משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · מבוא · מיקום 3

אבחנת המינים

מסכת כלאים משקפת את אבחנתם של חכמים מהו "מין" (משפחה) בוטני או ביולוגי. מותר להרביע מאותו מין ואסור להרביע ממינים אחרים, וכן אין לזרוע מין אחד ליד מין אחר, או בצלו של האחר, ושוב השאלה היא מה נתפס בעיני חכמים כמין. השאלה קשה לבירור משום שחלק מהשמות הנזכרים במשנה אינם ידועים לנו, וזיהוים אינו מוברר. לעתים הזיהוי תלוי בפרשנות למונח המין. כך, למשל, הצנון והבצל אינם כלאיים זה בזה למרות השוני הבוטני ביניהם (ראו פירושנו לפ"א מ"ג), וכן אומר התלמוד שבכלאיים הילכו לעתים אחר העלים ולעתים אחר הפרי: "אמר רבי יונתן יש מהן שהילכו אחר הפירי, ויש מהן שהילכו אחר העלין. הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפירי, הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין. התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה, והעלין דומין, ותימר כלאים?! אמר רבי יונה בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי" (ירו', פ"א ה"ה, כז ע"א). כלומר, לא היה כלל קבוע מתי פרי הוא כלאיים ומתי אינו כלאיים. אנו נוסיף שלא רק קרבת הטעם השפיעה (כמו בירושלמי), אלא לעתים דווקא קרבת השם השפיעה, כגון בצל עם בצלצול (הוא הצנון) (פ"א מ"ג), אף על פי שטעמם וצורתם שונים. כך גם צמר גפן וגפן שוודאי אין ביניהם דמיון בוטני או אפילו צורני (כלאים פ"ז מ"ב).

ואכן, קשה למצוא קו מנחה להחלטות של חכמים מתי פירות הם כלאיים ומתי אינם כלאיים אלא נחשבים למין אחד.

המחקר הביולוגי והבוטני בספרות המקרא והתלמוד השקיע מאמצים רבים להגדרת המין והמשפחה, ועוצבו כלים מדויקים המבוססים על הדמיון הפנימי שבין הצמחים או החיות. פליקס, שהוא הנציג המובהק של המחקר הבוטני והביולוגי בדורנו, מניח בפשטות שחז"ל היו מודעים לחלוקה כפי שעוצבה בדורות של תצפיות ומחקר, והשתמש בהנחה זו כבסיס להצעות זיהוי רבות, בין אלו שהוא הציע ובין אלו שהוצעו בעבר.

ברם, ההנחה שחז"ל היו מודעים לכללי החלוקה בני זמננו אין לה על מה שתסמוך. נכון שמספרות חז"ל בכלל, וממסכת כלאים בפרט, עולה תמונה של תרבות חקלאית מפותחת המבוססת על התבוננות מעמיקה וחכמת הדורות, עם זאת רווחו גם הערכות שהמחקר בן זמננו דוחה אותן מכול וכול. כך, למשל, חלק מכלאי הבהמה המוצעים במסכת (פ"א מ"ו: זאב-כלב; עזים-צבאים; סוס-פרד; פרד-חמור) אינם אפשריים. בפירושנו למשנה זו נביא מסורות אמוראיות על הכלאות נוספות אשר בתנאים נורמליים אי אפשר שתתרחשנה. כך גם נחלקו חכמים מהו ה"כוי", בעל חיים שהוא ספק חיה וספק בהמה. נראה שהם הכירו בעל חיים כזה, אך היו הערכות שונות כיצד נוצר, וחלק מהן בלתי אפשרי¹ראו פירושנו לביכורים פ"ב מ"ח. . במהלך הפירוש של מסכת כלאים יש לקחת בחשבון מרכיב זה של "פולקלור חקלאי". פולקלור דומה מצוי גם בספרות הרומית, ואין צריך לומר שבימי הביניים רווחו אמונות מעין אלו שהמדע המודרני מסתייג מהן. בספרות חז"ל עולה דמותה של חברה חקלאית בעלת תרבות מפותחת, אך לעתים ניתן לזהות מרכיבים שאינם עומדים במבחן המדע בן זמננו. ספרות חז"ל אינה נופלת בערכה המדעי מהספרות הרומית, וזהו הישג מרשים ביותר, שהרי ספרות חז"ל מייצגת עם קטן ודל בהשוואה לתרבות הרומית. עם זאת, אין לקבל כפשוטה כל אבחנה ואבחנה.

כך, למשל, אומר התלמוד: "אמר רבי יודן בר מנשה, דברי חכמים: אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישות ונוטעה והיא נעשית אבטיח. אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון. רבי יודה אומר עיקרו כלאים. אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמא של תפוח ונותנן בתוך גומא אחת והן נתאחין ונעשין כלאים. לפום כן צווחין ליה בלישנא יוונא מולפפון" (על כן קוראים לו בלשון היוונים תפוח מתוק – ירו', פ"א ה"ב, כז ע"א). אין צריך לומר שהמחקר המודרני שולל כל אפשרות של שינוי מין, ולכל היותר ניתן לדבר על השבחה גנטית או הטמעת גנים שונים.

הטיפול בכרם

משנתנו מבוססת על השיטות המקובלות לטיפול בכרם, ולפיכך מן הראוי לסקור בקצרה שיטות אלו²לפירוט ראו פליקס, עצי פרי, עמ' 82-67. . גזע הגפן דק וגמיש, ואינו נושא את העץ. גם הזמורות דקות ואינן נושאות את עצמן, וכל שכן את האשכולות, על כן נהגו שיטות מספר:

א. גפן שרועה – בשיטה זו הניחו לגזע להשתרע על הקרקע; כאשר האשכולות גדלו הניחו אבן מתחת לגזע כדי שהאשכולות לא יתפלשו בעפר ויינזקו (איור 1).

ב. גפן מודלית – ליד הגפן תקעו קנה או מוט ואליו קשרו את גזע הגפן. בין המוטות קשרו חבלים ואליהם קשרו את הזמורות (איור 2). בדרך זו ניתן היה למתוח את הזמורות ולזרז בכך את קצב גידולן. קצב הגידול של הזמורות מרשים, ויש לקחת בחשבון שהזמורה תתארך במהלך העונה (להלן פ"ו מ"ד).

ג. ניתן היה להדלות את הגפן על עץ מזדמן, על קירות הבית, על סוכה או בדרכים מאולתרות אחרות (ראו להלן פ"ו מ"ד).

ד. הברכה – שיטת טיפול הנוהגת בכל העצים, אך תדירה במיוחד בגפן בזכות גמישותן של הזמורות. המטרה הייתה להחיות את גזע העץ המזדקן. לשם כך נטלו זמורה אחת והניחו אותה בקרקע כך שתציץ מהאדמה במרחק מה מגפן האם. בשלב ראשון ינקה הזמורה מגפן האם, אך במשך הזמן פיתחה שורשים לעצמה, עד שהפכה לעץ עצמאי. בשלב האחרון נותק העץ החדש מהישן על ידי חיתוך זמורת ההברכה (איור 3). פילון מתאר את המלאכה באופן זה: "וכשהוא רואה גפן משגשגת הוא מטה את הייחורים (זמורות) כלפי הארץ חופר חפירים ולבסוף מחזיר את האדמה למקומה. והזמורות נעשים עד מהרה לא חלקים אלא חטיבות שלמות, אמהות במקום בנות..."³ראו חיבורו "על שהרע נוהג לארוב לטוב", 106. תיאורי הברכה מצינו גם בספרות החקלאית הרומית. .

ה. הרכבה – שיטה זו נועדה לגיוון העץ ולחיזוקו. חותכים ענף מעץ אחר ואותו קושרים אל ענף בעץ הוותיק. כדי שהאיחוי יהיה מהיר מנקים ענף בעץ הוותיק וחותכים אותו כך שההרכבה תהיה אל פנים הענף ולא אל גזעו הקשה⁴פליקס, עצי פרי, עמ' 50-47. . בדרך כלל מרכיבים ענף מעץ פורה במיוחד, או אף ממין עץ אחר. הרכבה כזאת תופסת בתנאים מיוחדים ובטיפול מסור במיוחד. הענף החדש מכיל 90% מהעץ הוותיק ו- 10% מהעץ החדש. טכניקה חקלאית זו מתוארת בספרות הרומית, ופילון הקדיש לה תיאור מפורט המבטא את התפעלותו מהרמה המקצועית המתבטאת בטכניקת עיבוד זו⁵פילון, שם, 107. . לפי ההלכה אין להרכיב גפנים ממינים שונים; המשנה מנתה דוגמאות למינים קרובים שניתן לבצע מהם הרכבות (פ"א מ"ד). בפירושנו למשנה עמדנו על כך שחכמים סברו שמבחינה חקלאית ניתן להרכיב מינים שכיום מקובל שאינם בני הכלאה, אם כי אולי הדבר ייתכן בנסיבות אגרונומיות מיוחדות, ובטיפול אינטנסיבי. שני מעשים מדור יבנה המצויים בתוספתא מלמדים שהציבור נשמע להלכה, אך גם מעידים כי תושבי הגליל לא הכירו את ההלכות של כלאי הרכבה (תוס', פ"א ה"ג-ה"ד, וראו פירושנו למשנה פ"א מ"ד)⁶בתוס', פ"א ה"י, סדרת הרכבות אפשריות, וראו פליקס, כלאים, עמ' 151. .

משנת כלאים משקפת גידול מרשים ביותר בכמות הירקות ובגיוונם. בתנ"ך נזכרים ירקות מעטים בלבד, וניכר שברובם לא תפסו מקום מרכזי בסל המזונות. לא כן בספרות חכמים; כאן היו הירקות מרכיב משמעותי ביותר על שולחן האוכל. בני התקופה ניצלו עשבים וירקות, אף אלו שהם דלי קלוריות, והשתמשו בהם לטיבול האוכל, ואף כמזון בפני עצמו. בתקופת המשנה והתלמוד הפך גידול הירקות לענף חקלאי משמעותי, והקדישו לכך ערוגות שהשקו אותן וטיפלו בהן באינטנסיביות. קשה לדעת מתי חדר גידול הירקות בקנה מידה גדול לארץ; במצרים נהגו לגדל ירקות כבר באלף השני לפני הספירה.