך שאל המן את מרדכי, כאשר מרדכי בעט בו בשעה שהמן הרכיבו על הסוס.

(1734) פירוש - אם המן הרשע היה ישראל.

(1735) באור חדש [קפו:] ביאר ענין זה, וז"ל: "ומה שאמר ההוא בישראל כתיב וכו', פירוש כאשר אמרנו בכמה מקומות כי השמחה היא מצד השלימות שיש לאדם [ראה למעלה הערה 1730, ולהלן הערה 1759], וכאשר אויביך נופלים אל ישמח, שאין זה שלימות לו. כי אדרבא, כאשר ישראל הם אחים, שלימות האחד ומעלתו הוא גם כן שלימות מה לאחר. וכן נפילת האחד הוא גם כן חסרון לשני. כמו שני אחים, כאשר יגיע אחד למעלה וגדולה, דבר זה הוא שלימות מה לאחר. ונפילה שמגיעה לאחד, אף כי הוא אויב לו, מכל מקום אין דבר זה שלימות אליו, דסוף סוף אחים הם [ראה להלן הערה 1760]. אבל באומות עולם, ישמח, שאינם אחים, והנפילה להם הוא שלימות לישראל, ולפיכך יש לשמוח". וגם הגר"א בפירושו למשלי [כד, יז] ביאר את הקרא שאיירי ברשע, וכן הוא ברבינו יונה כאן ובפירושו למשלי [כד, יז].

(1736) לשון הגמרא שם "שלשה הקב"ה שונאן... והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי... את לחודך אסהדת ביה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב, מותר לשנאתו ["הרואה יחידי דבר ערוה בחבירו, אע"פ שאינו רשאי להעיד לו, מותר לשנאותו, שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע" (רשב"ם שם)], שנאמר 'כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו'. מאי 'שונא' ["כלומר מי הוא השונא שאמר הכתוב" (רשב"ם שם)], אילימא שונא נכרי, והא תניא 'שונא' שאמרו שונא ישראל, ולא שונא נכרי. אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למסניה, והכתיב 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ["ומסתמא לאו ברשיעי איירי קרא" (רשב"ם שם)]. אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא, כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי. אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה".

(1737) פירוש - קרא של "בנפול אויבך אל תשמח" עוסק ברשע שמותר לשנאותו [כי אחרת אין מציאות של "אויבך"], ועם כל זה אסור לשמוח במפלתו. ואינו מחלק בזה בין "שונאך" ל"אויבך" [ראה רבינו בחיי על הפסוק (דברים ל, ז) "ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאיך אשר רדפוך"].

(1738) שעל כך נאמר [דברים יט, יט] "ובערת הרע מקרבך". ובבאר הגולה בבאר השני [קמב:] כתב: "ועוד תדע להבין כי משפט מן בית דין של מטה הכל הוא לזכות, כי הבית דין ראוי שיהיו צדיקים וישרים, ומן הצדיק והישר אינו בא ממנו בעצם רק הטוב. רק כאשר לא ימצא לו זכות, אז הוא נדון לחובה, כי גם זה טוב לסלק הרע מן העולם, כדכתיב 'ובערת הרע מקרבך'", ושם הערה 150 [הובא למעלה פ"ג הערה 1761].

(1739) פירוש - אם הרשעים נפלו באופן שלא נסתלקו מן העולם, אלא נפלו באופן אחר [ירדו מנכסיהם, וכיו"ב], שוב אין בנפילתם משום סילוק רשעתם, ועל כך אין היתר לשמוח במפלתם.

(1740) לשון המשנה שם "שמא תאמרו [העדים] מה לנו ולצרה הזאת ["להכניס ראשינו בדאגה הזאת אפילו על האמת" (רש"י שם)], והלא כבר נאמר [ויקרא ה, א] 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו". ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה ["להיות מתחייבים מדמיו של זה, נוח לנו לעמוד ב'אם לא יגיד'" (רש"י שם)], והלא כבר נאמר [משלי יא, י] 'באבוד רשעים רנה' ["אם רשע הוא אין כאן עונש" (רש"י שם)]". ואין כוונתו שרק על מיתת בית דין אמרינן "באבוד רשעים רנה", אלא הוא הדין גם במיתה שלא היתה בבית דין, וכפי שאמרו בגמרא [סנהדרין לט:] גם לגבי הריגתו של אחאב במלחמת ארם, שאמרו שם: "'ויעבור הרנה במחנה' [מ"א כב, לו, "מדלא כתיב 'רנה', משמע הרינה המיוחדת שהיתה עתידה לבא שכבר הוזכרה, והיכן הוזכרה" (רש"י שם)], אמר רבי אחא בר חנינא 'באבוד רשעים רנה', באבוד אחאב בן עמרי רנה", ופירש רש"י שם "באבוד רשעים רנה - והיה העולם מצפה מתי תבא הרנה, איבודו של אחאב, וכשנהרג עברה והוזכרה הרנה בפי הכל". והרי אחאב לא הומת בבית דין, אלא נהרג במלחמה, ועם כל זה הובא על כך המקרא "באבוד רשעים רנה".

(1741) כפי שגם דייקה ברוריא אשת ר"מ קודם לכן [בגמרא שם], שסילוק רשעותם יכול להתקיים גם על ידי תשובה, וכפי שביאר בבאר הגולה באר השביעי [תיט.], וז"ל: "איתא בפרק קמא דברכות [י.] הנהו בריוני ["פריצים" (רש"י שם)] דהוי בשבבותיה דרבי מאיר, והיו מצערי ליה טובא. הוי קא בעי רבי מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו דרבי מאיר, מאי דעתך דכתיב [תהלים קד, לה] 'יתמו חטאים מן הארץ', מי כתיב 'חוטאים', 'חטאים' כתיב ["שיכלה יצר הרע" (רש"י שם)]... הרי לך כי רבי מאיר חשב דלבעי רחמי שימותו הרשעים, ואמרה לו אשתו שאין ראוי להתפלל על זה, אף שהוא רשע אין להתפלל עליו שימות, מאחר שאפשר שישוב מחטאו, אם כן למה יתפלל עליו שיהיה נאבד... כי לכך כתיב 'יתמו חטאים מן הארץ', ולא כתיב 'חוטאים', שהוא שם התאר לאדם שהוא רשע, והיה משמע שימות ויתום האדם אשר חוטא... אבל 'יתמו חטאים מן הארץ', שלא יהיה החטא נמצא, והיינו שיהפוך השם יתברך דעת החוטא ולא יעשה רע עוד, ובזה יתמו חטאים שלא יעשה עוד עבירות... כי ישובו אל השם יתברך". הרי שמגמת הפסוק היא להורות על סילוק רשעותם של הרשעים.

(1742) ועל כך נאמר "יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העולם הבא". ומדגיש בזה, שיופיו של העוה"ז הוא לא רק מצדו של הקב"ה [וכהסברו הראשון], אלא אף מצדם של הבריות, שאף להם אסור לשמוח במפלתן של רשעים, ולכך נאה ויפה הוא שיש בעולם הזה אפשרות של תשובה לסילוק רשעותם של הרשעים שלא בדרך מפלה.

(1743) לאו דוקא "סמך מאמר זה [משנתינו]... אחר המאמר של 'יפה שעה אחת וכו"", כי ביניהם נאמרה משנה יט ["ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו"], אך כוונתו מבוארת, שמשנתינו נסמכה לכאן בעקבות מה שאמרו במשניות הקודמות [יח-יט] שמן הראוי שהרשעים לא ישארו בקלקולם, כי אין לשמוח במפלתם של הרשעים, וכמבואר במשנתינו. אם כן יש כאן שני ביאורים לסמיכות משניות יח-יט; (א) הקב"ה אינו שש באבוד רשעים, כי מדת הקלקלה אינה יפה כלל [כמבואר במשנה יט], ולכך מעלת העוה"ז היא באפשרות עשיית תשובה [משנה יח]. (ב) הואיל ואין לשמוח על מפלת הרשעים [משנתינו], לכך אף מצד הבריות הקלקול הוא דבר מגונה [כמבואר במשנה יט], ולכך מעלת העוה"ז היא באפשרות עשיית תשובה [משנה יח]. וראה למעלה הערה 1715.

(1744) מקשה כן על הסברו השני. כי בשלמא לפי הסברו הראשון, ניחא, שרק מצד הקב"ה אין לשמוח במפלת רשעים, אך לא מצד הבריות, שלהם ראוי לשמוח במפלת רשעים מצד כבוד שמים, וכפי שביאר למעלה. אך לפי הסברו השני, שנתבאר שאף מצד הבריות אין לשמוח במפלת הרשעים, תקשי לך על מה אמרו חכמים "אבל משיש הוא אחרים".

(1745) נקט ב"שונאי ישראל" בלשון סגי נהור, וכוונתו כאשר האומות באות על ישראל להאביד אותם.

(1746) לשון הפסוק הוא [דברים כח, סג] "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה", ופירש רש"י שם "כן ישיש ה' - את אויביכם עליכם להאביד וגו'". הרי הפסוק מדבר באויבי ישראל.

(1747) ושמואל הקטן לא הוסיף דבר על לשונו של הפסוק. וכן למעלה פ"א מי"ז [שצה:] שאל על התנא שם שלא הוסיף על משמעות המקרא [ראה שם הערה 1460], ולכך טרח לבאר שם בסוף המשנה [תה:] את ההבדל בין דברי התנא לדברי המקרא. וכן שאלו שאלה זו כאן; משמעות רש"י, רמב"ם, רבינו יונה, רע"ב ואברבנאל. וראה הערה הבאה.

(1748) פירוש - המלים האחרונות של המשנה הן "והשיב מעליו אפו" [משלי כד, יח]. ועל כך כתב הרמב"ם כאן: "'חרון אפו' לא נאמר, אלא 'אפו', מלמד שמוחלין לו כל עונותיו". וכן הביא רש"י גירסא זו. ופירושו, כאשר אדם שמח בנפול אויבו, אזי הקב"ה ימחול לאותו אויב את כל עוונותיו. ולשון האברבנאל: "ודרש שמואל שלא אמר 'חרון אפו', לשיפורש שהשיב מעליו החרון אף והתלהבות הכעס החזק, אבל שתמיד נשאר עליו אף השם כל שהוא, אינו כן, כי הכתוב אמר 'והשיב מעליו אפו', והוא שימחול לו כל עונותיו אשר עשה נגדך, שעליהם היה חרון אפו". וראה הערה הבאה.

(1749) לא כמו שביאר כאן הרבינו יונה, וז"ל: "ויש גורסין... 'מלמד שמוחלין לו על כל עוונתיו'. ועתה השמיענו שמואל חדוש גדול, שרוצה לומר כי יראה השם שזה שמח בנפול אויבו, וימחול לאויב ויקים אותו, והוא עונש לשמח". וכן כתב כאן התויו"ט, וז"ל: "והשיב מעליו אפו - בדברי הרמב"ם נראה דגריס עוד 'חרון אפו' לא נאמר, אלא 'אפו', מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. הובא גם נוסחא זו בפירוש רש"י. ופירש מדרש שמואל בשם הרב מתתיה היצהרי 'חרון אפו' לא נאמר, שהוא חום האף לבד, אלא 'אפו', כלומר כל האף. וגירסא זו נראית בעיני, שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב הזה". אך המהר"ל נאיד מזה, כי כבר ביאר שסמיכות המשניות מחייבת אותנו לומר שעיקר הדגשת שמואל הקטן הוא שאין לשמוח במפלת האויב, ולכך יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, וכמו שביאר למעלה. ולכך יבאר הסבר אחר לפי הרמב"ם, וכמו שממשיך ואומר.

(1750) לשון הרמב"ם: "אף על פי ששלמה אמר בחכמתו זאת הצוואה, אבל זה החכם היה מוכיח בזאת המדה, ומזהיר מזאת העבירה". וסוף לשונו משמע שהיה צורך באזהרה זו משום שבני אדם לא היו נזהרים באיסור זה. וכן כתב כאן הרבינו יונה, וז"ל: "מה בא להשמיענו שמואל הקטן בזה, הלא פסוק שלם הוא, ושלמה ע"ה אמרו. אלא רוצה לומר שהיה רגיל שמואל הקטן לומר פסוק זה, מפני שהוא דבר הצריך בכל יום, ובני אדם נכשלים בו בכל יום, כי גם בהיות האויב רשע אין לשמוח ברעתו".

(1751) לשון רש"י: "והשיב מעליו אפו - שישוב ממנו ויבא עליך".

(1752) צריך ביאור, איך מבואר ששמואל הקטן מדגיש זאת, הרי סוף סוף נקט כלישנא דקרא ללא שנוי. ואולי גרס בדברי שמואל הקטן רק שאמר את פסוק יז ["בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך", ולא את הפסוק שלאחריו "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". וכן בשנויי נוסחאות הנדפס בשולי המשניות יש גירסא כזו, ושם מצויין שכך נראה גרס גם רבינו יונה. ומתוך ששמואל הקטן מצטט רק את הפסוק הזה, ולא גם את הבא אחריו, בכך בא להדגיש את ה"אל תשמח", ש"רק יבואו עליך הצרות" [לשונו כאן].

(1753) לשון הפסוק במילואו [משלי כד, יח] "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו".

(1754) פירוש - מהו הפסדו של השמח בנפילת אויבו אם ה' ישיב אפו מאויבו, הרי אין לו שום תועלת בדבר שה' ישאיר אפו על אויבו.

(1755) בתמיה, וכי הפסוק נותן טעם ש"בנפול אויבך אל תשמח" משום שאז לא ישיב ה' מאויבו את חרון אפו, הרי אין בזה נתינת טעם כלל.

(1756) כן כתב כאן הרע"ב: "והשיב מעליו אפו - מדלא כתיב 'ושב', אלא 'והשיב', משמע יסירהו מעל אויבך וישיבהו עליך".

(1757) שחרון האף ישוב ויבוא אל השמח במפלת אויבו.

(1758) פירוש - השמח לאיד לא ינקה מהעונש [מלבי"ם משלי שם], וכמו [שמות כ, ו] "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", והוא לשון עונש [רמב"ן שם]. וראה גו"א שמות פי"ב אות ס, ושם הערה 457. והמצודות דוד במשלי שם כתב: "שמח לאיד - השמח על תקלת חבירו לא ינקה מן התקלה ההיא, כי תבוא גם עליו".

(1759) כי שמחה מורה על שלימות [ראה למעלה הערה 1735], ואם שמח ברע בעל כרחך שמוצא את שלימותו ברע, וממילא הואחפץ ברע, כי כל אדם חפץ בשלימותו. וכן כתב בגו"א דברים פ"ה סוף אות ז [קטו.], וז"ל: "הוא חומד מפני שרוצה להשלים עצמו מה שחסר... ובכל דבר שיש בו שלימות שייך חמדה, שהאדם חומד לדברים המשלימים האדם. שדרך לחמוד כל דבר שעל ידו שלימות דבר" [ראה להלן הערה 1951]. וכן כתב בנתיב התורה ס"פ יז [א, עד:], וז"ל: "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה [ברכות ד:], וזה מפני כי המצוה היא השלמת האדם, ובה יושלם האדם, וכאשר הוא בלא מצוה הוא חסר. וכל דבר רץ אל דבר שהוא משלים אותו, וקודם זה הוא חסר מן השלמתו, ולכך הוא רץ להשלים חסרונו".

(1760) כי הרע של שונאו הוא גם רע של עצמו, וכפי שביאר באור חדש [קפו:], וז"ל: "השמחה היא מצד השלימות שיש לאדם, וכאשר אויביך נופלים אל ישמח, שאין זה שלימות לו. כי אדרבא, כאשר ישראל הם אחים, שלימות האחד ומעלתו הוא גם כן שלימות מה לאחר. וכן נפילת האחד הוא גם כן חסרון לשני. כמו שני אחים, כאשר יגיע אחד למעלה וגדולה, דבר זה הוא שלימות מה לאחר. ונפילה שמגיעה לאחד, אף כי הוא אויב לו, מכל מקום אין דבר זה שלימות אליו, דסוף סוף אחים הם" [הובא למעלה הערה 1735]. ולכך אם חפץ ברע של שונאו, מונח בזה שחפץ ברע גם של עצמו.

(1761) ועל כך נאמר "פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", הרי שאיירי בדביקות ברע.

(1762) לשון המלבי"ם [משלי יז, ה]: "ומי ששמח לאיד לא ינקה מעונש, כמו שנאמר 'בנפול אויבך אל תשמח וכו"". הרי שגם הוא חיבר את שני הפסוקים הללו להדדי. וידיעת הפכים אחת; הנה נאמר [משלי כב, ט] "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל". וכתב על כך בנתיב עין טוב פ"א [ב, ריג.], וז"ל: "שלמה המלך ע"ה רוצה לומר מי שהוא טוב עין ראוי שיהיה מתברך מן השם יתברך, כי מלחמו נתן לדל. שכאשר הוא נותן בעין טובה, שלא בצרות עין, רק בהרחבה... ועין טוב נקרא כאשר הוא רוצה וחפץ שיהיה חבירו בשלימות ובטוב. והפך זה 'עין רע' נקרא כאשר עינו צר בשל אחר. ומפני כך אמר 'טוב עין הוא יבורך', כי העין מדרכו שיהיה צר, ואינו חפץ בשלימות, לכך הוא רחוק מן הברכה. וזה שהוא נותן בעין טובה, מורה שהוא דבק בברכה יתירה, ואם לא כן לא היה נותן בטוב עין. לכך כתיב 'טוב עין הוא יבורך כי מלחמו נתן לדל', שמפני שהוא בעל עין טוב הוא דבק בברכה, כמו שאמרנו, ולכך יבורך גם כן" [הובא בחלקו למעלה פ"ב הערה 921]. הרי הדבק בברכה הוא עצמו מתברך, וממילא הדבק ברע "לא ינקה".

(1763) קטע זה מופיע בכת"י, ואינו מופיע בנדפס. ופירושו, אף בלי לדרוש שתיבת "והשיב" מורה שחרון האף יחזור למי ששמח בנפילת חבירו, אלא רק מורה שחרון האף יסור מחבירו, מ"מ ברור הוא שהשמח ענוש יענש, וכמו שמבאר.

(1764) כי הואיל "והשיב מעליו אפו", אם כן שמחה זו מה עושה, הרי באותו רגע ששמח, ה' הסיר מחבירו את כעסו, ונמצא ששוב אין מקום לשמוח במפלתו. וכן כתב כאן התפארת ישראל [אות צו], וז"ל: "כיון שהקב"ה התפייס ונחם על רעתו, נמצאת שמח לאיד של אוהבי ה'".