רש״ש על משנה בבא מציעא · פרק 3 · משנה 2

במשנה השוכר כו' והשאילה לאחר כו'. נ"ל מדשביק תנא פקדון דאיירי ברישא ולא תני המפקיד אצל שומר חנם והוא מסרה לש"ש ונגנבה או שנאבדה וכמו בפלוגתת רב וריו"ח לקמן שומר שמסר לשומר כו' משמע דדוקא בשוכר הוא דפליג ת"ק דשכירות ביומי' מכירה היא (לקמן נ"ו ב') והוא כמו מכירה על תנאי שיחזירנה אחר כלות משך השכירות או שתמות (ולס"ד דרב אידי שישבע ג"כ) וזהו כונת הגמרא דקני בשבועה או במיתה ר"ל למפרע דאלת"ה איזה קנין הוא מיתה או שבועה. ועוד מאי יקנה אז כיון דאיננה שמתה. ונ"ל ראיה עוד מהא דפ' השואל שהביאו התוס' דלרבנן בעלה פטור משום שהיא עמו במלאכתו (וכ"כ התוס' לקמן בסה"ע) והא קי"ל שם דאם לא היה עמו בשעת שאלה אף שהיה עמו בשעת האונס אינו כלום והא בשעה שנעשה הבעל שואל או שוכר היא עדיין לא נעשית בעליה אלא ע"כ דלמפרע הוא דנקנית לה (ויש לדון בזה) אבל לשומר לא נקנית הפרה מעולם. ונ"מ אף לדידן דפסקינן כר' יוסי היכא דהמפקיד היה שם שכ' התוס' דמודה ר"י וכ"מ לי מפרש"י לקמן (ל"ו) ד"ה ולא מיבעיא שכ' דפטור מן האונסים ולא נקיט רבותא טפי דהיינו גניבה ואבידה ע"כ דס"ל דבזה היה השומר הב' משלם לבעלים אך י"ל דפי' אליבא דר' יוסי דהל' כוותיה:

שם ברע"ב ד"ה השוכר כו' ברשות המשכיר כו' והשיג עליו התו"ח דהא לרבא לא נצרך לזה ול"נ דעל הרע"ב אין תפיסה דאולי אזיל בשיטת ר"ח דפסיק כאביי אבל על הרמב"ם בפי' יש לתמוה שכתב ג"כ דמיירי ברשות וסיים לפי שעיקר אצלינו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים כו' והיינו כרבא וצ"ע: