תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ברכות · פרק 1 · משנה 1

[אות א] בהרע"ב ד"ה עד סוף. לא מיקרי תו זמן ק"ש. פלוגתייהו דר"א ור"ג בהמשך זמן ק"ש בפירושא דקרא דר"א ס"ל ובשכבך הוא כ"ז שב"א עוסקים לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר ונמשך עד סוף האשמורה ראשונה דכל שדעתו לישן כבר שכב בזמן ההוא ור"ג ס"ל בשכבך היינו שהם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה. רש"י (ד' ד'):

[אות ב] שם בא"ד וקי"ל דעבד כר"י. וכ"כ התוס' ויש לדון דהא מה דאמרינן מאן דעבד כו' ע"כ משום דהוי ספק הלכה כמאן וזה נכון בתפלה דרבנן אבל בקריאת שמע דהיא דאורייתא לרוב הפוסקים הוי ספק בדאורייתא ולחומרא. וכעת מצאתי שעמד בזה הפר"ח בספר מים חיים:

[אות ג] בהרע"ב ד"ה עד שיעלה כו'. אסור לסעוד. וכ"כ התוס' (דף ד' ע"ב) עלה דברייתא שלא יאמר אדם אוכל קימעא מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל. ודייק מזה המג"א (סי' רל"ה) דדוקא סעודה אסור אבל טעימה שרי. אבל תמוה לי דא"כ למאי צריכי ללמוד כן מברייתא זו הא משנה ערוכה היא (פ"א דשבת מ"ב) מפסיקים לק"ש וא"כ מכש"כ דאין מתחילין אלא ודאי מוכח דכוונתם לאסור אף טעימה וס"ל דלא יאכל קימעא משמע אף דבר מועט ואף דהתוס' נקטו בלשונם לסעוד ע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דלא בדקדוק כתבו הכי וכן נראה בדעת המהרש"א בריש מכלתין בתוס' ד"ה משעה שהעני שמקשו הא משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה כדלקמן (דף ד'). הקשה המהרש"א דאמאי לא הקשו כן על מתני' דמשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ותירץ די"ל דה"ק משעה שהכהנים היינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ע"ש. ואי ס"ל להמהרש"א כהמג"א אין התחלה לקושייתו דעל מתני' ליכא קושיא די"ל לאכול היינו עראי משום הכי הקשו על הברייתא דקתני משעה שהעני נכנס לאכול פתו משמע דזהו סעודתו. אע"כ דס"ל להמהרש"א בדעת התוס' כשיטת התה"ד דאף טעימה אסור מכח הוכחתנו הנ"ל ואף דמ"מ התוס' בקושייתם על העני נכנס לא הוצרכו למינקט הקושיא מכח הברייתא דלא יאכל קימעא דהא בלא"ה עכ"פ סעודה אסורה ממתני' דשבת י"ל דבאו לאלם קושייתם דאפילו טעימה אסור. ובזה יש ליישב לענ"ד מה שהקשה המאור על רש"י במה שכתב בסוגיין דלמא ביאת אורו היינו שיאור השמש ביום השמיני ויביא קרבנותיו למאי הוצרכו במערבא לפשוט מברייתא הא נפשט ממתני' דמשעה שהכהנים דפשיטא דק"ש דלילה אינו מתחיל אחר שיאור היום והובא במהרש"א והוא באמת תמיה נשגבה ולפי הנ"ל ניחא דהיינו דמאי דאמרינן והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא אף די"ל דמיירי באין הכהנים מחוסרי כפרה צ"ל דמכח יתור מורה לנו מתני' דכל כהנים אפילו מחוסרי כפרה אוכלים. וקשה דלמה ליה למימר דאשמע לן במידי דלא אסיק ורק מיתורא לימא דלאכול היינו אכילה ממש וקמ"ל דאכילה מועטת שרי. אע"כ משום דבאמת מוכחא מברייתא אוכל קימעא דגם אכילה מועטת אסור וע"כ האי לאכול היינו שהותרו בתרומה וא"כ ליכא חידוש ומוכח דקמ"ל דכפרה לא מעכבא. וכיון שכן במערבא לא רצו לפשוט ממתני' די"ל דלא ידעו הברייתא דלא יאכל קימעא והיה אפשר לומר דעראי מותר וא"כ י"ל דמתני' לא מיירי ממחוסרי כפרה והחידוש דטעימה מותר. אבל מברייתא פשטו שפיר דלא קתני לשון אוכלים אלא זכאים דמיניה בודאי ליכא למשמע דטעימה מותר א"כ החידוש דאפילו מחוסרי כפרה הותרו בתרומה. ואף דלא היה צריך לזה הסיפא דסימן לדבר צאת הכוכבים דבלא"ה פשיטא דק"ש אינו מתחיל אחר שיאיר היום מ"מ כיון דהוצרך למפשט מברייתא מביא יותר ממה דמפורש דהוא צאת הכוכבים. וכעין זה כ' התוספות עירובין (דף ל"א ע"ב ד"ה והיכא איתמר). וברייתא דמעילה וכו' לא שמיע להו ע"ש. ובאמת גם לזה הדוחק דלא שמיע להו לא צריכנא די"ל כיון דעכ"פ ממתני' לחוד לא הו"מ למפשט רק בצירוף הברייתא דלא יאכל קימעא ניחא להו יותר למפשט מברייתא לחוד דמשעה שהכהנים זכאים וכו'. ומה"ט גם תוספות בעירובין הנ"ל לא הוצרכו לזה דלא שמיע להו הבריי' די"ל כפשוטו דהא ר"ח לא היה רוצה להעמיד הקושיא והתירוץ, דעומד ורואהו על מתני' דהא י"ל בדרבנן מהימני אלא דטעמא דמתני' דלא אלימי למיקני ומש"ה באמר לאחר לקבלו מהני. והיה הקושיא רק מכח צירוף הברייתא דנתנו על הפיל דמוכח מזה דטעמא דמתני' בחש"ו משום דלא מהימני וכיון שהוצרך לזה בריית' ניחא לר"ח יותר להעמיד קושייתו והתירוץ דעומד ורואה על ברייתא לחוד דנתנו לפיל דודאי לא שייך נאמנות לפיל. והוא נכון בעזה"י:

[אות ד] בהר"ב ד"ה מעשה וכו'. ואמר להו רבנן כוותי סבירא להו. מצאתי בשם אא"ז הגאון מו"ה אברהם ברודא זצ"ל דבר נחמד למה דאמרי' (בסוגיא דף ד') חכמים כמאן ס"ל בדרשא דבשכבך אי כר"א דהיינו כ"ז שב"א הולכים לישכב לימרו כר"א. ואי כר"ג ס"ל דכ"ז שב"א שוכבים לימרו כר"ג. ומשני לעולם כר"ג ס"ל והא דקאמרי ע"ח כדי להרחיק. וא"כ י"ל דשאלת בניו כן היה אם חכמים ס"ל דמדינא ע"ח משום דשיעור אדהולכים לישכב הוא ע"ח והא דקאמר ר"א ע"ס האשמורה הראשונה היינו משום הרחקה או דר"א מדינא קאמר דשיעורא דהולכים לישכב הוא ע"ס האשמורה הראשונה וע"כ הא דקאמר רבנן ע"ח היינו דס"ל דבשכבך הוא כ"ז שב"א שוכבים ומדינא עד שיעלה ע"ה ואמרו ע"ח משום הרחקה והשיב להם ר"ג כוותי ס"ל. והביא להם ראיה. ולא עוד אלא כל מה שאמרו וכו' היינו כיון דממנ"פ מוכח סברת הרחקה אי בדרבנן אי בדר"א מסתבר יותר דטעמייהו דחכמים ע"ח הוא משום הרחקה כיון דענין הרחקה זו ע"ח מצינו ג"כ בשארי דברים. ודפח"ח:

[אות ה] שם בהרע"ב ד"ה כדי להרחיק. שלא יבא לאכלן. וכ"כ רש"י והא דלא נקטו הטעם שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור זמן עונתה כמו דהטעם בק"ש. י"ל דבאו לתרץ הא דבאמת ר"ג לא ס"ל להרחקה בק"ש ואילו באכילת קדשים משמע דלא פליגי. ודוחק לחלק דבק"ש עובר רק על מ"ע אבל קדשים עובר על לאו דלא תותירו ועשה דאכילת קדשים. לזה פירשו דאכילת קדשים חמור דיעבור בקום ועשה לאכול אח"ז וגם יתחייב כרת משא"כ בק"ש דהוא שב וא"ת. ומ"ש וכן בק"ש היינו דר"ג אומר דרבנן ס"ל הכי גם בק"ש. ובתוס' (זבחים דף נ"ז ע"ב) כתבו דלנאכלין לשני ימים ולילה א' לא עשו הרחקה ע"ח דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל לילה אינו ניכר ואף דלרבנן דעשו גם בק"ש הרחקה משום שלא יאמר וכו' צ"ל דגם בזה יש החילוק דניכר ומרגיש שהגיע העונה לשקוע וממהר לאכול מקודם:

[אות ו] שם בתוי"ט ד"ה א"כ וכו'. אלא מדתניא בתוספתא. זה תמוה דהא גם התוספתא מיירי לענין אכילה כמ"ש התוי"ט לענין חיוב אם נותר לאכלו. והקטרה מנין לנו וצ"ע (עי' תוס' פסחים דף ק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא וכו'):