פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · משנת 'כל ישראל'

(151) יחס זה שבין המדריגה השלישית של שבת למדריגה השניה, הוא כיחס שם "בכור" לשם "בן", וכפי שכתב בנצח ישראל ר"פ יא: "נקראו ישראל 'בנים' לה' [דברים יד, א]. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו 'בנים' [ראה למעלה הערה 76]. ונקראו בשם 'בני בכורי' [שמות ד, כב]. כי שם 'בן' יאמר על שנמצא מאמתת עצמו. ומצד שם הזה אין בזה עדיין הצירוף הגמור שהוא מיוחד, כי אפשר שיהיו ב' בנים לאחד, והצירוף אשר הוא לשנים אינו צירוף גמור מיוחד. ואף כי אין אומה עוד נקראת 'בן' אל השם יתברך יותר מישראל, מכל מקום שם 'בן' אינו כל כך הצירוף אליו, כיון שאפשר שיהיה לאחד שני בנים. ולכך נקראו ישראל 'בני בכורי', כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים... כך אי אפשר שיהיה אל השם יתברך שנים שהם ראשית". הרי ששם "בן" מורה על הבחירה של ישראל, אך אינו שולל קיום עצמי של האחרים, אך שם "בכור" מורה על היחידות של ישראל, השוללת בהכרח קיום עצמי של אחרים. וזהו היחס של שתי המדריגות העליונות של שבת.

(152) יסוד נפוץ מאוד בספרי המהר"ל. וכגון בגבורות ה' פמ"ד [קסז.] כתב: "כל הנבראים נבראו לשמש זולתם מן הנמצאים. כי השמים נבראו לשמש האדם, שהרי המאורות שהם חשובים מן השמים, כתיב [בראשית א, יז] 'ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ', ומכל שכן הארץ. ואף המלאכים הרי נקרא 'מלאך' מלשון שליחות בעולם, והרי הוא משמש הנמצאים, ולכך נקרא 'מלאך'. ואף שהוא יתברך גם כן שומר את העולם, זה אינו, לפי שכל הנמצאים לא נבראו אלא לכבודו יתברך, ולפיכך הוא פועל לעצמו, אבל המלאך הוא עושה שליחותו לשמור התחתונים, אף שהוא לא יקבל שום עבודה מן אותו שמשמש לו. ולפיכך האדם יותר נבחר בצד זה, ובפרט ישראל שלא נבראו בשביל זולתם". ובגו"א דברים פכ"ה אות כה כתב: "כי כל האומות כולם נבראו לשמש את ישראל, כדכתיב [דברים טו, ו] 'ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו'". ובגו"א בראשית פ"א אות ז כתב: "בשביל ישראל... נברא העולם, וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל". ובגבורות ה' פ"ס [רעא:] כתב: "כי דבר זה התבאר במקומות הרבה מאוד, כי לא היה בריאת האומות רק שהם טפילים אל האומה הנבחרת, והכל נברא בשביל ישראל, והם [ישראל] נבראו בשביל עצמם". וכן כתב בנתיב אהבת השם פ"א [ב, לט:], ובח"א לסנהדרין צ. [ג, קעו:]. ובאור חדש [רא.] כתב: "אצל ישראל הפרש גדול בינם ובין ממון שלהם, כי הם עצמם עיקר, ואילו ממון שלהם אין זה רק שמשמש לצרכיהם מה שהם צריכים... אבל האומות, הם והממון שלהם הכל דבר אחד, כי גם כן הם נבראים לשמש את ישראל". וראה גו"א שמות פ"ד הערה 167, שם פל"ג הערה 102, שם ויקרא פ"ב הערה 122, שם דברים פי"א הערה 20, ושם פי"ד הערה 26. ובח"א לחולין קט: [ד, קיד:] כתב: "האומות אין ראוי להם הבריאה, רק בשביל שנבראו ישראל, וראוי להם הבריאה... כי דבר זה א"א שיהיו נבראים ישראל בלבד". וכן הוא באור חדש [עט:]. וראה למעלה הערות 76, 83, 105, ולהלן הערה 163.

(153) כפי שיצחק אמר לעשו [בראשית כז, מ] "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך", ופירש רש"י שם "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, ופרקת עולו וגו'". ועוד אמרו [ברכות לה:] "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר [ישעיה סא, ה] 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו"". ובגו"א בראשית פל"ג אות טז [ד"ה ויש לך] כתב: "ויש לך להבין גם כן למה קראו הקב"ה ליעקב 'אל' [בראשית לג, כ], שהוא אלוה בתחתונים [מגילה יח.]. כי העולם התחתון נתן הקב"ה לבני האדם, כדכתיב [בראשית א, כו] 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים', וכל האומות נתן הקב"ה תחת ישראל, כדכתיב [דברים כח, א] 'ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ', ואין ספק כי הם עליונים על כל האומות, וכל האומות תחת רשותם וממשלתם בעשותם רצון בוראם, ומקודשים ומובדלים מכלל כל הנמצאים. ויעקב יצא ממנו האומה הישראלית שנקרא 'ישראל' על שמו, והוא סבה להם, ולפיכך אמר הכתוב 'ויקרא לו אל אלהי ישראל', שהקב"ה קראו 'אל' בתחתונים, שכל התחתונים תחת רשותו". והרי נתבאר למעלה [הערה 132] שמדת יעקב היא מדת שבת. ובדרשת שבת הגדול [רג:] כתב: "ישראל הם שפלים וירודים בעצמם... והשם יתברך מגביה ישראל, כדכתיב [דברים כח, א] 'ונתנך ה' עליון', וזה מצד השם יתברך, כמו שהתבאר. ואם לא כן מצד השם יתברך מגביה אותם, הם שפלים בתכלית השפלות. וזה נראה בישראל, כי תיכף ומיד שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הם שפלים בתכלית השפלות". וראה ציון 203.

(154) כמו שנאמר [ישעיה מט, כג] "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארצה ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו". וכן נאמר [ישעיה סא, ה] "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם", וראה הערה קודמת. ונראה שכתב נקודה זו כאן ["כמו שיהיה עוד בעתיד"], כדי להורות כיצד תפילת מנחה של שבת מורה על נקודה זו, שהרי תפילה זו עומדת בסוד העתיד של [זכריה יד, ט] "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכמבואר בטור אור"ח סימן רצב, והובא בהערה הבאה.

(155) שמעתי לבאר דברים אלו, בהקדם דברי האבודרהם בסדר ערבית של שבת [בשם ה"ר קולנימוס], שכתב: "שלש תפילות אלו הן כנגד ג' שבתות. שבת בראשית ["אתה קדשת"], ושבת של מתן תורה ["ישמח משה"], דכולי עלמא מודו דבשבת ניתנה תורה [שבת פו:]. ו'אתה אחד' מיירי בשבת שלעתיד, שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד". וכן כתב הטור באורח חיים סימן רצב. ובסדור הגר"א לתפלת מנחה של שבת [ד"ה ג' שבתות], כתב: "ג' שבתות הן; שבת בראשית, שבת דמתן תורה, שבת לעתיד לבא. שבת בראשית איהי מלכות... ולכך אנו מתפללין בלילה 'אתה קדשת כו' תכלית מעשה שמים וארץ'. שבת מתן תורה איהי תפארת, וזהו שבת דיומא... שבת עילאה בינה, חירו דכלא, זהו שבת לעתיד לבא. ולכך אנו מתפללין 'אתה אחד', כמו שנאמר [זכריה יד, ט] 'והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". הרי שביאר ששלש מדריגות שבת הן כנגד מלכות, תפארת, ובינה. ובצירוף הדברים להדדי מתבאר שמדריגה הראשונה היא שבת בראשית, שהיא מלכות, תכלית הבריאה. המדריגה השניה היא שבת מתן תורה, שהיא תפארת [ברכות נח. "'והתפארת' (דה"י א, כט, יא) זו מתן תורה"]. המדריגה השלישית היא שבת לעתיד לבא, שהיא בינה ["בינה איהי אחת" (זוה"ק ח"ג קח:)]. וכנגד שלש מדריגות אלו כתב כאן המהר"ל שהמדריגה הראשונה שייכת לכל, המדריגה השניה שייכת לישראל שנבחרו מהכל, והמדריגה השלישית שייכת לישראל שהם גוי אחד בארץ [ולהלן הערה 214 יתבאר ששלש מדרגות אלו הן כנגד שלשת האבות]. ונראה ביאורו, שענין המלכות הוא קיבוץ כל הפרטים לתכלית גלוי כבוד מלכותו, וכמו שכתב בגו"א שמות פ"א אות כז: "המלכות נקרא 'בית' מפני שהוא כולל עמו אשר הוא מולך עליהם, וכולם נכללים בו, לכך נקרא [מ"א ט, א] 'בית המלך'". ולהלן פ"ג מ"ב [ד"ה ואמר לפיכך] כתב: "כי המלך המולך עושה העם כאיש אחד, כי כולם תלויים במלך... כי המלך מאחד העם". ובספר המצות לרמב"ם, מצות עשה קע"ג כתב: "שצונו למנות עלינו מלך יקבץ כל אומתנו וינהיגנו". הרי שמלכות היא מדת "כל" [ראה להלן פ"ב הערה 1040], וזו המדריגה הראשונה של שבת, המתבטאת בקדושת שבת, כפי שהמלך נבדל מהכל [ח"א לשבועות ט. (ד, יא:)]. וראה להלן פ"א הערות 998, 1279, 1411. ובנוגע למדריגה השניה, הרי "ענינה של מדת ההתפארות שהיא מכוונת את דרכה לפי מדת השגתו של זה שמתפארים נגדו" [לשון הפחד יצחק פסח מאמר טז]. הרי שמדה זו מחייבת שיהיו מקבלים להתפארות של המפואר. וכן כתב בסוף ההקדמה לתפארת ישראל [כה:]: "התורה היא תפארת ישראל, כדכתיב [דברים ד, ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וגו", 'ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה' [שם פסוק ו]... בשביל כך אמרו... 'והתפארת' זו מתן תורה". והרי פסוקים אלו להדיא מתייחסים לאומות העולם, וכמו שנאמר קודם לכן [שם פסוק ו] "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". הרי מדת התפארת מחייבת שיהיו שנים; המפואר, ואלו שאינם מפוארים, אך מכירים במעלת המפואר. וזו המדריגה השניה של שבת, המורה על בחירת ישראל מהאומות, שהיא שבת מתן תורה. ובנוגע למדריגה השלישית, הנה הרמח"ל [בסוף ספר פתחי חכמה ודעת] כתב: "ידיעה שלישית בכוונה של בריאת העולם, שהיא ידיעה נפלאה מאד, והוא שהמאציל יתברך שמו רצה לגלות יחודו, להראות כי [ישעיה מד, ו] 'אני ראשון ואני אחרון', ועל כל פנים כל קללה תהפוך לברכה, וכל רע יחזור לטוב". ורש"י [דברים כ, ג] כתב: "אפילו אין בכם אלא זכות קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם". וכתב על כך בגו"א שם אות ו: "וטעם הדבר... כי האחדות שהם מאמינים בו בזה ישראל מנצחים את כח האומות, לפי שהם דבקים בכח אחד, שהאחד מורה על שאין מבלעדו. ומאחר שאין מבלעדו, נמצא כי הוא גובר על הכל, עד שאין הכל נחשב אצלו... וישראל דבקים באחד, לכך הם גוברים על האומות, כמו שהוא יתברך אחד על הכל ומנצח הכל בכח אחדות" [ראה להלן הערה 217]. וראה נצח ישראל פכ"ז [תקס.] שהביא את דברי הגמרא [סנהדרין צז.] שהאלף השביעי של הבריאה יהיה חרוב, שנאמר [ישעיה ב, יא] "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", ונאמר [תהלים צב, א] "שיר ליום השבת", ליום שכולו שבת, שדבריו שם נוגעים מאוד ליסוד שמניח כאן בקשר למדריגה השלישית של שבת, והובא להלן הערה 214. ועוד מתבאר כאן, שההנהגות השונות של הקב"ה בעולם [מלכות, תפארת, בינה] מתבטאות באמצעות ישראל. ובפחד יצחק, אגרות וכתבים, אגרת נה, כתב: "אחדותו יתברך ואחדותם של ישראל הם בבחינת הא בהא תליא... ועלינו לדעת כי זה שכנסת ישראל קרויה היא 'יחידה ליחדך' [פיוט "אום אני חומה" להושענא רבה], עומק הכוונה בזה הוא דאלה שני הייחודים הם כרוכים ומעורים ותלויים זה בזה. יחידה ליחדך". וראה להלן הערה 211, נצח ישראל פל"ח הערות 16, 17, נר מצוה ח"א הערה 67, באר הגולה באר השלישי הערה 103, ושם באר השביעי הערה 172.

(156) אותיות דרבי עקיבא נוסחא ב, עמוד סו, והובא בתוספות חגיגה ג: ד"ה ומי, וכמו שיביא בסמוך. וכן הביא מדרש זה בתפארת ישראל ס"פ מ [תרלב.], נצח ישראל פי"א [רעג:], נתיב העבודה ס"פ ז [א, ק:], ח"א לשבת קיח: [א, נו.], נר מצוה [יג.], ודרשת שבת הגדול [קצז:].

(157) יבואר להלן [ד"ה וכנגד המעלה, ושם הערה 221]. ומקדים לבאר זאת [בטרם ביאר את המדרש עצמו], כדי להורות על זיקת המדרש לדבריו עד כה, כי למעלה ביאר ש"השבת הוא אחד" [ליד ציון 150], ועל כך מביא מדרש שאמרו בו שהקב"ה וישראל מעידים על השבת שהיא יום מנוחה, ויום מנוחה מורה שהשבת אחד, וכמו שיבואר להלן.

(158) מה שכתב "ואשר נמצאים מאתו", ולא סתם ואמר "והנמצאים", מבואר על פי דבריו בנתיב האמת פ"ב [א, ר.], שכתב: "כי כל הנמצאים אפס זולתו יתברך, כמו שאמרו [בתפילת "עלינו"] 'הוא אלהינו אין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו, ככתוב בתורתו וידעת וגו". וכל הנמצאים תלוים בו, ולפיכך אין לנמצא שום מציאות זולתו יתברך". ובתחילת דרוש לשבת הגדול כתב: "וכן אמר הכתוב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין הפירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירוש כי אין עוד דבר בעולם רק השם יתברך, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן, לא היה נברא אותו נברא בעולם... אבל מצד עצמו אין מציאות לו, לפיכך הנבראים כולם... אין להם שם בפני עצמם, והרי 'אין עוד'", ושם מאריך לבאר יסוד זה [ראה להלן הערה 208]. ושלילת קיום עצמי מהנמצאים נעשית על ידי ההדגשה "ואשר נמצאים מאתו", שמציאותם באה להם מחמת חבורם עם הקב"ה, שאינם בעלי קיום נפרד ממנו יתברך. וראה להלן פ"א הערות 396, 441.

(159) לשון המו"נ ח"ב פי"ג: "וגם הזמן עצמו מכלל הנבראים". וכן חזר וכתב שם בפרק ל. וראה באור חדש [סב.] שביאר שהזמן נברא מהחילוק הקיים באות ה"א [האות שבה נבראה העולם (מנחות כט:)]. ומצד זה היה הזמן צריך להכלל עם שאר הנמצאים, ולא לחלוק מקום לעצמו.

(160) כן כתב הרמב"ם במו"נ ח"ב פי"ג: "כי הזמן נספח לתנועה". ושם בפתיחה לחלק השני, הקדמה חמש עשרה כתב: "הזמן מקרה נספח לתנועה... לא תמצא תנועה כי אם בזמן". וכן כתב שם בח"א פנ"ב. וזה לשונו באור חדש [ק.]: "פירוש 'יודעי העיתים' [אסתר א, יג], פירוש שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם, שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חילופי הזמן. ולכך אמר 'יודעי העתים', כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העיתים. ודבר זה הוא ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. וזהו 'יודעי העיתים', כאילו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן, והם הדברים שמתהוים בעולם". ובמבוא לדרשות המהר"ל [עמוד 23] נכתב: "כשם שהמקום אינו מהות חיצונית, אלא חלק מהדבר הקשור אליו, כך גם הזמן מתייחס אל הדבר, שכל דבר קשור אל מקומו ואל זמנו. נמצא שהזמן והמקום מהווים את מציאות הדבר, שכל דבר קשור בזמן, מצד שהוא קיים בזמן מסויים", וראה להלן פ"ב הערה 432. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [ר"ה לב.] שהמאמר הראשון של עשרה מאמרות הוא תיבת "בראשית" [בראשית א, א], שבו נברא הזמן [ספורנו שם, וראה פחד יצחק פסח מאמר א, אות ה, שהביא כן בשם הגר"א]. ומדוע לא נאמר להדיא "ויאמר אלקים יהי זמן", כפי שנאמר בתשעה המאמרות האחרים. אלא שהואיל והזמן "אינו דבר בעצמו", לכך לא נתייחדה לבריאתו מאמר מפורש, כי דבר הנסתר במהותו, הוא נסתר בתורה, וכפי שהשריש בבאר הגולה באר הרביעי [תמז:] "כי התורה שמה הדברים כפי מה שהם; הנעלמות - נסתרות, והגלויות - מפורשות". וראה שם הערה 825, ובבאר הששי הערה 325. אמנם עדיין טעמא בעי, דמהו החילוק של העולם לשנים; לנמצאים מאתו [וישראל הם ראש הנמצאים (כפי שיבאר בסמוך)], וזמן [והשבת היא ראש הזמן (שם)]. ובפחד יצחק ר"ה מאמר כז אות ד כתב: "מכל הנבראים כולם נתייחדו רק שנים המחוננים בכח ממשלה. אין אנו מוצאים שום ענין ממשלה בכל פרשת הבריאה מלבד אצל האדם ואצל צבא השמים. אצל צבא השמים הוא אומר [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו". ואצל האדם הוא אומר [שם פסוק כח] 'ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו"... ומפורש הוא בכתוב כי תפקידם של צבא השמים הוא לשמש מקור למציאות הזמן; [שם פסוק יד] 'והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים'. ויוצא מזה כי מציאות הזמן יש בה תוקף ממשלה, שכן משתייכת היא מציאות הזמן לצבא השמים... כי מכל היקום כולו רק שני נבראים באו לעולם בעלי כח ממשלה; צבא השמים והאדם... וממשלה נצבת מול ממשלה". ולכך הנמצאים בעולם מחולקים לשתים; כל הנמצאים בעולם [והאדם (ישראל) ראש להם], וזמן [והשבת ראש הזמן].

(161) בבחינת [ב"ק ב.] "תולדותיהן כיוצא בהן". ומה שהוסיף שדמיון זה קיים רק "כאשר אותה פעולה היא עיקר ועצם פעולת הפועל", כן מוכח ממה שכתב רש"י [בראשית ו, ט] "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". וביאר זאת הגו"א שם אות טז: "כי עיקר תולדות האדם מעשים טובים, כי התולדות [בנים ממש] לאו בגופו, ואילו המעשים הם בגופו, ואין לך תולדת יותר מזה, שהרי כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה". ותיקשי לך, א"כ מדוע הולדה זו נמצאת רק במעשים טובים של צדיקים, ולא במעשים טובים של כל אדם. ומוכח מכך שרק פעולות שהם עיקרו של אדם יש בהן כח ההולדה של "כיוצא בו", והן הן פעולותיהם של הצדיקים. אך פעולות של אדם שאינו צדיק, לא ניחנו בכח ההולדה של "כיוצא בו", כי אין הן משקפות את עיקר מהותו. ובגמרא אמרו [נדה מג.] ש"ראוי להזריע" מתקיים רק אם "כל גופו מרגיש", לאמור שפעולת ההולדה שייכת רק אם היא מבטאת את עיקרו ומהותו של המוליד. ושמעתי ממו"ר שליט"א, שלכך נמצא בלשון הקודש תיבת "עקר" למי שאינו מוליד. כי ה"עיקר" מוליד, וה"עקר" אינו מוליד, וכמו שמצוי בלשון הקודש שישנם שרשים שוים למלים הפוכות [רש"י שמות כז, ג, גו"א ויקרא פכ"ה הערה 37, ובמדבר פ"ד הערה 11. ודייק לה שהדוגמה הראשונה שהובאה ברש"י שם היא "להשריש", לעומת "לְשָרֵש", וזהו בדיוק שוה ל"עיקר" ו"עקר", שאף "עיקר" הוא מלשון "שורש"]. הרי שפעולת ההולדה של "תולדותיהם כיוצא בהם" שייכת רק לעיקרו של המוליד, עד שעצם פעולת ההולדה נקראת על שם עיקריות זו.

(162) משל נפוץ בספריו. וכגון בתפארת ישראל פ"א [כט.] כתב: "כל פעולה היא מתייחסת אל הפועל; כי החמימות, אשר הוא פעולת האש, מתיחס אליו. וכן הקרירות מתייחס אל המים, אשר פועלים הקרירות. וכן בכל הדברים מתיחסות הפעולה אל הפועל". ובגבורות ה' פכ"ה [קו:] כתב: "כל שם מורה על מהות, כמו שם 'אש' נקרא דבר שהוא חם ויבש" [ראה להלן פ"א הערות 148, 166, 260, 752, 1214, ופ"ב הערה 776]. ובגבורות ה' פנ"ב [רכז.] כתב: "הפועלים תמצא אותם מיוחדים, שלא יצא דבר מכל דבר. כמו שתראה... כי האדם יוליד אדם, והשור שור... והפעל הוא לפי ענין הפועל, ודבר זה נראה בכל דברים הטבעיים... הפעולה דומה מתיחס אל הפעל. כי כאשר נמשך מן האש פעולה, נמשך היבש, לפי ענין האש שהוא יבש. וכן הליחות מן המים תמיד מתיחס הפעולה אל הפועל, ודבר זה מוסכם מן המעיינים... ודבר זה עמוק מאוד ביחס הפועלים". ואף הטועים השתמשו ביסוד זה, וכלשונו בנצח ישראל פ"ג [מא.]: "היו הראשונים טועים אחר העבודה זרה, מחמת שהיו אומרים כי ההתחלה אי אפשר שתהיה אחת, שאם היה ההתחלה אחת, איך יבוא מזה רבוי בעולם. וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הרבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה, מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חלופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד. ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי רבוי ההתחלות יבואו רבוי הנמצאים בעולם". ובגבורות ה' ר"פ לו [קלד.] כתב: "כי האש שיש בו טבע אחד, אינו פועל רק פעולה אחת - לחמם. והמים שיש בהם טבע אחד, אין פעולתם רק לקרר... שאמרו [איכה ג, לח] 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', כלומר מן אחד לא יבוא דברים מחולקים". וכן כתב בנר מצוה [טז.], וז"ל: "כי תמיד מתחייב ונברא מן הפועל דבר שהוא מתייחס אל הפועל; כי מתחייב מן האש שהוא חם, וכן הקרירות מתחייב מן הפועל שהוא קר, וכן כל הפעולות הבאות מן הפועלים, כל אחת היא מתיחסת אל הפועל. ולכך גזרו ואמרו, מן הפועל שהוא אחד לא יבוא ממנו ג"כ רק פעולה אחת". וכן הוא בח"א לסנהדרין קב. [ג, רלז.].

(163) רש"י בראשית א, א "בשביל ישראל [נברא העולם], שנקראו [ירמיה ב, ג] 'ראשית תבואתה'", וראה גו"א שם אות ז, ולמעלה הערות 83, 152. ובבאר הגולה באר השלישי [רסד.] כתב: "אבל ישראל הם הכל, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו בכמה מקומות... שכל המציאות נבראו בשביל ישראל". וכן הוא שם בבאר הרביעי [שצ:], ושם הערה 464, נר מצוה [יד:], נצח ישראל פט"ו [שנו.], ושם הערה 2. ובנצח ישראל פכ"ד [תקיא:] כתב: "כי מקומם [של ישראל] כל העולם. ודבר זה ראוי לישראל, כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו [ראה להלן פ"א הערה 60], ומפני כי אם לא היו ישראל לא נברא העולם, לכך כל העולם הוא מקומם, וראוי להם. לכך כאשר הוגלו מן הארץ, הוגלו בכל העולם", ושם הערה 39. וכן הוא באור חדש [קלג., קמג., קעח.]. ולהלן פ"ג סוף מי"ד כתב: "אבל ישראל, כל העולם נברא בשבילם, ולכך נקראו ישראל 'בנים', שהם אינם רק בשביל עצמם".

(164) ולכך הקב"ה מעיד על ישראל שהם אחד. ובנצח ישראל ר"פ יא כתב: "ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו 'בנים'... ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו 'בנים', כי השם יתברך הוא אחד בעצמו [דברים ו, ד], ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד [ראה להלן סוף הערה 226]. אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו". ולהלן פ"ה מ"א [ד"ה ועוד תדע] כתב: "כי העולם הזה אשר נברא מן השם יתברך אשר הוא אחד, ולכך אי אפשר שלא יהיה פעולתו גם כן אחת. כי כל פעולה מתדמה אל הפועל, כמו שבארנו בכמה מקומות ענין זה. ולכך צריך שתהיה הפעולה - שהוא העולם - אחד". ובדרשת שבת הגדול [סוף קצד:] כתב: "וידוע כי הפועל שהוא אחד, יבוא ממנו פעולה אחת... וכמו שאמרו [סנהדרין לז.] למה נברא האדם יחידי, שלא יאמרו הרבה רשויות הם. כי אם לא היה נברא האדם יחידי, רק הרבה, וכל העולם נברא בשביל האדם, וכאשר יש יותר מאדם אחד, אם כן אין העולם אחד. ולפיכך היו אומרים כמו שהעולם אינו אחד, כך הפועלים הם יותר מאחד, כי לעולם מפועל אחד יבוא פעולה אחת. וכאשר הפעולה אחת, גם כן הפועל אחד, כי הפעולה מתיחסת ודומה אל הפועל". וראה בבאר הגולה באר הרביעי הערה 402, ובנר מצוה [יג.], ושם הערה 67. ובח"א לקידושין פב. [ב, קנב:] כתב: "מגדר הפועל השלם שיהיה פעולתו בשלימות". וראה להלן פ"א הערה 1625.

(165) בפשטות כוונתו לפסוק ולמשנה שמיד מביא בסמוך.

(166) לשונו בתפארת ישראל פכ"ה [שעה:]: "והבן מה שאמר 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. כי הדברים שהם גופניים... הגוף נופל תחת הזמן, שייך לומר 'לכל זמן'. אבל דבר שהוא שכל בלבד... שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן. על זה אמר 'עת לכל חפץ'. כי העתה שהוא המחבר העבר והעתיד, אינו זמן. ורצה לומר כי הדבר שהוא מושכל, שאינו נופל תחת הזמן, הוא נעשה בעתה", ושם הערה 28. וכן הוא להלן פ"ה מ"ו [ד"ה ויש עוד]. וראה למעלה בהקדמה הערה 32. וכן הוא בנצח ישראל ר"פ כז.

(167) לשונו בגו"א בראשית פ"א סוף אות כב: "כי הזמן מתייחס אל הנמצא בו, והוא ברור". ובגבורות ה' פנ"א [ריט:] כתב: "כי הדבר שנתהוה מתייחס אל הזמן שנעשה בו אותה הויה". ובנצח ישראל פ"ח [רג.] כתב: "כאשר הנמצאים הם מחולקים בעצמם... עד שתמצא אומה מסוגלת לזה, ואומה לענין אחר הפך זה. ודבר זה נראה לחוש. ומכל שכן באומה ישראלית שהיא מתחלפת מכל האומות, ויש באומות שהם הפכים להם לגמרי... ולפיכך אמרו אין לך דבר שאין לו זמן מיוחד, כמו שאמר שלמה עליו השלום [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים'. וזה שאמרו חכמים [להלן פ"ד מ"ג] אין לך אדם שאין לו שעה. כי במה שהוא מציאות מיוחד בעולם, יש לו זמן שהוא מיוחד לו. וכל המציאות הוא תחת הזמן. וכמו שהוא מציאות מיוחד בפני עצמו, כך יש לו זמן בפני עצמו, כי הזמן בו הויית הנמצאים".

(168) יש לדייק הלשון שכתב כאן: "והזמן והעת אשר הוא מוכן ומיוחד לישראל, הוא יום השבת". ולמעלה בהערה 166 נתבאר החילוק בין "זמן" ל"עת" [ש"זמן" שייך לגופני, ו"עת" שייך לשכלי], וכיצד נמצאים שני קוים אלו בנוגע לשבת. ונראה, כי להלן פ"ה סוף מט"ז כתב: "כי מספר שבעה מורה על הצירוף דבר הבלתי חמרי עם החומר... אשר על ענין זה מורה מספר שבעה". וקודם לכן כתב שם: "כי מספר שבעה מורה על מדריגת הבלתי גשמי עומד בגשמי... כי מספר שבעה חול וקדושה; שבעת ימי שבוע, ששה ימי חול, והשביעי הוא קודש". הרי שבמספר שבע נמצאים שני קוים של חול וקודש. ובגו"א דברים פ"ה אות ג [ד"ה ויש] הביא שכל עניני שבת כפולים [לחמה כפול, קרבנה כפול, וכיו"ב], משום "שכל זה רמז כי השבת כפול בעולם הזה ובעולם הבא". וממילא שפיר יש בשבת "זמן" ו"עת".

(169) ראה למעלה הערה 149. אמנם בנצח ישראל פ"ח [רד:] כתב: "כי הזמן אשר הוא מיוחד לישראל, ובו מתעלים ישראל, הוא הזמן שבארנו בחבור גבורות השם [פמ"ו] באריכות, כמו ניסן ותשרי, כי זה הזמן הוא הזמן השוה, אינו יוצא לשום קצה. לכך בחודש ניסן ותשרי יש בהם לישראל המועדים והחגים, והם זמני ששון ושמחה, ומורה כי לשמחת ישראל ושלימות מעלתם לא יהיה קצה והפסק" [הובא למעלה בהערה 64]. וכאן מבאר שהזמן המיוחד לישראל הוא יום השבת. ויל"ע בזה. ושמעתי ממו"ר שליט"א לבאר, כי יש שתי מערכות זמן שונות; שבת מורה על תכלית העולם [מעין עוה"ב], ואילו חודשי השנה מורים על מהלך העולם, ובשתי מערכות אלו יש זמן התואם לישראל. והרי בנצח ישראל פמ"ו [תשעב:] ביאר ששבת היא מעין עולם הבא, ואילו ימים טובים הם מעין ימות המשיח, [ושם הערה 23, ולהלן הערה 221]. הרי שהמועדים מורים על מהלך העולם [כי ימי המשיח הם בתוך העוה"ז, שבעקבותיו בא תחה"מ ועוה"ב (נצח ישראל פכ"ח הערה 11)], ואילו שבת מורה על תכלית העולם. ודפח"ח. ועוד נראה בזה, כי יש לישראל שתי מעלות שנתבארו למעלה; עצם בריאתם, ואין זה מצד המצות והמעשים [למעלה הערות 35, 37, 96], אלא "השם יתברך ברא את ישראל כסולת נקיה בלא פסולת" [לשונו למעלה בסמוך לציון 37]. וכן יש להם מעלה מצד מעשיהם [ראה הערה 97, ובבאר הגולה באר השלישי הערה 142]. והרי ההבדל הבולט בין שבת ויו"ט הוא שקדושת שבת קביעא וקיימא, ואילו קדושת יו"ט ישראל הם המקדשים אותו [פסחים קיז:]. ולכך יום שבת מורה על מעלת ישראל שניתנה להם מצד הקב"ה, ואילו ימי תשרי וניסן מורים על מעלת ישראל מצד מעשיהם.

(170) "והבדלנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת" [שחרית, וראה להלן פ"א הערה 1687]. והדגשת "תורת אמת" באה לאפוקי מדת נימוסית, שיכולה להיות בהרבה אופנים, לעומת אמת שיכולה להיות רק באופן אחד [כמבואר בנתיב האמת פ"א (א, קצו.), וראה להלן פ"א הערה 286]. וכמו שכתב בנצח ישראל פ"י [רמט.]: "ישראל, שעליהם נאמר [ש"ב, ז, כג] 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה [במדבר טו, כט] 'תורה אחת תהיה לכם', ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד" [ראה להלן הערה 209, ופ"א הערות 1615, 1616]. ויש לדון בדבריו, האם נתינת התורה לישראל היא סבה להשתנות ישראל מן האומות, או שהיא סימן לכך. ומדבריו כאן משמע שהיא סבה לכך, שהולך לבאר שהוית ישראל נעשית בשבת, ולכך בשבת ניתנה תורה. נמצא שבמתן תורה נוצרה הוית ישראל. אמנם בשאר ספריו ביאר שנתינת התורה לישראל היא סימן למעלת ישראל על שאר האומות. וכגון, בגבורות ה' פע"ב [שכח.] כתב: "מה שנמצא בישראל דבוק שכינה ושפע הנבואה על שאר אומות, שאין להם דבר זה. כמו שיש למין האנושי מעלה יתירה, שיש להם השכל - על ידי הכנה שבהם - על שאר בעלי חיים, שאין להם השכל. ואם אתה אומר שהיה זה בלא הכנה מיוחדת באומה שיקבלו אלו המעלות, וקבלו את המעלות האלו האלהיים הנבואה והשכינה, אם כן גם כן יכול להיות שיקבל הבעל חי שכל האנושי בלא הכנה מיוחדת. אבל דבר זה בודאי לא יתכן. וכמו כן לא יתכן שקבלו ישראל דברים אלו בלא הכנה מיוחדת בנפשם [הובא למעלה בהקדמה הערה 98]. וראיה שכל הדברים העליונים צריכים להכנה, דבפרק קמא דעבודה זרה [ב:] אמרינן [דברים לג, ב] 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו'... מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן. אמר רבי יוחנן, מלמד שהחזיר התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד כאן. ולא מצאנו ששלח השם אליהם נביאים. אלא שראה בהכנתם אם יש להם הכנה לתורה, ולא מצא בם הכנה לתורה, וזהו מיאון שלהם. כי בודאי הבעל חי ממאן לקבל השכל, מצד שאין הכנה לו לזה. ולא נמצא הכנה באומות לתורה, כי אם בישראל, שיש להם הכנה". הרי שמתן תורה הוא סימן להכנה המתאימה שהיה לישראל אף קודם בניתנה להם התורה, ורק מפאת הכנה קדומה זו ניתנה להם התורה. וכן בנצח ישראל פי"א [רפט.] כתב: "אם תאמר אפשר שתהיה התורה לאומה אחרת. דבר זה אל יעלה על דעת האדם, שהנמצאים בכלל יש לכל אחד ואחד סדר מיוחד אשר הוא סדרו מיוחד אליו, ואינו ראוי אותו סדר לאחר. כך סדר התורה והמצות, אי אפשר רק לעם ישראל, עד שהתורה היה סדרם המיוחד להם, ולא אפשר זה לעם אחר. כאשר תראה בחוש, עם שהם מודים בתורה, עד גבולה לא באו לקיים אותה. וכל זה מוכח כי אין התורה חלקם כלל. וכל זה בארו חכמים באמונתם במסכת עבודה זרה [ב:], ובכמה מקומות, על הכתוב [דברים לג, ב] 'ה' מסיני בא וגו", מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא רצו לקבלה רק ישראל... שאין מוכן לתורה הזאת רק ישראל בלבד. ואין ספק בדבר הזה, כי כל מעשי השם יתברך אשר ברא בעולמו, אי אפשר לומר שיהיה בהם חילוף ותמורה. ומכל שכן כי נתינת התורה שהוא על הכל, איך אפשר לומר שיהיה אפשר בזה חילוף לתת לעם אחר, דבר זה לא יתכן כלל". ובתפארת ישראל פ"א [לט:] כתב: "כי מצות התורה, שהם הפעולות האלקיות, מתיחסות אל ישראל, שלפי מעלת נפשם הם מוכנים אל הפעולות האלקיות, והם ביחוד להם. אבל עכו"ם, מצד חסרונם ופחיתותם, אינם ראויים לפעולות האלקיות, שהם המצות... ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות האלקיות", והובא למעלה בהערה 123. ונראה, שבודאי ה"בכח" של מעלת ישראל היה קיים אף קודם למתן תורה, ולא עוד, אלא שרק מחמת אותו ה"בכח" ניתנה להם התורה. אך היציאה של מעלת ישראל מהכח אל הפועל נעשתה במתן תורה, וכמו שיתבאר בהערה הבאה. וכן מוכח מדבריו בתפארת ישראל ס"פ נו, שכתב: "כי התורה היא צורת ישראל לגמרי. לכך תקן משה שלא יהיו ישראל שלשת ימים בלא תורה, כמו שאמרו בפרק מרובה [ב"ק פב.] 'וילכו שלשה ימים ולא מצאו מים' [שמות טו, כב]. דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה... הרי כי מיד שלא היה להם התורה שלשה ימים, שהיא הצורה לישראל, וכאשר הם בלא צורה הם נוטים אל החומר". והרי הפסוק "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" נאמר קודם מתן תורה, בטרם בואם למרה, ומ"מ חזינן שהתורה היא צורת ישראל אף קודם שניתנה. אלא הם הם הדברים, אף קודם מ"ת היו ישראל שייכים אל התורה, והתורה היתה נחשבת צורתם, אך הבפועל הגמור למעלה זו נעשה במתן תורה.

(171) הרי שנעשו לגוי קדוש בקבלת התורה. ובתפארת ישראל פנ"ו [תתסד:] כתב: "לא נקרא להם שם 'ישראל' עד סיני, שקבלו התורה, ואז נקרא שם 'ישראל' [ומוכיח כן מפרק גיד הנשה (חולין קא:)]... הרי בפירוש כי לא נקראו 'בני ישראל' רק בשביל התורה. ומורה זה כי 'בני ישראל' בגימטריא תר"ג, נגד תר"ג מצות, בלא עשרת הדברות", והובא למעלה הערה 20. ובבאר הגולה באר השביעי [תיג.] כתב: "כי הם עם ישראל מפני הדת, ואם אין הדת אינם ישראל". ובנר מצוה [פ:] כתב: "ובודאי בטול התורה הוא בטול ישראל", ושם הערה 55. ורבי סעדיה גאון המליץ "אין אומתינו אומה אלא בתורתיה" [אמונות ודעות, מאמר ג, ז]. אך בהרבה מקומות כתב שישראל נעשו לעם ביציאת מצרים, ולא במתן תורה, וכגון בגבורות ה' פנ"ט [רס:] כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל, וכבר התבאר הרבה, שהיו כמו העובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים... וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". ובדרשת שבת הגדול [רלב.] כתב: "כי קודם שירדו למצרים לא היו אפילו שבעים נפש... וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו, שלא היו קודם נחשבים לשום עם". ובגו"א דברים פ"ב אות ח כתב: "לא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים". וכן מבואר בהקדמה לנצח ישראל [ג.], ושם הערה 14, שהובאו שם עשרה מקומות שיסוד זה הוזכר בספר נצח ישראל. וכן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קצו.], ושם הערה 85, שם פי"ז [רסה:], ושם הערה 47, ועוד. אמנם הענין מבואר על פי דבריו בתפארת ישראל פכ"ה [שפ:], שכתב: "כאשר יצאו ממצרים היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו, שנולד בגופו [מדריגת הגוף]... ואין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף, רק הוא נבדל מן הגוף. ולפיכך צריך הספירה עד חמשים [יום], כי אז בא למדרגת התורה, שהיא שכל נבדל". ועל פי זה ביאר מדוע הקרבת העומר בט"ז ניסן היה מן השעורין [מנחות פד.], שהוא מאכל בהמה [רש"י במדבר ה, טו], וביום החמשים הקריבו שתי הלחם מן החטים [רש"י ויקרא כג, טז], שהוא מאכל אדם. ובבאר הגולה באר השני [ריח.] כתב: "קודם שנתנה תורה לישראל, לא היה להם המדריגה העליונה, עד שקבלו התורה, ואז היה להם המדריגה העליונה". וא"כ, אע"פ שישראל נולדו ביצ"מ, זה היה רק לידת הגוף, אך לידת השכל היתה רק במתן תורה. והרי שם "ישראל" מורה על מעלתם [גבורות ה' פס"ב (רפ:)], ולכך ברור ששם "ישראל" חל רק ממתן תורה ואילך. וראה בבאר הגולה באר רביעי הערה 1258, ולהלן פ"א הערה 692. וכך מדויק מלשון חכמים שאמרו בתנחומא לך לך סוף אות ג: "אימתי עשה הקב"ה את אברהם לגוי גדול [בראשית יב, ב], משקבלו ישראל את התורה, שכן משה אמר להם [דברים ד, ח] 'ומי גוי גדול וגו"". אינו אומר שנעשו ישראל ל"גוי" בקבלת התורה, אלא שנעשו אז ל"גוי גדול". וכן הפסוק שמביא כאן מורה שישראל נעשו ל"גוי קדוש" מקבלת התורה ואילך, אך נעשו ל"גוי" כבר ביצ"מ. וראה להלן הערה 188.

(172) הנה מדגיש כאן שתי נקודות; (א) "שבתורה הם עם ישראל". (ב) "הם מיוחדים בתורה מכל האומות". וכן למעלה כתב שתי נקודות אלו ["ישראל נשתנו מן האומות במה שלהם נתן תורת אמת", "בתורה נעשו לעם ישראל"]. ומהו הצורך בשתי נקודות אלו להדדי. אמנם כבר קבע שאין סוף הגדרת דבר במה שהוא נמצא, אלא במה שהוא נבדל ומיוחד משאר דברים, וכמו שכתב להלן פ"ג מי"ז [ד"ה אם אין]: "הדעת הוא שידע אמתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים. וידוע כי האדם גדרו שהוא 'חי מדבר'. כי במה שהוא מדבר, נבדל האדם מן שאר בעלי חיים, ודבר זה נקרא דעת, דהיינו השגת הדברים בהבדל שלהם". וכן בתפארת ישראל פ"ג [נז:] כתב: "ויראה ששמו מורה על דבר העצמי לו, שהוא מיוחד בו האדם מכל", ושם הערה 13. ולכך לא די לומר שישראל נעשו לעם על ידי התורה, אלא שבכך הם נשתנו ונתייחדו מכל האומות. ובתפארת ישראל פס"ד [תתרג:] נתבאר [בהערה 72] שהבדלת ישראל ממצרים ביצ"מ היא התחלת מתן תורה. וראה להלן פ"ב הערות 776, 1057.

(173) בתפארת ישראל פכ"ז [תיא:] הביא שלשה טעמים לכך שמתן תורה היה בשבת, ודבריו כאן הם כטעמו השלישי שם, ויובא בסמוך [הערה 189].

(174) "כשאר ימי החול; חד בשבת - שני זוגו, תלתא - רביעי זוגו, חמשתא - ערב שבת זוגו, שבת לית ליה בת זוג" [רש"י במדרש שם].

(175) זהו המשך דברי המדרש.

(176) בתפארת ישראל פ"מ [תרכט.] הביא מדרש זה, וכתב עליו בזה"ל: "אי אפשר שיהיה אחד לגמרי מבלי הזדווגות בשום חבור אליו כלל, שאם כן היה חסר. שאי אפשר שיהיה נמצא דבר שהוא אחד לגמרי, רק השם יתברך שהוא אחד שלם. אבל שאר הנמצאים, אם הוא אחד לגמרי, הוא חסר. שאם היה אחד והוא שלם, היה הוא אלוה. כי הוא יתברך הוא אחד ואין זולתו, ולכך אם לא היה נמצא שום זיווג לשבת, היה חסר. שאין ראוי שיהיה נמצא במציאות דבר שהוא אחד. וזה אמרם במדרש [פדר"א פרק יב] 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' [בראשית ב, יח], שלא יאמרו כשם שהשם יתברך אלוה בעליונים, כך האדם אלוה בתחתונים, לכך 'אעשה לו עזר כנגדו', והוא זיווג שלו, שלא יהיה אלוה בתחתונים. ורצו בזה, כי אם היה האדם אחד, היה הוא אלוה, שאי אפשר שיהיה דבר אחד זולת השם יתברך... ולכך אמר הקב"ה 'כנסת ישראל יהיה בן זוגך'". וראה שם הערות 114-118.

(177) כפי שאומרים "אחד ואין יחיד כיחודו" [מתפילת "יגדל"]. והרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק כתב את היסוד השני בזה"ל: "יחוד השם יתברך, כלומר שנאמין שזה הוא סבת הכל אחד ואין כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט... אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני המורה עליו מה שנאמר [דברים ו, ד] 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'". ובהלכות יסודי התורה פ"א ה"ז כתב: "אלוק זה אחד הוא... שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם". וראה להלן הערה 210. והנה כאן הדגיש שהזיווג מתחייב מחמת העדר האחדות בנמצאים, אך בח"א לב"ב עד: [ג, קו.] ביאר גם כיצד הזיווג הוא השלמת התחתונים, וכלשונו: "אמנם מה שאמר 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראו', באור זה כי מפני שהתחתונים אינם במעלה ובחשיבות העליונים, רצה הקב"ה לזכות את חשיבות האדם וכל התחתונים מה שחסר להם, מצד אשר [קהלת ד, ט] 'טובים השנים מן האחד'. כי מה שחסר בזה - גילה בזה. כי יש בזכר מה שאין בנקבה, ויש בנקבה מה שאין בזכר, ולפיכך אמר הכתוב [בראשית ב, יח] 'אעשה לו עזר כנגדו'. ודבר זה נמשך בכל התחתונים מצד כי טוב שנים מן אחד. ונמצא כי לפי זה כי החבור הזכר עם הנקבה יש בו שלימות יותר בכלל שלהם. לא מצד שהנקבה היא עזרו לעשות צרכו מצד המלאכה בלבד, או שיהיה להם תולדות, אך כי האחד אינו שלם, וכאשר הם שנים אז הבריאה שלימה בלי חסרון. ולא זה בלבד שהחשיבות והמעלה הוא כאשר יתחברו ביחד כמו חבור זכר ונקבה, רק אף שכל אחד בפני עצמו גם כן הוא יותר חשוב כאשר נמצא זוג אליו, כי כאשר נמצא האחד בלבד הוא חלק בלבד, וכאשר נמצא זיוג אליו, והזוג הוא דבר שלם, הרי כל אחד מהם חלק הכל, ודבר זה יותר במעלה מאשר הוא חלק בלבד ואינו חלק הכל, שכל חלק הוא חסר. נמצא כי הזכר והנקבה בחבור שניהם הוא שלימות הבריאה, וכל אחד בפני עצמו הוא חלק הכל". וכן כתב בגו"א בראשית פ"א אות נב [ד"ה ומפני]. וראה בבאר הגולה באר הששי הערה 158.

(178) כן מבואר בב"ר יא, ח, במאמר שהובא לפני המאמר הזה. אולם בפירוש "אבני אליהו" שבסדור הגר"א לתפילת "לכה דודי" כתב כי הזוגות הם א-ד, ב-ה, ג-ו, עיי"ש.

(179) למעלה בין הציונים 165-169.

(180) לשונו בתפארת ישראל פ"מ [תרכט:]: "כי כל דבר יש לו חבור אל זמן שלו, כמו שאמרו [להלן פ"ד מ"ג] אין לך אדם שאין לו שעה. והזמן המיוחד לישראל הוא יום השבת, כי ראוי שיהיה ישראל מתחברים לשבת; כמו שהשבת נבדל משאר הימים שהם ימי החול, כך ישראל נבדלים מעכו"ם שהם חול [ראה למעלה הערה 149]. ולכך השבת ראוי דוקא לישראל, וגוי ששמר את השבת חייב מיתה [סנהדרין נח:], כי הוא מיוחד דוקא לישראל. והרי מזדווג לאחר, לכך חייב מיתה. ומעתה אין כאן יחידות. ולא נתנה שבת לשאר האומות עכו"ם, כי אם לישראל. שהיום הזה ראוי לישראל, שהם עם קדוש, כמו שהשבת הוא זמן קדוש. וכל דבר יש לו חבור אל זמן המיוחד לו, וזמן הזה שהוא יום השבת, שהוא זמן קדוש, מיוחד לעם הקודש דוקא. ובודאי מזדווגים ומתחברים ישראל אל השבת, כמו כל דבר שיש לו חבור אל זמנו המיוחד אליו. וזה שאמר 'כנסת ישראל יהיה בן זוגך'. ולפיכך אמר [שמות כ, ח] 'זכור את יום השבת לקדשו'. פירוש, כי ראוי מששת ימי בראשית שיהיו ישראל מקדשין השבת, כי לשון 'זכור' משמע על דבר שהיה כבר. ומששת ימי בראשית, שקדש השם יתברך השבת, והיה מיחד אותו מבין שאר הימים בקדושה, אי אפשר שלא יהיה זוג אליו, כי דבר זה אי אפשר, כמו שאמרנו למעלה, שאין דבר אחד זולת השם יתברך, שהוא אחד לגמרי". ויש לדייק בלשון המדרש, שאמרו שם "כנסת ישראל היא בן זוגך", אף על פי ש"כנסת ישראל" מורה על הנוקבא, וכמבואר בגו"א ויקרא פ"כ אות ו [ד"ה ומה שאמר]. וכן הרמב"ן במדבר כח, ב כתב: "אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו, והכל שלום, והמשכיל יבין". אמנם ראה גו"א בראשית פ"ד אות ג, שהביא מאמר זה, וכתב: "הנה כל הימים הם זוגות א"ב ג"ד ה"ר ז... השבת אין לו בן זוג. ודע כי השבת היא נקיבה בכל מקום, 'מחלליה מות יומת' [שמות לא, יד]". וראה תוספות כתובות ה. [ד"ה שמא], ובספר "דעת שבת" עמוד רצו. ועוד יש לדייק בלשון המדרש, מדוע דוקא כאן ישראל קרויים בשם "כנסת ישראל", ולא "ישראל" גרידא, כמצוי בכל מקום. אמנם לאור דברי המהר"ל כאן ובתפארת ישראל, הרי הישוב לכך הוא מקרא מפורש, שנאמר [ויקרא כ, ג] "ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי". ופירש רש"י שם "למען טמא את מקדשי - את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי". הרי שהבטוי "כנסת ישראל" מורה על קדושת ישראל, עד שנקראו "מקדשי". ובביאור מרגניתא זו, ראה גו"א שם אות ו [ד"ה ומה שאמר]. והרי הצד השוה של ישראל לשבת הוא קדושתם, ולכך בזיווג של ישראל לשבת נקטו חכמים בדוקא בלשון "כנסת ישראל". וראה עוד בנצח ישראל פ"ד הערה 83 שנתבאר שם ש"כנסת ישראל" היא מדת מלכות. וראה עוד ברבינו בחיי שמות כ, ח אודות הבטוי כאן של "כנסת ישראל". וראה להלן פ"א הערה 179.

(181) בגבורות ה' פל"ט [קמז.], ויובא בהערה 191.

(182) אודות שבשבת הושלם העולם, ראה בתפארת ישראל פ"מ [תריז:] שהרחיב בזה, וביאר שיש לשבת שני שמות; כלה, ומלכתא. השם הראשון מורה על הברכה וההשלמה, והשם השני על הקדושה. ובתפארת ישראל פס"ט [תתרפד:] כתב: "כי שם 'שבת' בא על השלמה, ששבת והשלים הכל", ושם הערה 67. ובבאר הגולה באר השני [קנה.] כתב: "בשבת אסור לתקן מלאכתו, שאין מלאכה ראוי בשבת, כי בו העולם נשלם, ובדבר שהוא שלם אין מלאכה". ובהמשך שם בבאר השני [רב:] כתב: "כי השבת הוא שהש"י ברא העולם והשלים אותו. לכך צוה הש"י שישבות האדם ביום הזה ששבת הש"י ממלאכתו, והשלים אותו... ועל זה בא עונג שבת לומר כי הש"י השלים העולם, ולא נמצא חסרון כלל, רק הכל הוא בעונג והשלמה... שעל זה באה מצות שבת, כי הכל נברא בהשלמה מן הש"י". ובח"א לשבת קיט. [א, סג.] כתב: "השבת היא השלמה לעולם, שבו נשלם שמים וארץ וכל צבאם... והרי 'ויכולו' [בראשית ב, א] ר"ל שכלה ונשלם הדבר, שהוא שלם, ראוי שלא יהיה בו חסרון". וכן הוא בנצח ישראל פי"ט [תכה.], שם פל"ו [תרעז:], ח"א לב"ק לב: [ג, ו.], ועוד. ולהלן פ"א מי"ח [ד"ה הג' כאשר] ביאר את ההשלמה שיש בשבת לעולם, וז"ל: "כאשר נגמר מעשה בראשית נתן הש"י מנוח לנבראים, שנאמר [בראשית ב, ב] 'ויכל אלהים ביום השביעי', ודבר זה הוא המנוחה והשלום... כי ברא שאנן והשקט ונחת ושלוה, וזהו השלום שהיה כשכלה הבריאה, וכמו שפירש"י ז"ל בפירוש החומש [בראשית ב, ב] 'מה היה העולם חסר, מנוחה, בא שבת בא מנוחה. ואין זה מן הבריאה עצמה כלל, שהרי אין השבת בכלל ימי המעשה, אבל מכל מקום הוא קיום העולם. שהרי כתיב [שם] 'ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה', שהיה משלים כל המלאכה של ששת ימי בראשית, וההשלמה הוא קיום הכל... אשר נתן השם יתברך בתכלית בריאת העולם כאשר היה נברא, העמידה, והוא המנוחה והשלום. כי בששת ימי המעשה לא היה מנוחה, רק היה התנועה לצאת לפעל, וככלות ימי המעשה היה העמידה, והוא המנוחה". וראה להלן פ"א הערה 1651, ופ"ב הערה 870.

(183) לשונו בגו"א בראשית פ"א אות ז [ד"ה אמנם]: "וכן ישראל... הם שלימות כל העולם, וכאשר יצאו ישראל אז היתה שלימות כל העולם, ואז עמדה הבריאה, כי כבר הגיע התכלית והשלימות", ושם הערה 45.

(184) קודם שישראל נעשו לעם ביציאת מצרים, וכמו שמבאר. וענין זה שישראל יצאו לאחרונה הוא יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בגו"א בראשית פ"א אות ז [ד"ה אמנם], שם דברים פ"ב אות ח, גבורות ה' פכ"ט [קיד.], שם פל"ט [קמז.], שם פס"ט [סוף שטז:], נצח ישראל פ"י [רנג:], שם פ"ס [תתקכה.], תפארת ישראל ס"פ יב [קצה:], שם ר"פ יז [רנט.], באר הגולה באר הרביעי [תקכט.], שם בהמשך [תקלה:], ובח"א למנחות נג: [ד, פב:], וחלקם יובאו בהערות הבאות. וראה להלן פ"א הערה 1820.

(185) מה שמדגיש את ישמעאל ועשו עמון ומואב מתוך שאר אומות העולם, יובהר עפ"י דבריו בח"א למנחות נג: [ד, פב:], שכתב שם: "כי שבעים אומות היו בדור הפלגה, ואף עמון ומואב ואדום תמצא כי היו לעמים קודם שהיו ישראל, כי הם [ישראל] יצאו באחרונה לפועל כאשר יצאו ממצרים, וכבר ישבו עמון ומואב ואדום בארצם, כדכתיב בקרא שציוה לסבב ארצם, שנתן להם ארץ ירושתם קודם [דברים ב - ה, ט, יט], שמזה תראה כי היו לאומות ונתישבו בארצם קודם לישראל". א"כ מבואר כי אומות העולם נחלקות לשתי קבוצות; (א) שבעים אומות שהיו מדור ההפלגה. (ב) ארבע אומות ממשפחת אברהם, והם: ישמעאל, עמון, מואב, ואדום. והדגשת המהר"ל היא שישראל איחרו לבוא לעולם אף יותר משאיחרו ישמעאל עמון מואב ואדום, שאף הן אינן נכללות בשבעים אומות, ומ"מ ישראל איחרו לצאת לעולם אף לאחר שישמעאל אדום מואב ועמון היו לאומות. וכן הדגיש בגו"א בראשית פ"א אות ז [ד"ה אמנם] שישראל נעשו לאומה לאחר אדום ומואב. ובתפארת ישראל פי"ב [קצו.] הזכיר שלש אומות; עמון, מואב, ואדום. וכן הוא בנצח ישראל פ"י [רנג:] כתב: "לא תמצא שום אומה נבראת ויצאה לפועל אחר ישראל, כי עמון ומואב ועשו הכל היו אומות גדולות קודם ישראל, כמו שמוכיח מן הכתוב, שמזכיר אותם הכתוב קודם שיצאו ישראל ממצרים". וכאן ובתפארת ישראל פי"ז [רנט.] הזכיר אף את ישמעאל. ובנצח ישראל פ"ס [תתקכב.] ביאר שאדום ומואב אינן בכלל שבעים אומות. וברור שהוא הדין לעמון וישמעאל, שהרי שבעים אומות החלו בדור ההפלגה. ובקול אליהו לפרשת פנחס [אות ק] כתב: "עיקר השבעים אומות הם ישמעאל ועשו, ושאר האומות יונקים מהם".

(186) ובשאר ספריו ביאר שאיחור יציאת ישראל מורה על מעלתם, וכגון בגו"א בראשית פ"א סוף אות ז כתב: "אין דבר נברא באחרונה רק ישראל, שהרי לא היתה אומה אחרונה לישראל, כי אדום ומואב נעשו לאומות קודם לישראל, וישראל באחרונה... ובשביל כך נקרא גם כן ישראל 'ראשית' [ירמיה ב, ג], כי התכלית הוא ראשית המחשבה... ובשביל כך היה דבר בישראל שלא היה בכל האומות, כי לא תמצא אומה באחרונה כמו ישראל, מורה על שישראל הם משלימים כל העולם, ולפיכך הם באחרונה. ובדבר זה יתבאר מה שאמרו חכמים [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם', שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל הבעלי חיים נבראו בראשונה והאדם באחרונה, לומר שהאדם משלים הכל. וכן כל האומות נבראו ראשונה וישראל באחרונה". ובתפארת ישראל פי"ז [רנח:] כתב: "כי ישראל מצד עצמם אין ראוי בריאתם בהתחלה... כי אין ראוי לישראל רק הבריאה בסוף, אחר כל האומות. ודבר זה נמשך אל טבע הבריאה, כי האדם שהוא מבחר המינים התחתונים, ובשבילו הכל נברא, הוא נברא באחרונה. ולא תמצא שום אומה בעולם שנבראת אחר ישראל, רק כלם קודמים להם. שאף אדום וישמעאל, וכן עמון ומואב, היו אומות גדולות קודם שהיו ישראל לעם. כאילו טבע הבריאה חייב דבר זה. כי הדבר שהוא שלמות הכל, ראוי שבו יושלם הכל. וכמו האדם שהוא שלמות כל מעשה בראשית, ובו נשלם כל מעשה בראשית. כך ישראל היו שלמות כל העולם, בהם יושלם הכל. וזה אמרם [יבמות סא.] אתם קרוים אדם, ואין מכחישי ה' קרוים אדם. וזה נראה בישראל, אחר שענין האדם יש לישראל בבריאתם, שהרי הם נבראו באחרונה, אם כן הם היו האדם, ולא מכחישי ה'". וכן כתב שם פי"ב [קצה.], נצח ישראל פ"י [רנג.]. וראה להלן פ"א הערה 1568, ופ"ב הערה 243.

(187) פירוש - אם בבריאת העולם כבר היו נמצאות האומות בעולם, אזי ישראל [שנעשו לאומה ביצ"מ] לא היו נתפסים כחוליה האחרונה שבאומות, אלא כדבר שלא קשור כלל לשאר האומות הקדומות הנמצאות בעולם מימי בראשית. אך הואיל והאומות לא היו נמצאות בבריאת העולם, אלא באו לעולם לאחר מכן, לכך יצירת ישראל נתפסת כסוף התהליך של יצירת האומות, וכדין המשלים שבא לבסוף. וכן מבואר להדיא בדבריו בגבורות ה' פל"ט [קמז.], ויובא בהערה 191.

(188) שלכו"ע נתינת התורה היתה בשבת [שבת פו:], ובכך נעשנו לעם, וכמבואר בהערה 171.

(189) בתפארת ישראל פכ"ז [תיא:] הביא שלשה הסברים לכך שהתורה ניתנה בשבת, וכלשונו: "קבלת התורה ביום השבת [שבת פו:]. וזה מפני כי הקבלה יותר ראויה ביום השבת, וזה מפני שהוא יום שבאה בו הברכה מעליונים לתחתונים, דכתיב [בראשית ב, ג] 'ויברך אלהים את יום השביעי וגו". הרי יום השביעי מוכן שתבא הברכה מעליונים לתחתונים. ומפני זה הוא מוכן שתבא התורה מן עליונים לתחתונים גם כן, שאין לך יותר מן התורה, שכולה ברכה [ראה להלן פ"א הערה 64]. ואין לך יום שראוי שתבא לעולם רק יום השבת, שהוא יום מיוחד להגעת הברכה אל התחתונים. ועוד, כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי, במה שאין בו מלאכה... ולפיכך ראוי שתנתן בו התורה, שהיא שכל גמור מופשט מן הגשמי. ומכל שכן, כי יום השבת הוא השלמת העולם, ונתינת התורה לעולם הוא השלמת העולם", ושם הערות 49-56. וכאן ביאר כהסברו השלישי שם. וראה להלן פ"ב הערה 869.

(190) כי הגדרת "בן זוג" הוא דבר השוה לו לגמרי, וכמו שכתב בבאר הגולה באר החמישי [סח.]: "כתוב בכל אשה שהוא זיווג לאדם [בראשית ב, יח] 'אעשה לו עזר כנגדו', ו'כנגדו' משמע דומה לו, שוה לו", ושם הערה 388. ובגבורות ה' פי"ט [פז.] כתב: "כל אשה עזר לאיש ובת גילו, כדכתיב 'אעשה לו עזר כנגדו', משמע בת גילו". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ב אות לה, ושם הערה 112. וזהו היחס שבין כנסת ישראל והשבת. וכן הוא בתפארת ישראל פ"מ [תרלד:], ושם הערה 138.

(191) נראה שכוונתו לדברים שכתב בגבורות ה' פל"ט [קמז.], אודות השויון הקיים בין שבת ליציאת מצרים, וז"ל: "כשם שברא הקב"ה את עולמו לשבעה ימים, וצוה הקב"ה לזכור את השבת, וזה כי השבת הוא השלמת הבריאה, והכל פונה אל ההשלמה, שהוא עיקר. ולפיכך כל ששת ימי מעשה פונים אל השבת, שהוא השלמת הבריאה. ויש לזכור יום השבת בשביל זה כל ימי השבוע, כדי שיהיה הכל פונה אל השלמת הבריאה. וכן יציאת מצרים הוא השלמת סדר העולם, כמו שיתבאר. שידוע כי בעולם הזה העיקר הוא האדם, ובישראל בחר מכל האומות, וישראל הושלמו כאשר יצאו ממצרים, ואז היו לעם. ונמצא יציאת מצרים כמו שבת; כי שבת השלמת הבריאה, ויציאת מצרים השלמת תולדות העולם. כי אחר שנשלמה הבריאה, היו תולדות העולם מתחילין לצאת אל השלימות, וכל אומות זו אחר זו היו יוצאים עד שבעים אומות, וכן עמון ומואב ואדום [ראה הערה 187]. אבל ישראל יצאו באחרונה לכל האומות. וזה דמיון הבריאה, שהאדם נברא באחרונה. לכך אמרו על ישראל [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם כו". ואז כאשר יצאו ישראל היה עומד העולם שלא יצאו עוד שום אומה אל הפעל... ולפיכך כמו שנזכר יום השבת כל השבוע מהטעם שאמרנו למעלה, כי הכל הוא פונה אל השלמה, כך יציאת מצרים יהיה נזכר לעולם, כי היציאה, שהוא השלמת הכל, עומדת לעולם ולעולמי עולמים כמו שיתבאר, ודבר זה נכון בלי ספק. נמצא כי ימי הפסח כמו השבת לגמרי, רק שהשבת השלמת הבריאה, וימי הפסח השלמת סדר העולם בתולדותיו". ואם תאמר, שכאן תלה את השלמת ישראל במתן תורה, ושם תלה זאת ביציאת מצרים. אמנם תשובתך בהמשך דבריו שם: "וכבר ידעת שאמרו חכמים [שבת קנו.] בעת שהאדם נולד, לפי אותה שעה ואותו מזל נמשכים כל עניני האדם. והכי נמי כאשר יצאו ישראל ממצרים, היו כאילו נולדו באותה שעה, כל הקורות שהגיע להם, מה שנתן להם התורה וענני כבוד, אחר היציאה הם נמשכים, שהכל נמשך אחר ההתחלה. ולפיכך יציאת מצרים נזכר לעולם, שהכל נמשך אחר זה, ודי בזה למבין".

(192) כמבואר למעלה [ד"ה ולפיכך אמרו], והערה 176.

(193) "שידוע כי בעולם הזה העיקר הוא האדם, ובישראל בחר מכל האומות" [לשונו בגבורות ה' פל"ט, והובא בהערה 191]. ובנצח ישראל פ"י [רנב:] כתב: "הנה אין צריך ראיה כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה, כאשר ישראל בפרט נקראים 'אדם'", ושם הערה 49. וראה תפארת ישראל פי"ב [קצו:], ושם הערה 89.

(194) להלן [ד"ה ותראה כי].

(195) כי במה שהם עיקר הם גם אחד, שהטפל בטל לעיקר, וכפי שכתב להלן פ"ד סוף מט"ז "כי הדבר הטפל בטל אצל העיקר", ולכך העיקר הוא אחד. ובתפארת ישראל פל"ג [תצא:] כתב: "האדם עיקר בעולם הזה... כמשל הנקודה שהיא בתוך העגול, מגבלת כל העגול... על ידי הנקודה שהיא עיקר, ואמצע העגול, ולכך היא מגבלת הכל". וכמו שהנקודה העיקרית והאמצעית היא אחת, כך כל עיקר הוא אחד. והרי הקב"ה נקרא "עיקר" [סנהדרין לח:], ומוכח מכך שהעיקר הוא אחד. ובגבורות ה' פ"ט [נח.] כתב: "דבר זה לא תמצא כי אם בו יתברך, שהוא עיקר הכל, והוא אחד". וראה הערה 208.

(196) כמו שאמרו במדרש [ב"ר יא, ח] שהקב"ה אמר לשבת "כנסת ישראל יהיה בן זוגך", וכמבואר למעלה [ד"ה ולפיכך אמרו].

(197) ד"ה ופירוש המדרש. ובתפארת ישראל פ"מ [תרלב.] ביאר שדוקא זיווגם של ישראל והשבת להדדי מורה שה' אחד, וכלשונו: "כי השבת וישראל מעידין על השם יתברך שהוא אחד, וזה כי השבת הוא אחד בימים, וישראל הם אחד באומות. ואי אפשר שיהיה כל אחד ואחד בפני עצמו, שאם כן יקשה מה שאמר השבת [ב"ר יא, ח] 'לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג'. וצריך לומר כי כנסת ישראל הם זוג לשבת. וכל שני דברים שהם מתחברים ומזדווגים יחד, אי אפשר שלא יהיה חבור שלהם מן אותו שהוא אחד. כי בלא חבור אי אפשר, כי מצד עצמם הם מחולקים; כי זהו שבת, וזהו ישראל, והם מחולקים. וכיון שמצד עצמם הם מחולקים, אי אפשר בלא אחד שמחבר אותם. ואותו שהוא מחבר אותם הוא אחד, שאם אינו אחד, איך יחבר את שנים להיות אחד, והוא בעצמו אינו אחד. ואין מקבלים על ידו שיהיו בו נקראים 'אחד', כי אם שהוא אחד בעצמו. ולכך השבת וישראל שהם זוג יחד, מעידים על השם יתברך שהוא אחד". והרי כאן כתב שישראל והשבת מעידים כל אחד בפני עצמו שה' אחד, "אף על גב שהם זוג ביחד". וכן בדרשת שבת הגדול [קצז:] ביאר שישראל מצד עצמם [אף ללא זיווגם לשבת] מעידים שה' אחד. וכן בח"א לשבת קיח: [א, נו.] כתב: "כי השבת מורה על אחדותו, מה שאין לו זוג", וזה כדבריו כאן, ודלא כדבריו בתפארת ישראל.

(198) כמבואר במדרש שהביא למעלה [ד"ה וכן אמרו].

(199) כמבואר למעלה [ליד ציון 161].

(200) דבריו טעונים ביאור, שפתח לבאר את דברי המדרש ש"הקב"ה והשבת מעידין כי ישראל הם אחד", וסיים כאן ש"הקב"ה מעיד על השבת שהוא אחד". ועוד, כי כשם שהקב"ה מעיד על השבת שהיא אחד ["שהפעולה מתדמה במה אל הפועל"], כך באותה מידה בדיוק הקב"ה מעיד על ישראל שהם אחד, ומדוע עדותו של הקב"ה תצטמצם לאחדות השבת בלבד. ועוד, למעלה ביאר [לפני ציון 164] ש"כמו שהוא יתברך אחד, כך הפעולה - שהם ישראל - הם גם כן אחד". ועוד, בהמשך דבריו כאן [בביאור שהקב"ה וישראל מעידים שהשבת אחת] כתב "כי הקב"ה מעיד על השבת מצד כי הפועל שהוא אחד הפעולה שלו גם כן אחד, כמו שהתבאר", ומדוע שיאמר פעמיים את אותה נקודה ממש. ולכך לולא דמסתפינא נראה שיש לגרוס כאן "ולפיכך הקב"ה מעיד על ישראל שהם אחד".

(201) למעלה [ד"ה ופירוש המדרש], בין ציונים 165-169.

(202) בתפארת ישראל פ"מ [תרלג:] כתב בסגנון אחר, וז"ל: "וכן הקב"ה וכנסת ישראל מעידין על השבת שהוא אחד. וזה כי אם לא כן, תאמר כנסת ישראל לפני הקב"ה 'לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג'. וזה מפני שאמרנו, כי הוא יתברך אחד ואין זולתו, לכך צריך שיהיה לכל אחד זוג, שלא יהיה אחד גמור, כי אין אחד גמור זולת השם יתברך. ולכך אי אפשר שלא יהיה לו זוג. אלא על כרחך ישראל זווג לשבת. וכאשר ישראל זוג, אי אפשר שלא יהיה ישראל אחד כמו שהשבת הוא אחד. שאם אינם אחד, הרי אין ראוי שיהיה בן זוג לשבת, כי השבת הוא אחד, וישראל אינם אחד, ואין כאן זוג. ועוד, מאחר שהשבת הוא אחד, אם היה מתחבר לדבר שאינו אחד, היה יוצא מן אחדותו, כאשר מתחבר לדבר שאינו אחד. ולכך השם יתברך שהוא אחד, יש לו חבור אל ישראל שהם אחד, ובזה בעצמו השם יתברך וכנסת ישראל מעידין על השבת שהוא אחד, כמו שאמרנו, והבן זה". ובנר מצוה [ח.] כתב: "ישראל הם עם אחד, מסוגל להם הארץ שהוא אחד בלבד, לפי שהוא באמצע העולם". ובאדרת אליהו [דברים א, ו] כתב: "'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' [ש"ב ז, כג], כי שניהם הן ביחוד, ישראל וא"י. ישראל מע' אומות, וא"י מכל הארצות... כמו שאמר בזוהר [ח"ג צג:] אימתי גוי אחד, בזמן שהיו בארץ". והרי כבר השריש בתפארת ישראל תחילת פכ"ו: "הזמן והמקום ענין אחד" [ראה למעלה בהקדמה הערה 32], ולכך מה ששבת היא בזמן, כך ארץ ישראל היא במקום. והרי רק בתפילת מנחה של שבת אומרים "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", וכמו שיתבאר בהמשך.

(203) כמבואר בהערה 153.

(204) "אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ" [תפילת ערבית לשבת].

(205) "מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה" [רש"י שם].

(206) "תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת" [לשון רש"י שם]. וראה גו"א שם אות טז שביאר שאף הלל הזקן [ביצה טז.] מודה בזה.

(207) ביצה ב: "מאי דכתיב 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו', חול מכין לשבת". והענין, שהרי שבת היא מעין עוה"ב [ברכות נז:], וששת ימי המעשה מקבילים לימי העולם הזה [רמב"ן בראשית ב, ג], וביחס של עוה"ז לעוה"ב אמרו להלן [פ"ד מי"ז] "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". וראה להלן הערה 223.

(208) כי כאשר הכל בטל לדבר, הדבר הוא אחד, וכמבואר בהערה 195. וכמו שביאר בתחילת דרשת שבת הגדול [קצג.], וז"ל: "וכן אמר הכתוב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין הפירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירוש כי אין עוד דבר בעולם רק השם יתברך, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן, לא היה נברא אותו נברא בעולם... אבל מצד עצמו אין מציאות לו, לפיכך הנבראים כולם... אין להם שם בפני עצמם, והרי 'אין עוד'", והובא למעלה בהערה 158. וכך הוא יחס ימי המעשה לשבת, ולכך השבת היא אחת.

(209) אודות שישראל הם עם אחד, כן ביאר בנר מצוה [יא:], וז"ל: "ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'. כי ישראל הם י"ג שבטים עם שבט לוי, כי אפרים ומנשה שנים הם [בראשית מח, ה]. וכמו שהוא מלת 'אחד', כן היו השבטים. שבט לוי הוא שבט מיוחד ונבדל משאר השבטים, והוא בפני עצמו, כנגד האל"ף שב'אחד', שהיא אחת. והח' נגד בני האמהות, שהיו ח' זולת לוי, נרמז בח"ת של 'אחד', ועוד ד' בני השפחות. ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד, כמו שאמרו במדרש כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד, ואין כאן מקום זה לבאר". ועוד אודות שישראל הם עם אחד, כן כתב בנצח ישראל הרבה פעמים, וכגון שם פ"א [יא.] כתב: "האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומפורדת יותר מכל האומות", וראה שם הערה 23. ושם בפ"י [רמט.] כתב: "[ישראל] אומה יחידה בעוה"ז, כמו שהוא יתברך יחיד... שעליהם נאמר [ש"ב ז, כג] 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים, שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה [במדבר טו, כט] 'תורה אחת תהיה לכם', ועל ידי התורה ג"כ ישראל עם אחד", וראה שם הערות 27, 28 [והובא למעלה בהערה 170]. ובגבורות ה' פי"ב [סו.] כתב: "דע, כי ישראל בלבד נקראו אומה יחידית, ובשביל כך שייך מספר ששה לישראל, שהיו שש מאות אלף [שמות יב, לז]. וזה כי מי שהוא יחיד אינו חלק, שכל שהוא חלק אינו אחד... וכאשר יש בהם כל הצדדים, שהם ששה צדדים, אז אין כאן חלק כלל, והוא כולל הכל שיש בו שש צדדין, ובזה הוא אחד לגמרי... מספר ששה הוא מסוגל לישראל באשר הם אומה יחידה... כי המספר ששה הוא מסוגל לישראל, כי הוא מספר שלם, וישראל הם אומה שלימה". וכן כתב שם פי"ד [סט:], שם פי"ט [פו:], שם פמ"ז [סוף קפג:], שם פ"ס [רסג:], שם פס"ח [שטו.], ועוד. וראה בספר המפתח לנצח ישראל, עמודים קמו-קמז, שיסוד זה הוזכר בספר הנצח פעמים רבות. ובגו"א שמות פ"א אות ז [ד"ה אמנם] כתב: "הוא יתברך המאחד את העם, שעושה אותם תמיד גוי אחד". וכן הוא בדרשה לשבת הגדול [סוף קצז:]. וראה להלן פ"א הערות 595, 1616.

(210) ויש בזה להמעיט מה"אחד" של ישראל. ואם תאמר, הרי ביאר כאן שהואיל והאומות נבראו לשמש את ישראל כשעושים רצונו יתברך לכך אין המצאותן פוגעת ב"אחד" של ישראל, ומדוע עתה מתקשה בהמצאותן של האומות שנראית כסותרת לאחדות ישראל. ויש לומר, כי במדרש השוו את אחדות ישראל והשבת לאחדות ה', ואחדות ה' היא גמורה והחלטית [כמבואר למעלה בהערה 177], וכיצד מתקיים שויון זה בין אחדות ה' לאחדות ישראל, כאשר הקב"ה הוא יחיד שאין כיחידותו, ואילו ישראל הם נמצאים עם האומות. ובנצח ישראל פמ"ד [תשנב:] הביא את דברי הגמרא [פסחים נו.] שהשבטים אמרו ליעקב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" [דברים ו, ד], והוסיפו לומר "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד", וכתב על כך לבאר: "לכך אמרו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. וביאור ענין זה, שלכך תלו עצמם ביעקב, כי בודאי יעקב הוא דבק באחדות השם יתברך לגמרי, כי מדריגת יעקב בין אברהם ובין יצחק, והוא פנימי נסתר, לכך יעקב דבק באחדותו לגמרי. ולפיכך אמרו 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', 'כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד'. שאין ספק שיעקב הוא דבק לגמרי בו יתברך במה שהוא אחד, כמו שאמרנו, ולפיכך אין בלבו אלא אחד. וכך 'אין בלבנו אלא אחד', שגם השבטים דבקים באחדות השם יתברך על ידי יעקב. כי האחדות הוא בשני פנים; האחד, הוא הדבר שהוא בעצמו אחד. והשני, אם כי אינו אחד מצד עצמו, ויש לו חלקים, והחלקים נעשים אחד על ידי דבר המאחד אותו. כמו שהוא הענין באדם, שיש לאדם איברים מחולקים, וכולם הם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת... ויש באדם י"ב איברים, והם מנויים בספר יצירה [פ"ה מ"ב], שהם עיקר איברי האדם, וכולם מתאחדים על ידי הנשמה הנבדלת. וכנגד זה הם י"ב שבטים גם כן, והם מתאחדים על ידי יעקב אביהם, שהוא אביהם, ועל ידו הם אחד. ולכך על ידי יעקב השבטים דביקים באחדות השם יתברך. ואם לא כן, מאחר שהם י"ב, לא היה להם דביקות בו יתברך, במה שהוא יתברך אחד. ולפיכך הם אומרים 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'". הרי שישנן שני סוגי אחדות; אחדותו של יעקב, ואחדותן של השבטים. ולכך נהי שאין המצאותן של האומות ממעטת מאחדות ישראל דוגמת אחדות השבטים, אך בודאי שהמצאותן של האומות ממעטת מאחדות גמורה דוגמת אחדות יעקב, שהיא אחדות ה' בעולם. וראה הערה הבאה.

(211) אודות שלעתיד לבוא יהיו ישראל אחד לגמרי, כן כתב בנר מצוה [ט.], וז"ל: "מצד חסרון הבריאה נתחדשו אלו ד' מלכיות. והם מיוחדים בדבר זה, שממשלתם יוצא מן השם יתברך, עד כי הם מבטלים אחדותו בעולם. ובסילוק ד' מלכיות אלו נאמר [זכריה יד, ט] 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד'. וכל זמן שאלו ד' מלכיות מושלים בעולם, אין כבוד השם יתברך נגלה בעולמו... ומצד החסרון הזה שהיה בבריאה עמדו ד' מלכיות אלו, שלקחו המלכות מן ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. ואלו ארבע מלכיות שנחלו המלכות מן ישראל, הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף ימצא בהם דבר מה שנותנים כבוד לשמו יתברך, כמו שיתבאר, הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל... ולכך בסוף ד' מלכיות, כאשר תחזור המלכות לישראל, כתיב [עובדיה א, כא] 'ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה', [זכריה יד, ט] 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". וכן בתפלת שחרית בסוף "אז ישיר" הצמידו שני פסוקים אלו להדדי ["ועלו מושעים לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"]. ובסוף הקדמתו לנצח ישראל [ו.] כתב: "יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה וכדכתיב 'ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד'". ושם בהערה 23 נכתב: "מילת 'אחד' אינה מופיעה בפסוק בעובדיה, וכנראה כונתו לפסוק 'ביום ההוא יהיה ה', אחד ושמו אחד'... וכונתו שכאשר הקב"ה ינצח את המלכות הרביעית, אזי יהיה 'ה' אחד ושמו אחד'. וכפי שביאר רש"י בשמות [יז, טו] 'נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עשו כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם'. וכתב שם בגו"א [אות יג] לבאר: 'וביאור ענין זה, כי תמצא דבר בזרע עשו, שהוא עמלק, מה שלא תמצא בכל האומות, שהם [בני עשו] מתנגדים לישראל תמיד, עד שלא ישוו בגדולה, כשזה קם - זה נופל [רש"י בראשית כה, כג] וענין זה מורה שהם הפכים לגמרי מכל וכל... והשם של הקב"ה הוא 'אחד'... וכל זמן שאין אחדות בעולם, ונמצא זרעו של עשו בעולם שהם מתנגדים, הנה השניות בעולם, אין השם הזה [שם הויה] נמצא בשלימות בעוה"ז, כי השניות והחילוק בעוה"ז, והחילוק אינו שלם... ואין השם בשלימות נמצא אצלינו כל זמן שזרע עשו בעולם... וכאשר השניות בעולם אין שלימות מלכותו נמצא... עד שיכלה כל זרעו של עשו, ואז לא יהיו שניות בעולם, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד'. וראה שם הערה 48, ובגו"א דברים פכ"ה אות כה, הקדמה שלישית לגבורות ה' [כ], נצח ישראל פנ"ט הערה 99, ושם פ"ס הערה 44. וראה הערה הבאה. ובפחד יצחק, אגרות וכתבים, אגרת נה, כתב: "אחדותו יתברך ואחדותם של ישראל הם בבחינת הא בהא תליא... ועלינו לדעת כי זה שכנסת ישראל קרויה היא 'יחידה ליחדך' [פיוט "אום אני חומה" להושענא רבה], עומק הכוונה בזה הוא דאלה שני הייחודים הם כרוכים ומעורים ותלויים זה בזה. יחידה ליחדך" [הובא למעלה הערה 155].

(212) לכאורה מרש"י [דברים ו, ד] משמע שיהיו אומות לעתיד לבוא, שכתב שם "ה' שהוא אלקינו עתה, ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר [צפניה ג, ט] 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה", ונאמר [זכריה יד, ט] 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'", וראה גו"א שם אות א. אמנם כמבואר בהערה הקודמת, כוונתו כאן במה שכתב "ולא יהיה זולתם" היא לסילוק מלכות רביעית והמתנגדים למלכות ה' מהעולם, וכפי שכתב בנצח ישראל פמ"ב [תשל.]: "ובספרי [דברים ו, ד] 'שמע ישראל ה' אלקינו' על כל באי עולם הזה, 'ה' אחד' [שם] בעולם הבא, עד כאן. וביאור ענין, דהוי לכתוב 'שמע ישראל ה' אלקינו אחד'. אלא שיש ב' בחינות בו יתברך; במה שהוא אלקי כל הנמצאים, והבחינה הזאת הוא מצד העלול, והרי העלול אינו אחד. אבל לעתיד יהיה החבור הזה מצד העלה יתברך, לכך לא היה מצורף השם יתברך אל עולמו רק מצד שהוא אחד, לא מצד העלול, כי העלול אינו אחד. וזה מה שאמר 'ה' אלקינו' בעולם הזה, 'ה' אחד' לעולם הבא. והנה עצם המשיח שהוא יהיה המאחד הכל ומשלים הכל, עד שיהיה העולם אחד, ולכך אמרו 'ה' אחד' לעולם הבא. ומזה עצמו התחייב בטול מלכות רביעית מן העולם, שכל דבר שהוא יוצא מן האחדות יהיה מסולק, עד שהעולם יהיה אחד בלתי מחולק כלל. ואשר הוא מתנגד אל זה הוא כח אדום, שזאת המלכות הוא התנגדות אל האחדות". וכן הוא בנתיב העבודה פ"ז [א, צח.].

(213) בנצח ישראל פכ"ז [תקס.] הביא גמרא זו, וז"ל: "אמר רב קטיני, שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרב, שנאמר [ישעיה ב, יא] 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', ונאמר [תהלים צב, א] 'שיר ליום השבת', ליום שכולו שבת. ונאמר [תהלים צ, ד] 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול', עד כאן. וביאור ענין זה מה שאמר כי 'שית אלפא שני הוי עלמא וחד חריב', וזה כי הדעת מחייב שיהיה השם יתברך לבדו בעולמו, וזהו 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'. כי אם העולם נוהג בהנהגתו לעולם, היה הוא יתברך מצטרף אל הנמצאים תמיד, והוא יתברך נבדל מכל נמצאים. ואף שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים במה שהוא סבה ועלת הנמצאים, מכל מקום הוא נבדל מהם גם כן. ולפיכך במה שהוא סבה להם - מנהיג אותם, ונותן להם הויה. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם - הוא נשגב לבדו, ולא נמצאו הנבראים. ולפיכך 'וחד חרב', שנאמר 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', שיהיה הוא יתברך בלבד, ואין נמצא אתו שום מציאות. ועוד, כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים, אם היה העלול נמצא תמיד - היה משתוה אליו העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה, ואין כאן מקום זה כלל לבאר. לכך, במה שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים, נמצאו הנמצאים בהויותן. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם, יש כאן שביתה מהם. לכך שית אלפי שני הוי עלמא, במה שהוא מצטרף אל הנמצאים. וחד חרוב, הוא אלף השביעי, וזהו מצד שהוא נבדל מן הנמצאים. ומאחר שאי אפשר לומר רק שיהיה כאן שביתה והפסק, ובו יהיה נשגב לבדו, נבדל מן הנמצאים, ראוי אל זה השביעי. כי בכל מקום הוא מיוחד לקדושה, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולכך השם יתברך, שהוא קדוש בכל הקדושות, לכך נבדל מן הנמצאים. והוא יתברך מתקדש מן העולם באלף הז', ונשגב באלף הז'. וכל דבר שהוא חמרי או נוטה אל החמרי הוא חרב, כי אין העולם הגשמי יש לו כח באלף השביעי, מפני כי אלף השביעי מיוחד לנבדל מן הגשמי. ולפיכך אמרו שם [סנהדרין צז.] כשם שהשביעית משמט אחד לז' שנה, כך העולם משמט אחת לז'. כי העולם נשמט ממנו, והוא נשגב לבדו". ובח"א לסנהדרין שם [ג, רט.] כתב כן, והוסיף: "כמו שתראה שהשבת שהוא יום קדוש הוא ראוי אל ישראל במה שהם קדושים נבדלים, כך האלף הז' שהוא יומו של הקב"ה, אינו ראוי רק אל השם יתברך, שהוא קדוש בתכלית הקדושה. ויש בזה עוד דברים מופלגים, ואין כאן מקומם, ויתבארו בספר הגדולה, אם יזכני יוצר בראשית. ולפיכך אמרו שם כשם שהשביעית משמט אחת לז' שנה, כך העולם משמט אחד לז' שנים, כי העולם נשמט ממנו, והוא נשגב לבדו". וראה גבורות ה' ס"פ לט [קמח.], בביאור "שבת תשובה".

(214) וזו המדריגה השלישית של שבת, וכמבואר למעלה בהערה 155 שלשבת יש שלש מדריגות; המדריגה הראשונה שייכת לכל, המדריגה השניה שייכת לישראל שנבחרו מהכל, והמדריגה השלישית שייכת לישראל שהם גוי אחד בארץ. ונראה שזהו מקביל לשלשת האבות, וכמבואר בגו"א במדבר פכ"ב אות מ, בפירוש דברי רש"י שם [במדבר כב, כו] שהמלאך הראה לבלעם סימני האבות, שכתב: "פירוש, שמתחלה היה עומד המלאך בדרך שאין שם שום גדר [שם פסוק כב], אלא הכל יכול לעמוד שם, וזהו אברהם אבינו שיצאו ממנו הרבה אומות, ישמעאל ועשו ובני קטורה [בראשית כה, א-ד], שהיו אומות הרבה, וישראל. ולבסוף היה יצחק, שלא היו בו רק שני אומות, ישראל ואדום. ולפיכך עמד המלאך במקום [במדבר כב, כד] 'גדר מזה וגדר מזה'. ושני הגדרים היו יעקב ועשו. ואחר כך [שם פסוק כו] 'ויעמוד במקום צר שאין לנטות', זה יעקב ובניו, שהיו כולם קדושים, ולא היה פסולת בזרעו, ולא עבר שם זר, רק ישראל בלבד, וזה 'במקום צר' שאין לנטות ימין ושמאל... שבא אצל יעקב, שיצא ממנו ישראל בלבד, ובמקום הזה לא היה אפשר לבלעם לעבור". ובח"א לסנהדרין קו. [ג, רמז.] כתב: "אברהם ויצחק, היו לאומות חיבור אליהם, שהרי מן אברהם יצאו כמה אומות, ומיצחק יצא אדום. ומן יעקב, הוא השלישי, היה זרעו נבדל לגמרי מן האומות". והרי על יעקב אבינו נאמר [בראשית לב, כד] "ויוותר יעקב לבדו וגו'", ומצינו שחכמים השוו זאת לפסוק [ישעיה ב, יא] "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", שאמרו [ב"ר עז, א] "'אין כאל' [דברים לג, כו], ומי כאל, 'ישורון', ישראל סבא, מה הקב"ה כתוב בו 'ונשגב ה' לבדו', אף יעקב 'ויוותר יעקב לבדו'". ונתבאר בהערה הקודמת שהיות השבת אחד היא כנגד הנאמר "ונשגב ה' לבדו".

(215) לשונו בנצח ישראל פל"ח [תרצג:]: "ודע כי אשר הוא מאחד ישראל הוא השם יתברך, אשר הוא אחד [דברים ו, ד], והוא אלקיהם, ולכך השם יתברך מאחד ישראל עד שהם עם אחד. וכמו שאנו אומרים בתפלה [מנחת שבת] 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. הרי כי השם יתברך אשר הוא אחד, והוא אלקי ישראל, על ידי זה ישראל הם עם אחד... ישראל אומה יחידה, ויחידיות ישראל הוא מצד השם יתברך... כי הוא יתברך אחדות ישראל". ובנתיב הצדקה פ"ב [א, קעב.] כתב: "ישראל הם עם אחד, יש להם קל אחד, וכמו שאנו אומרים 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". וכן כתב בח"א לכתובות סח. [א, קנה:]. ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] קישר זאת לזמן מנחה, ויובא בהערה 228. וראה להלן פ"א הערה 1616.

(216) נוקט בלשונות אלו כנגד לשון תפלת מנחה של שבת "מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח מנוחה שלמה שאתה רוצה בה". וראה להלן פ"א סוף מי"ח [ד"ה וכן אלו], ויובא בהערה 221.

(217) בסוטה מב. אמרו "אמר להם הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אין אתם נמסרים בידם", ובח"א [ב, עט:] שם כתב: "וטעם הדבר כי זכות קריאת שמע מועיל להם לנצח, כי האחדות שהם מאמינים בו יתברך, בזה ישראל מנצחים את האומות, לפי שהם דביקים בכח אחד, שהאחד מורה על שאין מבלעדו והכל אפס, ומאחר שאין מבלעדו נמצא כי הוא גובר, כדכתיב [דברים לב, לט] 'ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי'". וכן הוא בגו"א דברים פ"כ אות ו [ראה למעלה הערה 155]. הרי שהאחד "מורה על שאין מבלעדו והכל אפס", וממילא "אין כנגדו דבר מתנגד לו". ובבאר הגולה באר השני [קס:] כתב: "כאשר האדם מתדבק באחדותו יתברך, האחדות שלו מבטל כח המזיקים, שאין בהם רק השניות", וביאר לפי זה מאמר חכמים [ברכות ה.] שהקורא קריאת שמע על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות להרוג את המזיקין.

(218) לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש בדד: "'בדד ישב' [ויקרא יג, מו], יחידי ובדד".

(219) ולכך מצינו שתיבת "בטח" מצטרפת לתיבת "בדד", וכמו [דברים לג, כח] "וישכון ישראל בטח בדד", ופירש רש"י שם "כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ואין צריכים להתאסף ולישב יחד מפני האויב". וכן [ירמיה מט, לא] "יושב לבטח וגו' בדד ישכונו", וכן [תהלים ד, ט] "בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני". ואף על הפסוק גופא שהביא כאן [דברים לב, יב "ה' בדד ינחנו"] פירש רש"י שם "ה' בדד ובטח נהגם במדבר". כי מתיבת "בדד" נגזרת השלום והבטחון.

(220) דוגמה לדבר; יעקב אבינו העיד על עצמו ש"לא שקטתי מנעורי; צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין" [רש"י בראשית מג, יד]. ובח"א לב"מ פז. [ג, נא:] כתב: "יעקב, הלא תראה כי היה נרדף תמיד מעשו ומלבן... עד שתמצא כי לא היה יעקב עומד בעצמו מבלי שיכנסו אחרים בגבולו, אבל נכנסו אחרים בגבולו. ודבר זה למעלת יעקב העליונה, שהיו מקנאין בו ורודפים הפגעים אחריו, ועליו נאמר [קהלת ג, טו] 'והאלקים יבקש את הנרדף', ומדה זאת היה ליעקב. והיה נולד עשו בבטן עם יעקב, שלא היה יעקב עולמו בלבד, ועשו הוא הרודף אחריו, ויעקב הוא הנרדף, והרודף לוקח גבול הנרדף". הרי שמי שיש לו מתנגדים הוא בגדר של "לא שקטתי מנעורי".

(221) לשונו להלן פ"א סוף מי"ח [ד"ה וכן אלו]: "כי השבת עצמו הוא השלום והשלוה, וכמו שתקנו ב'אתה אחד' 'מנוחת שלום ושלוה'". ולמעלה [ליד ציון 157] כתב: "כי מה שהוא [השבת] יום מנוחה, מורה שהוא אחד". וכתב השל"ה על מסכת שבת [סוף נר מצוה, דף קלה: דפוס אמסטרדם] "קבלתי, אדם המבקר חברו בשבת שחרית, לא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול 'צפרא טבא', רק יאמר לו 'שבת שלום'" [ראה משנה ברורה סימן שז סק"ה]. וכן כתב האור החיים [ויקרא יט, ג], וז"ל: "כי יום שבת הוא... סוד שלום, ולזה אנו אומרים 'שבת שלום', ואנו מברכין 'הפורס סכת שלום'". ומדוע דוקא בשבת אומרים "שבת שלום", ולא אומרים כן בשאר מועדים [כגון "פסח שלום", "שבועות שלום" וכיו"ב]. אלא הם הם הדברים. שבת היא אחד, שהיא מעין עוה"ב [ברכות נז:], ועוה"ב הוא עולם האחדות [כך נקרא העולם העליון (גו"א שמות פ"כ אות ג, ושם הערה 11), והעוה"ב הוא העולם העליון (נתיב העבודה פי"א, קיג.)], ולכך ברכת שבת היא "שבת שלום". [ואמרו (זוה"ק ח"ג קעו:) "שבת איהו שלמא דעלאי ותתאי".] אך המועדים אינם בגדר זה, שהרי הם מעין ימות המשיח [ראה למעלה הערה 169], ולכך אין להם שם "אחד" של שבת. וראיה לכך שהשבת והעוה"ב שייכים לאחדות, שכתב בח"א לגיטין סח. [ב, קכו:] בזה"ל: "בעולם הבא אין מזיקים להזיק, כמו שאמרו [תו"כ ויקרא כו, ו] 'מזמור שיר ליום השבת' [תהלים צב, א], למי שעתיד להשבית המזיקים מן העולם". הרי שאחדות העוה"ב [השבתת המזיקים] נדרשת מתיבת "שבת" שנאמרה במקרא על שבת קודש. וזה מורה באצבע שהשבת מקפלת בתוכה את האחדות שתהיה בעוה"ב. וראה בבאר הגולה באר השני [קסא:], ושם הערה 257, ולהלן פ"א הערה 1584.

(222) דוגמה לדבר; נאמר [דברים כה, א] "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום וגו'", ופירש רש"י שם "כי יהיה ריב סופם להיות נגשים אל המשפט. אמור מעתה, אין שלום יוצא מתוך מריבה. מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק [בראשית יג, יא], הוי אומר זו מריבה", ובגו"א שם אות א כתב: "ולימד לך בזה... הריב גם כן, כי כאשר יתחיל מעט, סוף שיהיה גדול, עד שלא תוכל להשקיט אותו", ושם הערה 3. הרי ש"החלוק והפירוד הוא בלתי מנוחה", אלא הולך וגובר.

(223) אע"פ שאין העוה"ז ראוי למנוחה, אלא לעשיה, וכמו שאמרו [עירובין כב.] "היום לעשותם, למחר לקבל שכרם". ורש"י [דברים ז, יא] כתב: "היום לעשותם, ולמחר, לעולם הבא, ליטול שכרם". והמסלת ישרים פ"א כתב: "כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא, שהוא תכליתו. על כן תמצא מאמרי חכמינו ז"ל רבים כולם בסגנון אחד מדמים העולם הזה למקום וזמן ההכנה, והעולם הבא למקום המנוחה, ואכילת המוכן כבר. והוא מה שאמרו [להלן פ"ד מי"ז] העולם הזה דומה לפרוזדור. כמו שאמרו ז"ל [עירובין כב.] היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, [ע"ז ב:] מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת... וכאלה רבים על זה הדרך". וראה למעלה הערה 207.

(224) ועצם ההודעה על מעלת ישראל מורה על מעלת ישראל, שהרי השריש בח"א לע"ז יח. [ד, מג:]: "כי השם יתברך מראה לצדיקים בעולם הזה אם הם בני עולם הבא". ולכך הקב"ה נוהג עם ישראל כפי הנהגתו עם הצדיקים, שמורה להם בעוה"ז שיהיו בני עוה"ב על ידי שנתן לישראל יום מנוחה.

(225) של תפלת מנחה של שבת ["אתה אחד"].

(226) "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת... יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך". והדגשת המנוחה והשלום מורה על מעלת ישראל, וכמו שביאר. ועוד אודות שבתפילה זו מודגשת מעלת ישראל, ראה פחד יצחק, פסח, מאמר ס, אותיות ד, כא, שכתב: "'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. בודאי ראוי לנו להתעורר על השינוי בביטוי אחדותם של ישראל, מביטויי האחדות הקודמים. כי בעוד שביטויי האחדות הקודמים נתנסחו בצורת משפט של הנחה פשוטה, הרי ביטוי אחדותם של ישראל נתנסח בתמיהה קיימת, שהיא כרוז בלשון שאלה ["ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דהי"א יז, כא)]... אחדותה של כנסת ישראל בעצם הנהגת ה'יום הזה' הוא שורש לגילוי שלמות תואר האחדות בהנהגה של ה'יום ההוא'... כי אחדותה של כנסת ישראל הנראית לעינינו, היא היא הדוגמא לשלמות הנהגת האחדות של העתיד בעצם הנהגת ה'יום הזה'. וכאן אנו מגיעים לשרש שנוי הלשון במטבע תפלת המנחה דשבת. שמדת אחדותו יתברך ואחדות שמו באה היא בנוסח של הנחה פשוטה ["אתה אחד ושמך אחד"], בעוד ששבח אחדותם של ישראל באה היא בנוסח כרוז של שאלה, 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. אלא שהם הם הדברים. מכיון שהיתר אמירת 'אתה אחד ושמך אחד' נעוץ הוא באחדותה של כנסת ישראל הנראית לעינינו בעצם ה'יום הזה', לכן בא הוא שבח האחדות של כנסת ישראל בנוסח כרוז של שאלה, המורה על ענין הוה ונוכח, ולא על ענין עתיד ונסתר. כי רק מפאת היות שבח אחדותם של ישראל ענין הוה ונוכח, יתכן לקבוע בתפלה שבח אחדות של שמו של מקום, שגילויו הוא בעצם ענין של עתיד ונסתר". ונראה ליישב על פי דברים אלו תמיהה אחרת על נוסח תפילה זו שעורר הפחד יצחק, שבת, מאמר ו, אות ב, וז"ל: "בנוגע למצות השבת מצינו בקשה מיוחדת שקבעוה אנשי כנסת הגדולה בתפילה, שלא מצינו דוגמתה לשאר מצותיה של תורה. מכוונים אנו בזה למטבע תפילת מנחה של שבת שנאמר בה 'יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם'. ולא מצינו בקשה כזו אצל שאר מצוות שיכירו בניך אשר מאתך היא המצוה". אמנם נראה ליישב זאת, שהואיל ונתבאר כאן שמנוחה זו מעידה על אחדות ישראל, וכן נתבאר שאחדות ישראל נובעת מאחדות ה' [הערה 214], לכך יש צורך להדגיש שאחדות - מנוחה זו באה מאחדות ה'. כי בהשקפה ראשונה נראה ההיפך, שהרי אחדות ישראל היא "ענין הוה נוכח ביום הזה", ואילו אחדות ה' היא "ענין עתיד ונסתר ביום ההוא", והוה אמינא שילמד סתום מן המפורש, והמפורש הוא המגדיר את הסתום. ולהוציא מתפיסה זו יש צורך להדגיש שלאמיתו של דבר אחדות ישראל היא תולדה מאחדות ה', למרות שהיא קדמה להתגלות לעינינו כבר "ביום הזה". וזו גם ההדגשה "יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם", ולא "יכירו ישראל" וכיו"ב, כי הדברים מוסבים על אחדות ה' הנגלית בישראל דוקא מפאת שישראל הם בניו של מקום, וכפי שנתבאר למעלה [הערה 164].

(227) ותכלית של שבת היא שלימות מנוחת שבת, כמו שכל תכלית היא שלימות הענין, וכפי שכתב להלן פ"ד תחילת מי"ח: "העולם הזה אינו רק התחלה... ובהתחלה הוא שייך תקון... לא בדבר שהוא סוף ותכלית, כמו שהוא עולם הבא. וכל מנוחה היא בסוף, כי התקון הוא שיבוא אל המנוחה בסוף, ולפיכך התקון הוא בעולם הזה, שהוא התחלה, והמנוחה והשלימות הוא בעולם הבא, שהוא בסוף", וראה שם בהערות, כי הוא יסוד נפוץ בספריו.

(228) כמבואר בברכות כו: שזמן מנחה גדולה הוא "משש שעות ומחצה ולמעלה", שהוא "מכי ינטו צללי ערב משהחמה נוטה למערב" [רש"י שם]. וכן מבואר בבאר הגולה באר הששי [קצח:], וראה שם הערה 392 בביאור חידוש המהר"ל בקביעת זמן מנחה. והדגשת זמן המנחה ["אחר חצות"] תבואר היטב על פי דבריו בגבורות ה' פל"ו [קלה:], שכתב: "כי היום מתיחס אל המציאות, והלילה אל ההעדר, וזה ידוע. וכל הנמצאים נפסדים, והוא יתברך אחד בלבד קיים, ובשביל כך הוא יתברך אחד, מפני שכל הנמצאים נפסדים שבים אל מי שבראם. ומתחלת הערב השמש, שהחמה מתחלת בשקיעה, הוא התחלת הפסד והעדר האור... שזה הזמן מורה על אחדות, כאשר הנמצאים נפסדים, והוא קיים נצחי. וכל הנמצאים בעולם עם התחלת השקיעה הם נוטים עם הערב היום אל השינה, והוא כמו מיתה והעדר, והחושך כמו העדר הנמצאים, והוא יתברך נצחי... ובזה תבין מה שאנו אומרים בתפלת המנחה בשבת 'אתה אחד ושמך אחד', כי זה הזמן מורה על אחדות ביותר, שכל הנמצאים נפסדים, כמו שהתבאר".

(229) משנת "כל ישראל", פרקי אבות, ומשנת "רצה הקב"ה לזכות את ישראל". ולשונו למעלה [ליד ציון 134]: "ומפני כי השבת מורה על מדריגת ישראל, לכך נהגו לומר בשבת אלו ג' דברים שאמרנו, שהם מורים על מעלת ישראל גם כן. ובפרט במנחה בשבת, שזמן מנחה של שבת מורה על המעלה והמדריגה היותר עליונה".

(230) כפי שכתב למעלה [ליד ציון 87]: "וקבעו המשנה בתחילה, כי ראו חכמי הדור גלות ישראל וצרותם באורך הגלות המר הארוך הזה, וקבעו דברים אלו לנחם אותם על לבם, וידעו מעלתם העליונה. ואם בני אדם, שהם האומות, שמחים בהצלחתם ובעשרם, יש להם לישראל לשמוח בחלקם ובהצלחתם האחרונה", ושם הערה 91. ודרכו של המהר"ל להחיות רוח שפלים ולחזק ברכיים כושלות, ושלא יאבדו ישראל את תקוותם מחמת אורך הגלות, והרי על כך הקדיש את המחצית השניה של הספר נצח ישראל. ובספר גבורות ארי [הנדפס בתחילת כרך א של חידושי אגדות, הוצאת לונדון, עמוד ל] הגדיר את הספר נצח ישראל בזה"ל: "בו חיזק ידים רפות וברכים כושלות, וירה חיצי תקוה ורשפי אמונה, אמונת אומן בלבות ישראל כי לא יטוש ה' עמו, ועוד ישוב ירחמנו כימי עולם וכשנים קדמניות". וראה במבוא לספר נצח ישראל עמוד 16. ובנצח ישראל ס"פ כז כתב לבאר הטעם לאריכות גלותינו, וסיים דבריו בזה"ל: "וכאשר תדקדק ותבין דברים אלו, יוסר מעליך חרפת המחרפים עקבות המשיח, וישמח לבך בדברים אלו, בדברים אשר אמרנו".

(231) נקט בפסוקים שנאמרה בהם תיבת "דרך", כתפילה מקדימה לספר "דרך חיים".