פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 2 · משנה 14

(1594) כמו שנפסקה ההלכה "היה צריך לנקביו, אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה" [שו"ע אור"ח סימן צב ס"א]. ובנתיב העבודה פ"ה [א, פז.] כתב: "משלימות עבודה הזאת שם [ברכות ח.] אמר רבי חסדא, לעולם יכנס אדם שני פתחים. שני פתחים סלקא דעתך, אלא אימא שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל. ופירוש זה, שאם יכנס שיעור פתח אחד, אין הפתח האחד מורה רק על הסלוק מבחוץ בלבד, דהיינו שהוא מסלק עצמו מכל עסקי העולם, ואין זה התייחדות לגמרי עם השם יתברך. שצריך אל זה שני דברים; האחד, הסלוק מכל הדברים. והשני, להתייחד עם השם יתברך אשר הוא מתפלל לפניו. ואין זה בלא זה, שאם אין מסלק עצמו מכל הדברים שהם בחוץ, אף שהוא פונה להשם יתברך ומתפלל לפניו, מכל מקום יש כאן עירוב המחשבה, והוא מעכב הדביקות עם השם יתברך. ואם מסלק עצמו מכל הדברים שהם בחוץ, עדיין צריך שיתחבר עם השם יתברך. ולפיכך צריך שיכנוס שעור שני פתחים, הכניסה בפתח האחת היא הסתלקות מבחוץ, והכניסה בשנית היא לפנים להתייחד עם השם יתברך. כי בפתח השנית אין כאן סלוק מבחוץ, רק כניסה בפנים. והפתח הראשון אינו רק הסילוק מבחוץ. ולפיכך אלו שני פתחים הם סלוק מבחוץ, וכניסה בפנים לגמרי, ודבר זה מבואר". וראה הערה הבאה.

(1595) כמו שאמרו [ברכות כט:] "מאי 'קבע'... כל שתפלתו דומה עליו כמשוי" [הובא למעלה לפני ציון 1395]. אמנם מה שהוסיף כאן "כמו משא על האדם מצד הגוף", נראה ביאורו שהואיל והתפלה היא עמידת הנפש לפני המלך [כמבואר בהערות 1593, 1594], לכך אין התפילה יכולה להיות משא אלא לגוף, אך לא לנפש, שהרי הנפש מתענגת מחבורה אל הקב"ה, וכמבואר בתפארת ישראל פ"ג [סד:], ובמסילת ישרים פ"א.

(1596) בכוזרי מאמר שלישי אות ה כתב: "נמצא שאין תפלת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל, כשירת הזרזיר והתכי, אלא כל מלה מחשבה עמה וכונה בה, בדרך זו תהיה שעת התפלה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה, כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחניים, ומתרחק מן הבהמיים... והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפלת האדם טובה לנפשו כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפלה שורה על האדם עד שעת תפלה שאחריה, כשם שכח הסעדה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעדת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפלה, תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה... אך בשעת התפלה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתים, ומכין אותה לקראת העתיד".

(1597) כפי שכתב למעלה [לפני ציון 1403]: "כי העבודה כאשר האדם צריך אל השם יתברך, ונתלה בו יתברך לגמרי, ודבר זה כאשר יחשוב כי כל אשר עושה לו השם יתברך עושה דרך חנינה ורחמים עליו... כי כאשר התפלה בענין שהאדם צריך אל השם יתברך לגמרי, ונתלה אדם בו יתברך, אז השם יתברך יעשה בקשתו, כי כך האמת כי האדם נתלה בו יתברך, ואם תפלתו תחנונים יעשה השם יתברך בקשתו".

(1598) אודות שהגשמיות מפרידה וחוצצת בין האדם לה', ראה למעלה הערה 1592. ואודות שהדבקות היא סבה לסילוק הגשמיות [ולא רק מסובב מכך], כן כתב בגו"א בראשית פ"ו אות יט, וז"ל: "היה נח דבק בשכינה, ולפיכך לא בא לידי חטא... שמי שדבק באחד, אי אפשר לו לזוז ממנו ולחטוא", ושם הערה 108. והרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ז ה"ב כתב: "הנביאים מעלות מעלות הן... וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין, וכח הגוף כשל, ועשתנותיהם מתטרפות, ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה... וכמו שנאמר בדניאל [דניאל י, ח] 'והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח'".

(1599) וכן נאמר [תהלים י, ג] "הלל רשע על תאות נפשו". וכן נאמר [ויקרא ה, א] "ונפש כי תחטא", הרי החטא נתלה בנפש, וכמבואר בגו"א במדבר פי"ז אות ד, ולמעלה פ"א מ"ה [לאחר ציון 818]. והרמב"ם בפרק ששי משמונה פרקים כתב: "מתאוה לפעל הרע, אף על פי שאינו עושה אותו, מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום כיוצא בזה 'נפש רשע אותה רע'".

(1600) בהקדמה [לאחר ציון 133]: "לרב יהודה [האומר "מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" (ב"ק ל.)] החסידות הוא שיהיה שלם בנפשו. וזה כי שמירת הנזיקין שלא יעשה דבר רע, כי הנזיקין הם רעים לגמרי, כי אין דבר טוב ודבר הנאה יש בנזיקין... ואם אינו נזהר בנזיקין כלל, ועושה היזק בידים לחבירו, זהו נפש רע, כדכתיב 'נפש רשע אוותה רע'. ורוצה לומר כי מי שהוא רע בעצמו, נפשו מתאווה לדבר שהוא רע בעצמו, אף כי אין לו שום הנאה בזה, רק בשביל שהוא רע הוא נמשך אל הרע בטבע. והמרחיק את עצמו מן הנזיקין מורה שנפשו מסולק מן הרע לגמרי... מורה על שלימות נפשו, שאינו נפש רע. וזה שאמר שיזהר במילי דנזיקין... דבר שאין לו הנאה כמו הנזיקין, שאין בהם הנאה כלל, אינו אלא נפש רעה בעצמו, כאשר יעשה היזק לזולתו. לפיכך אמר שיזהר במילי דנזיקין, ודבר זה הוא מבואר".

(1601) כמבואר למעלה [לאחר ציון 1423]: "כי עיקר הרשעות הוא כאשר הוא רשע לבני אדם, ועל זה יפול שם רשע, כמו שאמר [שמות ב, יג] 'רשע למה תכה רעך', וכדכתיב [תהלים י, טו] 'שבור זרוע רשע'. פירוש, הזרוע והכח אשר הרשע עושה עם הבריות, שבור זרוע שלו. וזה כי הצדיק הוא שאינו יוצא מן הצדק, שהצדק הוא השוה, ואין יוצא הצדיק ממנו. אבל הרשע הוא הפך הזה, שיוצא מן הצדק שהוא השוה. לפיכך כאשר הוא רשע לבריות זה שיוצא מן הצדק, עד שיציאתו ניכר לאחרים, והם הבריות, ואז נקרא 'רשע'". וכן בסמוך ישוב ויביא דברים אלו בקצרה.

(1602) פירוש - נתבאר למעלה [לפני ציון 1582] "כי הנפש הוא הפועל, ולכך הפעולות הם באים מן הנפש", וכמבואר שם בהערה 1582. והואיל וכח הרשע מתבטא במעשיו, לכך רשעתו נתלית בנפשו, שהיא מקור המעשים. ואודות שהגוף אינו פועל, כן כתב למעלה פ"א מי"ז [לפני ציון 1479], וז"ל: "כל גוף אינו פועל כלל, כי הפעולה מתייחס אל הנפש, שהנפש פועלת, ולא הגוף... מפני כי הגוף אינו פועל, וראוי לו ההעדר מן הפעולה". ולהלן פ"ד מי"ד [ד"ה אמנם המלכות] כתב: "המלכות כנגד הנפש. וידוע כי הנפש הוא המנהיג את כל איברי האדם... ולפיכך כנגד זה הוא המלך... ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש הפועלת".

(1603) המוזכר למעלה [משנה ט]. וכנראה כוונתו במה שקישר בין עין רעה לנפש [וזה מורה שהרשעות היא בנפש], וכפי שכתב שם [לפני ציון 1153]: "והיה רבי אליעזר נמשך אחר ההכנה שהיה בו. כי כבר אמרנו למעלה כי מעלת רבי אליעזר במה שהיה לו כח נפש נבדלת מן הגוף, ובזה היה בעל נפש טוב. ולפיכך שבח המדה 'עין טובה' [משנה ט], כי בעל נפש טוב יש לו עין טובה, כמו ההיפוך, מי שהוא בעל נפש רע, הוא עין רע. כי כן קראו בעל עין הרע בכמה מקומות 'נפש רעה', כמו שתמצא בפרק הזהב [ב"מ נב.] סלע שפחתה פחות משתות, מי שאינו מקבלה אינו אלא נפש רעה. ואין זה רק שהוא עין רע, שכן אמרו במקום אחר המעמיד עצמו על זוזי נקרא עין רעה. ודבר זה נמצא בכמה מקומות, ואין צריך לדבר זה ראיה".

(1604) כי כנגד עצם האדם אמר "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה", וכנגד הגוף אמר "אל תעש תפלתך קבע", וכנגד הנפש אמר "ואל תהי רשע בפני עצמך".

(1605) לאחר ציון 1422.

(1606) מובא בהערה 1601.

(1607) "לעצמו" - כלפי עצמו.

(1608) לשון המסילת ישרים ס"פ יג: "הלל היה אומר 'גומל נפשו איש חסד' על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים". וכוונתו לויק"ר לד, ג, שאמרו שם: "'גומל נפשו איש חסד' זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו רבינו, להיכן אתה הולך. אמר להם לעשות מצוה. אמרו לו וכי מה מצוה זו, אמר להן לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו, וכי זו מצוה היא. אמר להם הן, מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן, והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב [בראשית ט, ו] 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', על אחת כמה וכמה".

(1609) רש"י במדבר יא, ו "מאשר חטא על הנפש - רבי אלעזר הקפר אומר, שציער עצמו מן היין", ומקורו תענית יא.

(1610) שאינו סתם מסגף עצמו, אלא עושה כן בשביל מעלת התענית, וכמבואר שם בגמרא.

(1611) "שיכול לסבול התענית משבחו הקב"ה, אבל מי שאינו יכול להתענות נקרא 'חוטא'" [רש"י שם]. ובנתיב התשובה פ"ז [לאחר ציון 47] כתב: "מפני זה נקרא 'חוטא', כי החוטא הוא כאשר מחסר עצמו, כי זהו לשון 'חטא' בכל מקום, שהוא מלשון חסרון, מלשון [מ"א א, כא] 'והיה אני ובני שלמה חטאים', שהוא מלשון חסרון. ויושב בתענית הרי מחסר נפשו, וכמו שאם הורג עצמו הוא חוטא, שמתחייב נפשו, וכך אם מענה נפשו". ויש לעיין מדוע הוסיף הסבר זה דוקא כאן, ולא למעלה [מציון 1422 ואילך].

(1612) אלא אמר "בפני עצמך".

(1613) למעלה [לאחר ציון 1422].

(1614) נראה ביאור דבריו על פי מה שכתב הגו"א שמות פי"ג אות יח, שנאמר שם [שמות יג, כב] "לא ימיש עמוד הענן יומם וגו'", ופירש רש"י שם "לא ימיש - הקב"ה". וביאר שם הגו"א בזה"ל: "כי 'ימיש' הוא מבנין הפעיל, שהוא יוצא תמיד. ואם רצה לומר 'לא ימיש' הענן, היה ראוי להיות 'ימוש' בוי"ו, ולפיכך פירושו 'לא ימיש הקב"ה', והשתא הוי פועל יוצא. ואף על גב דכתיב [שמות לג, יא] 'ומשרתו יהושע לא ימיש מתוך האהל'. חלוק גדול יש כאן ליודעי לשון הקודש, כי אצל בני אדם שייך לשון יוצא, כי הוא המזרז את עצמו, והרי הוא יוצא בצד זה, כי האדם הוא המזרז את גופו. וכן פירושו; לא ימיש יהושע את עצמו, ומדבר על האדם כאילו היה כאן שני דברים, האחד דעתו, והשני גוף האדם. וכך כתב לקמן [שמות יד, י] 'ופרעה הקריב', ופירש רש"י [שם] הקריב את עצמו ומיהר לפני חיילותיו. וזה לא יתכן בענן, ולפיכך צריך לפרש 'לא ימיש' - הקב"ה" [הובא למעלה פ"א הערה 1585, ופרק זה הערה 11]. וכן נכתב בספר הזכרון למרן בעל פחד יצחק עמוד שנ, וז"ל: "מכיון שבריה מורכבת מכמה עולמות הוא האדם, ונשמת האדם מתפצלת ודרה בכמה עולמות, ממילא גם בקרב האדם פנימה יש מקום ליחסים הדדים בין עולם לעולם". ולכך כשם שהגומל לנפשו טוב נקרא איש חסד מפאת שזה כעושה טובה לזולתו, כך המסגף גופו נקרא רשע מפאת שזה כעושה רעה לזולתו. וזהו שכתב כאן "כלומר שאתה רשע כנגד עצמך", שזו כמו רשעות היוצאת לאחר.

(1615) והן; האדם בכללו, נפשו, וגופו, וכמו שיבאר.

(1616) משנה ח [מציון 841 ואילך]. וכן למעלה [לפני ציון 1444] כתב: "רבי אלעזר נתן מוסר על התורה, שהיא תכלית האדם, והאדם מצד עצמו לא נברא רק לעמל התורה, וכמו שהכתוב אומר [איוב ה, ז] 'אדם לעמל יולד', כמו שבארנו למעלה באריכות [משנה ח] כי בריאת האדם היא על עמל התורה. ולפיכך אמר 'הוי שקוד ללמוד התורה', שאם לא יהיה שקוד ללמוד תורה, לא נאמר בזה שעמלו בתורה, רק שלומד תורה לעתות הפנאי". ואם תאמר, מאי שנא "הוי שקוד ללמוד תורה" ממה שנאמר במשנה יב "התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך". שהרי למעלה ביאר [לפני ציון 1579] ש"התקן עצמך ללמוד תורה" נאמר "כדי להשלים האדם מצד מה שהאדם בעל גוף, ואינו מוכן אל התורה", ואילו "הוי שקוד ללמוד תורה" הוא מוסר כנגד "כל הבחינות שיש לאדם". ויש לומר, שעמילות בתורה היא "השלמת האדם, ואל זה נברא שיהיה עמל" [לשונו למעלה (משנה ח) לפני ציון 868]. הרי שעמילות בתורה היא השלמת האדם, "להוציא השלימות אל הפעל" [לשונו בתפארת ישראל פ"ג (סא:), והובא למעלה הערה 268]. וברור שהשלמתו חלה על כל מהותו, ולא על חלקים בלבד. מה שאין כן "התקן עצמך לתורה", שאינו איירי בעמילות בתורה, אלא בהכנה המתאימה לתורה, והכנה זו נצרכת מצד הגוף [המופקע מהתורה], ולכך שם איירי כנגד הגוף [ראה למעלה הערה 1579]. ובקיצור, עמל התורה לחוד, והכנה לתורה לחוד. ובנתיב הצדק פ"ג [ב, קמה:] כתב: "כי כאשר הוא בבטן אמו, ועדיין אין הנשמה מוטבע בגוף, רק הוא כח נבדל, לכך יש לאדם כח לקבל כל התורה, כי אין לו מונע מן החומר... וכאשר הנפש מוטבע בחומר, דבר זה משכח ממנו כל התורה" [הובא למעלה הערה 1065].

(1617) שינה מלשון המשנה, שבמשנה אמרו "ודע מה שתשיב לאפיקורס", והוא כתב "ודע כדי שתשיב לאפיקורס", כי לפי מה שיבאר כאן, לא עצם ההשבה לאפיקורס הוא העיקר [לעומת מה שביאר למעלה (מציון 1450 ואילך) שיש צורך לסלק דעת השקר מהעולם], אלא שיהיה בידו היכולת להשיב לאפיקורס, ובכך יוודא ש"כל שכן שלא יעלה על לבו ומחשבתו שום הרהור רע" [לשונו להלן].

(1618) הרי שמחשבות מינות קשורות ללב, והלב הוא משכן הנפש [כמבואר למעלה הערה 592]. ובסמוך יבאר שאף מחשבת ע"ז קשורה לנפש. ובנתיב התשובה ר"פ ח כתב: "המינות שהוא נוטה לעבודה זרה לצד אחד, יוצא מן היושר והאמת, והחטא הזה אל הנפש שבו השכל".

(1619) והרהור ע"ז גם הוא משתייך לנפש, וכפי שכתב בגו"א שמות פכ"ה אות ד [ד"ה אמנם]: "חלק הנפשיי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש [שאמרו עליו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד)]. ובעבודה זרה אמרו חז"ל [קידושין מ.] 'למען תפוס ישראל בלבם' [יחזקאל יד, ה], במחשבה בלבד הוא נענש". ובגבורות ה' פס"ו [שז.] כתב: "כנגד שלא יהיה חוטא בנפשו לשמים, נתן לו [לבני נח] עבודה זרה, כי כל החטאים אי אפשר שיחטא בנפשו בלבד, חוץ מע"ז, דכתיב 'למען תפוש את ישראל בלבם', וזהו בע"ז... דכל העבירות אין מצטרפת מחשבה למעשה חוץ מן ע"ז... ואם כן החטא הזה בלבד הוא לנפש". וכן הוא בח"א לקידושין ל: [ב, קלו:].

(1620) פירוש - אם טרוד להדוף דברי מינות מבחוץ, כל שכן שהוא עצמו לא יכשל במחשבות מעין אלו. ומעין מה שאמרו [פסחים יא.] "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל מיניה [בתמיה]".

(1621) אף לפני שעלתה על לבו מחשבת מינות.

(1622) כי מרחיק את נפשו אף ממחשבת פסול, כל שכן שיזהר במעשיו שיתרחק מעין הרע [משנה יא], ושיעשה כל המעשים לשם שמים [משנה יב], ושלא יהיה רשע בפני עצמו [משנה יג].

(1623) כמבואר למעלה הערה 1579. ובתנחומא נח אות ג אמרו "כתיב [איוב כח, יג] 'ולא תמצא בארץ החיים', ומאי 'לא תמצא בארץ החיים', וכי בארץ המתים תמצא, אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר [במדבר יט, יד] 'זאת התורה אדם כי ימות באהל', [להלן פ"ו מ"ד] וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל". וראה למעלה פ"א הערה 814. ובמסילת ישרים פ"ו כתב: "ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה" [הובא למעלה הערה 1458]. ולהלן מט"ו [לפני ציון 1649] כתב: "האדם אשר יפעל בכח גשמי שייך בו עצלה".

(1624) מציון 1453 ואילך.

(1625) לשונו שם: "ואף כי כבר הזהיר [למעלה פ"א מ"ג] שלא יהיו משמשים את הרב על מנת לקבל פרס, יראה לומר דהיינו כאשר עיקר עבודתו בשביל זה שהוא עובד השם יתברך על מנת לקבל פרס, אבל דבר זה הוא כדי לעורר האדם, כי האדם בעל גוף וחומר אינו נשמע כל כך לעבודת השם יתברך, וצריך התעוררות, כמו התינוק שצריך התעוררות אל הלימוד, ונותנים לו דבר כדי שילמוד, כך צריך האדם התעוררות. ואם האדם מעורר את עצמו על ידי שיחשוב בשכר הגדול שיש לאדם, לא נקרא שהוא עובד על מנת לקבל פרס, כיון שאין זה רק התעוררות שלא ימנע מן העבודה. ולכך אמר זה כנגד יצר הרע, כאשר ירצה לפתות אותו שלא יהיה עמל בתורה, ושלא יבא עצלה לעמל הזה. ואף על גב שהוא עושה מאהבה, ושלא על מנת לקבל פרס, יש לחוש באולי יגיע אליו עצלה, ואין מאמין בנפשו. ועל זה אמר 'ולפני מי אתה עמל ונאמן וכו", ובזה לא יגיע עצלה לעמל שלו. אבל בודאי אין תכלית למוד שלו בשביל השכר כלל, רק כי דבר זה להחזיק ידו שלא לבא לידי עצלה, שיש לדאוג מזה".

(1626) כמו שכתב למעלה [לפני ציון 1478]: "וכל אחד ואחד מן החכמים מוסיף על שלפניו לתקן את האדם בשלשה דרכים לגמרי, עד שהאחרון מתקן אותו לגמרי במה ששייך לאדם מצד חלקי האדם אשר זכרנו, אף שאינו קרוב כמו שלפניו". ולפי זה רבי אלעזר [המובא כאן] הוא מתקן האדם לגמרי, כי הוא התנא האחרון [ראה למעלה הערה 1589]. ונראה הטעם, כי התנאים הקודמים דברו על תיקון הגוף באופנים שונים ["שוב יום אחד לפני מותך" (משנה י), הזהירות מהיצה"ר (משנה יא), "התקן עצמך ללמוד תורה" (משנה יב), לעשות התפלה תחנונים (משנה יג)], אך תנא דידן מוסיף כיצד "יכניע יצרו לעמל התורה" [לשונו כאן], וזהו התיקון העליון ביותר, שמכניע את יצרו. בדרוש על התורה [לה.] כתב: "יש בני אדם שכליים, שיתעוררו ויגברו שכלם, עד שגובר על הגוף, עד שאפילו הגוף נחשב פתוח ומוכן אל התורה לגמרי... לבן של ראשונים היה כפתחו של אולם [עירובין נג.], שהיה רחב עשרים אמה [רש"י שם], שיעור כפול במה שראוי לפתח. כי כל פתח אין ראוי לה רוחב יותר מעשרה אמות, כדקיימא לן לענין מבוי שהרחב מעשר אמות ימעט [עירובין ב.], וכן לענין פרצותיה [עירובין טו:], וכלאי הכרם [כלאים פ"ד מ"ד], וכל כיוצא. הוא דמיון הכת הזאת שיש לה כפליים לתושיה, לא זו ששכלם פתוח אל קבלת החכמה, אלא אף הגוף בהתעוררות ותגבורת השכל עליו, זהו לבן של ראשונים כפתחו של אולם, שהיה השכל באין ספק גובר בהם אף על הגוף ופתוח לתורה, עד שהיו מוכנים לתורה בשיעור כפול, כפתח האולם הזה שהיה רחב שיעור שני פתחים". הרי שלאחר שהגוף מזדכך כראוי, לא רק שאינו מונע קבלת התורה, אלא הוא אף מצטרף לקבלתה, וכפלים לתושיה [הובא למעלה בהקדמה הערה 21]. ולכך "זהו המדרגה האחרונה". וראה למעלה הערה 1083.

(1627) כי דברי מוסר "מיסרים" את האדם, וכפי שכתב בהקדמה [לאחר ציון 113], וז"ל: "כי 'תוכחת מוסר' שכתיב בקרא [משלי ו, כג] היינו דברי מוסר, המייסרים את האדם שלא ילך אחר גופו וחומרו, רק יסלק הדברים אשר נמשך בהם האדם אחר תאות גופו. ודבר זה הם יסורים לגופו, כי האדם מצד גופו הוא רודף אחריהם. ולפיכך נקראו המדות טובות 'דברי מוסר', שהם מייסרים את האדם שלא ילך אחר תאות גופו... פירוש הכתוב כמו שבארנו, שמדבר על דברי מוסר המייסרים את האדם, ודבר זה הוא דרך חיים לאדם".

(1628) נראה שכוונתו לדברים שכתב למעלה [לאחר ציון 1478]: "ויש לך להבין זהו מאוד מאוד, כי ג' דברים שאמר כל אחד מהם הם תקון האדם שהוא כולל מן הימין והשמאל והאמצע, ועל זה מיוסד הכל, והבן זה".