פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 3 · משנה 13

(1356) פירוש - למעלה ביאר [לאחר ציון 1236] שיש לאדם ארבעה קנינים; (א) חכמה. (ב) מעשים טובים. (ג) עושר. (ד) תורה. ועד כה ביאר את שתי הבבות הראשונות ["מסורת סייג לתורה", "מעשרות סייג לעושר"] שהן כנגד הקנינים של תורה ועושר. ומעתה יבאר את שתי הבבות הנותרות ["נדרים סייג לעושר", "סייג לחכמה שתיקה"], ויבאר שהן כנגד שני הקנינים הנותרים; מעשים טובים, וחכמה. וראה הערה 1363.

(1357) פירוש - הגדרת קנין היא רכישת דבר שלא נולד עמו בטבע [כמבואר למעלה הערה 1238], ואין בטבע האדם בשעת הוולדו לעשות מעשים טובים, וכמו שמבאר.

(1358) רש"י בראשית ח, כא "מנעריו - 'מנעריו' כתיב, משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע". והרמב"ן שם כתב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו - מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים, ולא בימי הזקנה, ואם כן אין להכות את כל חי... וטעם המ"ם, כי מתחלת הנעורים הוא בהם, כמו שאמרו [ב"ר לד, י] משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע". וכן הביא למעלה פ"ב מ"ב [תקכב:], וביאר שם מדוע קודם לכן [בהיותו עובר במעי אמו] אין יצה"ר.

(1359) כי היצר הטוב נכנס באדם בהיותו בן יג שנים, וכמו שאמרו במדרש [קה"ר ד, ט] "'טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל' [קהלת ד, יג], 'טוב ילד מסכן וחכם' זה יצר טוב, ולמה נקרא שמו 'ילד', כי אין מזדווג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה... 'ממלך זקן וכסיל' זה יצר הרע... ולמה קורא אותו 'זקן', שהוא מזדווג לו מילדותו ועד זקנתו".

(1360) לשונו בתפארת ישראל פ"א [לג:]: "הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלקיות, והם מצות התורה. והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלקית, ודבר זה בודאי הם פעולות המיוחדות לו וראוים לו. ואם תשאל ותאמר אם כן, הרי כל הפעולות המיוחדות לכל אחד ואחד מן הנבראים, הפעולות מתחייבות ממנו מעצמו, ואינו משנה פעולותיו. ולמה לא נמצאו גם כן פעולות האלקיות, הם המצות, מן האדם מעצמו. דבר זה אין שאלה, כי אם ראוי שיהיו אלו הפעולות באות מן האדם, הלא יצר הרע שברא באדם הוא מביאו אל הפעולות הרעות, שבאות ממנו מצד יצר הרע שבו... כי היצר הרע מעכב", וראה למעלה הערות 38, 1251.

(1361) לפני ציון 47. ולשון המאמר הוא "אמר רבי שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו, בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה. אמר לי, רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי, ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו, רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו, בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר [במדבר ו, ב] 'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה"".

(1362) לשונו למעלה פ"א מ"א [קמז.]: "וכל זה יתבאר לקמן בעזרת השם אצל 'נדרים סייג לפרישות', כי מעשה האדם אינם מוגדרים בעצמם, וצריכים גדר וסייג". והרמב"ם בסוף הלכות נדרים פי"ג הכ"ג כתב: "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו, ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד, כגון מי שהיה זולל, ואסר עליו הבשר שנה או שתים. או מי שהיה שוגה ביין, ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם. וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון, ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו, ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים 'נדרים סייג לפרישות'". ובביאור הגר"א לשו"ע יו"ד סימן רג סעיף ח כתב שמקור דברי הרמב"ם הוא מעובדא דשמעון הצדיק. ובפירוש הגר"א הביא כאן מה שנאמר [רות ג, יג] "חי ה' שכבי עד הבוקר", שבועז נשבע ליצרו [רות רבה סוף פרשה ו]. ולהלן בתחילת המשנה הבאה, בביאור סמיכות המשניות, כתב: "מאחר שהאדם חביב, ויש לאדם מעלה עליונה מאד, נתן השם יתברך ויתעלה ברוך הוא פרשת נדרים, שיעשה האדם סייג וגדר שלא יתקלקל מעלתו שנברא בצלם אלקים. ולכך נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, שיזיר עצמו מן היין, שלא יבא לקלקול [רש"י במדבר ו, ב]". והרע"ב כאן כתב: "בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתירא שלא יעבור, מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך, ועל ידי כך הוא כובש את יצרו".

(1363) יש להעיר, שהואיל ובבא באה לבאר כיצד ישמור את קנין המעשים הטובים שעושה האדם [כמבואר בהערה 1356], מדוע נקט בנדרים שהם סייג לפרישות מן העבירה, ולא בנדרים שהם מביאים לזרוזי נפשיה לעשות מצות. והרי בנדרים ח. אמרו "מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר [תהלים קיט, קו] 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה", ופירש רש"י שם "דשרי ליה לאיניש לישבע כדי לזרז עצמו לקיים את המצוה". והגר"א כאן הביא מאמר זה. ואם כן קשה, מדוע לא נקטו בנדר המעורר את אדם למעשה טוב, ורק נקטו בנדר המעורר את אדם שיפרוש מן החטא, והרי בבא זו מכוונת כנגד מעשים טובים. ונראה, כי למעלה ביאר [לאחר ציון 1241] שהסייגים של המשנה נועדו לאפשר לאדם לשמור את קניניו שרכש, ולא יאבדם. ובשלמא לגבי שלשת הקנינים של תורה עושר וחכמה, שפיר מובן כיצד האדם יוכל לאבדם לאחר קנייתם; כי עלול הוא לשכוח את תלמודו וחכמתו, ולרדת מנכסיו. אך מה שייך לומר שהאדם יאבד את מעשיו הטובים שכבר נעשו ונשלמו [מלבד הציור הרחוק של (קידושין מ:) "תוהא על הראשונות"]. ובעל כרחך שהאופן היחידי שיאבד מעשיו הטובים שכבר נעשו הוא בעשיית עבירות, שעל כך אמרו [סוטה כא.] "עבירה מכבה מצוה", וכמבואר להלן פ"ד מי"א [ד"ה ועוד יש], שכתב: "שאפשר שיהיה כנגד המצוה שהוא פרקליט הטוב, יש כנגדו קטיגור שהיא העבירה, ומבטלת המצוה שהיא פרקליט אחד". ולכך הסייג לשמירת מעשים טובים שכבר נעשו הוא פרישה מן העבירה שעלולה להעשות. וראה למעלה הערה 1243.

(1364) פירוש - נגד הקנין הרביעי והאחרון שבמשנה [חכמה].

(1365) לשונו למעלה [לפני ציון 1236]: "האדם נברא חסר, כי 'עיר פרא אדם יולד' [איוב יא, יב], ואחר כך יקנה האדם השלמתו ויושלם... כי נברא האדם בלא דעת ויקנה הדעת". ו"עיר" הוא חמור ["וענינו החמור בעודו קטן" (רד"ק ספר השרשים, שורש עיר)], וזהו שכתב כאן "שהאדם בעל חומר, ואינו שכליי, שהרי נולד האדם בלא שכל", וראה למעלה הערה 1251. ולהלן פ"ה מכ"א כתב: "בן חמש למקרא... ודבר זה מפני כי האדם נולד בלא שכל לגמרי, וכאשר האדם בן חמש מתחיל השכל באדם".

(1366) לשונו למעלה פ"א מי"ז [שצו.]: "ופירוש 'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה', רוצה לומר במה שהאדם בעל גוף יפה לו השתיקה. וזה כי הדבור הוא נפש המדברת, אשר נפש המדברת הוא כח גופני, שהדבור כח גופני, ואינו שכלי לגמרי. לכך ראוי לו השתיקה, שלא יבא לידי טעות ושבוש. כי כאשר הוא פועל בכח הדברי, מבטל כח השכלי... לכך ישתוק, ויהיה פועל בכח השכלי אשר אינו גופני כמו שהוא כח דברי, שלא ימלט מן הטעות. ויש לדעת כי השכל והגוף הפכים זה לזה, ולפיכך אמר 'אין לגוף טוב אלא שתיקה'... שיפה לו השתיקה, כדי שיוכל לפעול בכח השכלי. וזה בא ללמד כי כאשר ישתוק האדם, אז השכל פועל פעולתו, שאי אפשר שיהיו פועלים אצל האדם ב' דברים מתחלפים, השכל והגוף. ולפיכך אם כח הגוף - שהוא השכל הדברי - פועל, אין השכל העיוני פועל, ויבא לידי טעות. לכך ראוי שישתוק ולא יפעול כח הדברי, ואז השכל יפעל פעולתו. וזה שאין טוב לגוף רק השתיקה, שודאי יפה ונאה לגוף שישתוק, ויתן מקום אל השכל שיפעל פעולתו, ויהיה הגוף טפל מפני זה אצל השכל, וטוב שיהיה הגוף זנב לאריות. ואם מרבה דברים, אז השכל בטל אצל הגוף, ויהיה השכל זנב לשועל, ואין כאן שכל כלל. ולכך אמר 'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה' מטעם אשר אמרנו. ומפני זה כל כסיל מרבה דברים, שהשכל והגוף שני הפכים, והחכם כאשר יפעל תמיד בשכלו, ואינו פועל בדבור הגופני... כי השתיקה יפה ונאה וראוי לגוף מצד הגוף, שכל גוף אינו פועל כלל, כי הפעולה מתיחס אל הנפש, שהנפש פועלת ולא הגוף. לפיכך אמר במה שהאדם בעל גוף, ונפש המדברת כח מוטבע בגוף, שאינו כח שכלי נבדל, ראוי לו השתיקה מן הדבור, מפני כי הגוף אינו פועל, וראוי לו ההעדר מן הפעולה. ובפרט הדבור הוא פועל גדול, מה שלא נמצא לשאר בעלי חיים, ואין ראוי לגוף פועל זה. ודבר זה, שהוא השתיקה, בודאי יפה לו", ושם בהערות 1462-1482.

(1367) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בנר מצוה [סד:] כתב: "כאשר יש בטול לגשמי, אז אין מעכב ומבטל אל השכלי הנבדל, והשכל נשאר בלבד, כאשר פסו תמו כח הגוף. כמו לעת הזקנה, אז כלה כח הגוף, ויתחזק אז כח השכלי, והוא בגבורתו. כי חומר האדם בילדותו גובר על השכלי, ובעת זקנותו אז מסתלק הגשמי ונשאר השכל בלבד, וכאילו היה האדם כולו שכלי". ואמרו חכמים [שבת קנב.] "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, חכמה נתוספת בהם". וכתב לבאר זאת בח"א שם [א, פב:]: "פירוש, כאשר החומר נחלש לעת הזקנה, שאז כחות החמרים נחלשים, ומפני חולשם, כח השכלי מתגבר. שכן כאשר זה נופל, זה קם. שכח החמרי בחזקו ובתקפו, אין השכלי בכחו. ולעת זקנתו, שבטל ונחלש החמרי, מתגבר השכלי מעלה מעלה". וכן הוא בגבורות ה' פנ"ב [רכח:]. וראה להלן פ"ד מכ"א הערה 1806, פ"ה מכ"א [ד"ה ואמר בן ששים], נצח ישראל פט"ו [שסד.], אור חדש [קטז.], ח"א לב"מ פז. [ג, נא. (הובא למעלה הערה 985, ולהלן הערה 1412)], ח"א לנדה לא. [ד, קס:], נתיב הצדק פ"ג [ב, קמד:] נתיב הזריזות פ"א [ב, קפה:], ובדרוש לשבת תשובה [פב:]. וראה מורה נבוכים ח"ג ס"פ נא.

(1368) כמבואר בהערה הקודמת. ואודות שאין ההפכים נמצאים כאחד, כן כתב בבאר הגולה הבאר הרביעי [שכ:], וז"ל: "כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם". ובתפארת ישראל פ"ט [קמג.] כתב: "הדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד". ובגבורות ה' פנ"ב [רכח.] כתב: "שני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובגו"א ויקרא פט"ז אות ח כתב: "ההפכים לא יסבלו בענין אחד". וכן הוא שם בדברים פ"י ריש אות ט. ולהלן פ"ו תחילת מ"ה כתב: "איך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החומרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". וכן כתב בנצח ישראל פ"ז [קפב:] ושם הערה 174, שם פכ"ג הערה 2, דרוש על התורה [י:, טז:], באר הגולה באר השלישי הערה 55, שם בבאר הרביעי הערה 1292, ועוד ועוד. ובנתיב העבודה פי"ז [א, קלא.] ביאר שאין משיחין בשעת הסעודה [תענית ה:], שהאכילה והדיבור הם הפכים, ולכך אין משיחין בשעת הסעודה. והחובת הלבבות בשער השמיני פרק ג כתב: "וכבר אמר אחד מן החכמים, כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא". [וראה למעלה פ"א הערות 429, 744, 1470, ופ"ב הערות 256, 567, ולהלן פ"ד הערה 667].

(1369) פ"א מי"ז, וכמובא בהערה 1366. וראה להלן פ"ד סוף משנה ז, שחזר שם בקיצור על דברים אלו.

(1370) "מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, סיג לחכמה שתיקה".

(1371) כפי שנאמרו שלש הבבות הקודמות. והחסיד היעב"ץ כתב: "סייג לחכמה שתיקה. יש להשגיח למה שינה ולא אמר 'שתיקה סייג לחכמה'".

(1372) כפי שביאר למעלה פ"א מ"א [קכו.] שלכך אמרו שם במשנה "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", הרי פתח במסירה וסיים במסירה, וכתב שם לבאר: "הוסיף לומר 'ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה', אף על גב דלא אמר מסירה אצל יהושע לזקינים, וכן אצל הזקינים לנביאים, מפני שבא לומר כי עד הנה, דהיינו נביאים לאנשי כנסת הגדולה היה דרך מסירה, ומכאן ואילך לא היה כאן מסירה, רק דרך קבלה". דוגמה לדבר; אמרו [יומא לג., וכן בתפלת שחרית] "אביי מסדר מערכה... מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת... וקטורת קודם לאברים, ואברים למנחה, ומנחה לחביתין, וחביתין לנסכין, ונסכין למוספין, ומוספין לבזיכין, ובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים" [כך הגרסא בכל הסדורים, אמנם בגמרא שלפנינו ליתא לתיבת "קודמין"]. הרי שפתח ב"קודמת", וסיים ב"קודמין", כאשר ביני לביני הושמטה תיבת "קודמת". הרי שלקראת הסוף חוזרת התיבה שעמה פתח את הענין, בכדי להורות שהוא אחרון [הובא למעלה פ"א הערה 127]. ובהמשך יבאר יותר מדוע כאשר מגיעים לאחרון באופן דממילא מקדימים את המאוחר ומאחרים את המוקדם.

(1373) כי יש לאדם ארבעה קנינים [תורה, עושר, מעשים טובים, ותורה], ולא יותר, וכמבואר למעלה מציון 1236 ואילך.

(1374) דברים הצריכים לגדור.

(1375) בכת"י כאן האריך יותר, וזה לשונו: "אין כאן רק ארבעה, וכיון שאין רק החכמה שהיא צריכה [סייג], אם כן הבבא הרביעי מדברת מן החכמה, לכך אמר 'סייג לחכמה שתיקה'. אבל בבא ג', שיש כאן עוד שנים, ואין ידוע במה מדבר, אם מן הפרישות או מדבר מן החכמה, ולכך אמר 'נדרים סייג לפרישות'. אבל בבא הרביעית, שהיא בסוף, וידוע כי בבא האחרונה מדברת מן החכמה, כי אין עוד, ולפיכך אמר בזה הלשון 'סייג אל החכמה שתיקה', כי החכמה ידוע מיד שאנו צריכין לדבר בה, שהוא הרביעי הנשאר". הרי הבבא פותחת בחידוש שנמצא בה; בבבות שלפני האחרונה יש חידוש בסוג הקנין שהנך עוסק בו, כי לא ידוע מראש באיזה קנין ינקוט, כי יש לפניך יותר מקנין אחד. אך כשהנך מגיע לבבא האחרונה, כבר ברור מראש באיזה סוג קנין ידובר, ובכך אין כל חידוש, לכך נקט התנא בחידוש הנמצא בו, והוא הסייג שבקנין.