משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · מבוא · מיקום 4

כלאי כרם וזרעים

התשתית המקראית

פסוקי המקרא מתייחסים למצוות כלאיים פעמיים, והם צוטטו לעיל בפתיחת המבוא. התורה מתייחסת לאיסור לזרוע כלאיים בשדה (ויקרא יט יט), ובמיוחד מזכירה את הכרם: "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב ט). מלשון הכתובים ניתן היה להסיק שאיסור כלאיים חל רק על הכרם ואולי גם על "שדה", וסתם שדה הוא שדה תבואה⁷ראו הערתו המחכימה של אלבק, פירוש, עמ' 97. הוא יוצא מההנחה שתרגום השבעים משקף הלכה הנוהגת בחוץ לארץ, וכמובן גם את האבחנה שמצוות התלויות בארץ נוהגות רק בארץ. לשתי אבחנות אלו אין בסיס מתודולוגי, ואנו מטילים בהן ספק. לעניין כלאיים בחוץ לארץ ראו להלן. . אבל חכמים פירשו שאיסור כלאיים חל על כל גידולי הקרקע. סתם הכתוב מדבר על זריעה צפופה של שדה מעורב, וחז"ל הרחיבו את האיסור וכללו בו גם הרכבה או הברכה של מינים שונים זה עם זה. איסור זה נלמד, מן הסתם, במעין קל וחומר: אם זריעה זה ליד זה אסורה, קל וחומר הרכבה. הכתוב גם מנמק את האיסור במילים "פן תקדש המלאה", וכפשוטה המלאה היא השדה המלא, ואם ייזרע כלאיים יהפוך הזרע ל"קדוש", כלומר ייאסר באכילה.

דיני כלאיים בהלכות חז"ל

ההלכה הבחינה בין כלאי כרם לבין כלאי זרעים, וסוג העומד בפני עצמו הוא ההלכות העוסקות בהרכבה. לכל אחד מסוגי הכלאיים הלכות משלו. אחד ההבדלים הבולטים הוא שכלאי הכרם אסורים בזריעה ובקיום ואסורים בהנאה (פ"ח מ"א), ולכן יש לשרפם (משנה, תמורה פ"ז מ"ה), ואילו כלאי זרעים אסורים בזריעה ובקיום אבל מותרים באכילה (פ"ח מ"א). המשנה ומקבילותיה אומרות במפורש שאת כל הכלאיים אסור לקיים, אבל זו דעת רבי עקיבא, והתנא האנונימי בברייתא חולק על כך. יש להניח שאף הוא אינו רואה בעין יפה קיום כלאיים אבל סבור שאין לוקים על כך, ודנו בכך בפירושנו למשנה (פ"ח מ"א).

באופן בסיסי דיני כלאיים מחייבים הרחקה בין צמחים ממינים שונים, ובתנאי ששני המינים הם צמחי מאכל, אבל קוצים וצמחים שהם מזיקים אינם בבחינת כלאיים. הדבר בא לידי ביטוי בהלכה שמותר לזרוע חיטים ליד זונים, משום שהזון הוא צמח מזיק (פ"א מ"א), או שמותר לקיים קוצים בכרם (פ"ה מ"ח). רבי אליעזר אוסר, ולא ברור האם הוא חולק על העיקרון או שמא הוא סבור שקוצים יוצרים כלאיים ("מקדשים") משום שהם מאכל בהמות. בכל מצב, כלאיים נוצרים רק מרצון, כלומר כשהבעל יודע עליהם ומעוניין לקייימם, אבל אם הוא מתעתד לעקור אותם אין הם מקדשים.

את כלל הגידולים חילקו חכמים לקבוצות מספר: גפנים, יתר המטעים, דגנים, ירקות, דילועים. לכל אחת מהן הלכות משלה. דין כלאיים הוא האיסור לזרוע מינים שונים מאלו שהוזכרו זה ליד זה, או להרכיב אותם זה על זה, להוציא את יתר העצים (חוץ מגפן) שמותר לנטוע אותם ליד מינים אחרים אך אסור להרכיבם עם מינים אחרים.

כלאי כרם

איסור כלאי הכרם משמעו חובה להרחיק ירקות או זרעים מעצי הכרם או המטע. האיסור המסור בידינו הוא לזרוע מתחת לענפי הגפן או לעץ אחר. איסור זה בא למנוע מטע מעורב, כנהוג בכפר הערבי המסורתי. עד היום נהוג בתרבות המסורתית לזרוע דגנים מתחת לעלוות העצים וביניהם, ואיסור כלאיים מונע זאת. כמו כן חייבו חכמים להרחיק זרעים מנוף העץ, והמרחק תלוי בטיב העץ. העיקרון הוא שיש להותיר שטח ריק "כדי עבודתו" (פ"ג מ"ז; פ"ד מ"א-מ"ב; פ"ו מ"א), או "אורה וסלו"⁸משנה, שביעית פ"א מ"ב; ירו', שם לג ע"ב; בבא בתרא פ"ב ה"ה, טו ע"א; בבלי, פב ע"א. , או "כמלא בקר וכליו"⁹בבלי, בבא בתרא פג ע"א. אבחנה זו מופיעה רק בהקשר לדיני מכירה. , וכל ההגדרות הללו משמען ארבע אמות סביב עץ הגפן. אבחנה נוספת היא בין גפן בודדת, או עץ אחר בודד, לבין מטע שלם. כרם הוא חמש גפנים נטועות בצורה מיוחדת, ושוב לכל סוג אילן הגדרה אחרת של "מטע". האבחנה בין עץ בודד לבין מטע שלם חוזרת גם בהלכות שביעית, לעניין "תוספת שביעית". כידוע גזרו חכמים על תוספת "שני פרקים" שאסור לעבד בהם את הקרקע עוד לפני השביעית, פרק ראשון למטע ושני לשדה דגן. גם לעניין זה נתעורר הצורך להגדיר מהו מטע (משנה, שביעית פ"א מ"ב). התלמודים מסבים את האבחנה גם לדיני ממונות. מי שקונה שני עצים קנה זכות שימוש בהם ובשטח הנדרש לעבודה, ומי שקונה יותר עצים קנה מטע שלם, כולל את הקרקע סביבם. בשני המקרים הגדרת השטח היא "אורה וסלו" או "כמלא בקר וכליו". ההבדל בין שביעית לכלאיים הוא שלעניין שביעית המשנה מגדירה את הנתון החל על עצים כזיתים או תאנים, ואילו לעניין כלאיים המשנה דנה בכרם. על כן לעניין כלאיים נעשה שימוש במונח "כדי עבודתו" או "כדי עבודתה", ואילו לגבי שביעית המינוח הוא "אורה וסלו", מונח המתאים יותר לעץ גדול.

כאמור, כל המרחקים הללו "כומתו" לכדי "ארבע אמות"¹⁰ראו במיוחד להלן, פ"ג מ"ז; בבלי, בבא בתרא פג ע"א. . יש מקום לשער שמתחילה נקבעו הגדרות ייחודיות לכל עץ ועץ ובהמשך השתלשלות ההלכה התגבשו המידות הקבועות והאחידות; ארבע אמות או שישה טפחים (להלן). ארבע אמות אינן הגדרה כמותית זהה ל"כדי עבודתו", אלא הן מידה סטנדרטית החוזרת בהלכות רבות.

אין במקורות דיונים מפורטים על דיני כלאיים בעצים אחרים, להוציא את הגפן. הדבר אינו נאמר במפורש אבל משמע שמותר לזרוע מתחת לעצים אחרים, ומותר לנטוע זיתים בסמיכות לגפנים, ואף להדלות את הגפן על עצים אחרים כתאנה או שקמה (פ"ו מ"ד). ההלכה מתירה אף לזרוע תחת עצי מאכל. הדבר אינו נאמר במפורש, אבל משתמע מהמשנה. אם הדלה גפן על עץ סרק אסור לזרוע מתחת לעץ הסרק משום שהוא בטל לגבי הגפן וממילא כאילו זרע מתחת לגפן, אבל מותר לזרוע מתחת לעץ מאכל שעליו הדלה גפן, שכן עץ המאכל אינו בטל לגבי הגפן, ובלבד שלא יהיה זורע ישירות מתחת לגפן (ראו פירושנו לפ"ו מ"ד-מ"ה). משנה אחרת אומרת שאין מביאים "אילן באילן וירק בירק, לא אילן בירק ולא ירק באילן" (פ"א מ"ז), אבל מהמשך המשנה משמע שמדובר בהרכבה הדדית, נטיעת ירקות בגזע של עץ, או תחיבת זמורה של גפן באבטיח. מכל מקום, אף נאמר במפורש: "תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה" (בבלי, בכורות נד ע"א); או "כל הנטיעות אינן כלאים בכרם" (ירו', ערלה פ"א ה"ה, סא ע"ב). על כן פירש הירושלמי את המשפט "נטיעה... של כלאי הכרם" בצורה אחרת, וכפי שהעלינו בפירושנו למשנה. כן משמע ממשנה אחרת הדנה במיני עצים שהם כלאיים זה בזה (פ"א מ"ד) אך ניתן להעמידה שוב באיסור הרכבה. התמונה נראית שלמה וברורה שאין דין כלאיים בעצים מחוץ לגפן.

מבחינת פרשנות הכתובים מסתמנת כאן תופעה מעניינת. חכמים הבינו שהפסוק "לא תזרע כרמך כלאים" מגביל את ההלכה לשילוב של כרם וזרעים. את המונח "זרעים" הרחיבו על כל הצמחים הנמוכים, אבל את המונח "כרם" הגבילו לכרם בלבד. לעומת זאת בדין נטע רבעי התורה מדברת על "ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג), והיו מבין החכמים שפירשו שהדין נוהג בכרם בלבד (ראו פירושנו למעשר שני פ"ה מ"א). לעומת זאת בדרך כלל נקטו חכמים בדרך הפרשנות המרחיבה. כך, למשל, בדין שביעית מודגשים הדגן, הגפן והזית (שמות כג י-יא), ואף על פי כן סברו חכמים שדין שביעית חל על יתר המטעים.

ההבדל, לעניין כלאיים, בין כל העצים לבין הגפן ברור. גזע הגפן הוא דק ואינו יציב. בתנאי החקלאות הקדומה נהגו לעתים לאפשר לגפן להשתרע על הארץ, על כן גפן שרועה נעלמת בתוך שדה דגן או ירקות. גם אם הגפן זקופה (מודלית על ענפים או קנים) יש חשש שלא תבלוט בשדה המזרע, שכן היא אינה מיתמרת לגובה רב. עם כל זאת, מעניין שחכמים שללו את הפרשנות שלפיה ה"כרם" שבמקרא הוא דוגמה לכלל העצים.

כלאי "זרעים" (ירקות ודגנים)

ההלכות של הרחקה בכלאי זרעים סבוכות עד למאוד. המשניות העוסקות בהן אינן נוקטות שפה אחידה, המחלוקות רבות, והלכות רבות נותרו עמומות והפרשנים נחלקו בביאורן. בביאור הפרטים התמקדנו בפירושנו לפרק ג. גם כאן ניכרת האבחנה בין ירק בודד לבין שדה שלם, ולכל סוג של גידול הלכות משלו. סוגי הגידולים, לפי תפיסת חז"ל, הם דגנים, ירקות ודילועים, או אולי רק דלעות. עוד יש הלכות מיוחדות לכמה גידולים, כגון החרדל (פ"ב מ"ט) או דלעת יוונית (פ"ב מי"א).

דומה שאין להבין את המכלול ההלכתי מבלי להבחין ברמתם של האיסורים השונים. התורה מדברת על איסור זריעת כלאיים, וחכמים הם שהרחיבו את האיסור על קיום כלאיים. במונח "זריעה" כללו חכמים רק זריעה בערבוביה, זאת בניגוד לזריעה בשורות. שתי צורות הזריעה נהגו בעולם הקדום. באחת עובר הזורע בשדה החרוש ועל כתפו שק זרעים. הוא נוטל בידו שקית זרעים ומפזר אותם בצורה חופשית בשדה. שיטת זריעה שנייה הייתה בצורה מֵכנית. הזריעה מתבצעת עם החריש, ועל המחרשה מותקן כלי הנקרא "קנקן" ובו הזרעים. בקנקן פתח צר ביותר ודרכו הזרעים נשפכים, זה אחר זה. בדרך זו הזריעה היא בשורות מדויקות וברווח פחות או יותר אחיד. נראה ששיטה זו כונתה "מפולת שוורים" (איור 4)¹¹לשיטות הזריעה ראו פליקס, החקלאות, עמ' 77-74. . לדעתו של פליקס זריעה מֵכנית נהגה רק בבבל. אמנם המונח "מפולת שוורים" מופיע רק בתלמוד הבבלי (בבא מציעא קה ע"ב; ערכין כה ע"א), אבל המונח "מפולת יד" מופיע בירושלמי (להלן), ואין לו טעם אלא אם כן יש שיטת זריעה אחרת שאינה ביד. יתר על כן, המדרש מתאר סוחר המציג את עצמו כאילו הוא יוצא לחריש ולזריעה, ובעצם יוצא למסע. הוא מנחה את אשתו כך: "אמר לאשתו סימן זה בידך, אם אומר לך הביאי לי את העול, את תני לי את האוכף. אם אומר לך תני לי את הקנקן, את תני לי את השק" (מדרש תהילים, יב, עמ' נג). שק ואוכף הם כלי נסיעה, ועול וקנקן הם כלי חרישה. הקנקן נזכר בהקשר נוסף: "השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה, אם נשבר הקנקן פטור. בבקעה וחרש בהר, אם נשבר הקנקן חייב" (משנה, בבא מציעא פ"ו מ"ד). אם כן, הקנקן הוא חלק מהמחרשה ומושפע מטיב הקרקע. פליקס סבר שקנקן הוא יתד המחרשה¹²פליקס, החקלאות, עמ' 69. , ברם אין כל היגיון בהסבת שם הכלי "קנקן" לחלק ממחרשה. יתר על כן, ה"קנקן" אינו נזכר ברשימה של כלי המחרשה (משנה, כלים פכ"א מ"ב), על כן עדיף לפרש שהקנקן הוא התקן הזריעה הצמוד למחרשה.

נשוב לעניין כלאיים. נראה שמעיקר הדין פירשו חכמים שאיסור כלאיים חל רק על זריעה בערבוב מלא. רבי יאשיה אף צמצם את האיסור כחל על זריעה במפולת יד בלבד, בניגוד לזריעה המכנית הנעשית בשורות ישרות. התלמודים מדווחים על כך שהעם נהג כדבריו, אם כי אין לנו ציטוט ישיר מדבריו, וכל מה שנאמר הוא שכך נהגו (ירו', פ"ג ה"ד, ו ע"ג; בבלי, ברכות כב ע"א). קשה להסביר מדוע לא השתמרו דבריו לגופם, ועוד יותר קשה להבין מדוע לא השתמרו דברי החולקים עליו. האם סברו שכל זריעה נאסרה, או שמא סברו שמעיקר הדין גם קיום שדה כלאיים הוא אסור?

אמנם המשנה קבעה שאסור גם לקיים זרעי כלאיים (פ"ח מ"א), ואם אסור לקיים הרי שלכאורה שיטת הזריעה מאבדת מחשיבותה, אבל כנראה לדעת רבי יאשיה לאחר שנזרעו הכלאיים במפולת יד, כלומר לאחר שהזרעים התערבבו לחלוטין, אסור לקיימם. אבל אם הזריעה היא בשורות ישרות או בגושים הדבר מותר, או שהאיסור חמור פחות, ועוד נשוב לכך.

עיקרון זה בולט במיוחד בדיני כלאיים של ירקות. המדרש בתלמוד הבבלי מתאר זאת: "בשעה שאמר הקב"ה 'למינהו' באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן. אם רצונו של הקב"ה בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות? ועוד קל וחומר: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקב"ה 'למינהו', אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה לרבי חנינא בר פפא, מהו? כיון דלא כתב בהו למינהו – לא מיחייב, או דילמא: כיון דהסכים אידיהו – כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא?" (כיוון שהסכים הקב"ה לדעתם [של הדשאים] כאילו כתוב בהם "למינהו" – בבלי, חולין ס ע"א-ע"ב). אם כן, "דרך ירקות לצאת בערבוביה", כלומר דרכו של עולם לזרוע זרעים שונים זה ליד זה. כל ההלכות של חז"ל נועדו למנוע תדמית זו של "יציאה בערבוביה", כלומר זריעת מינים

שונים יחדיו ללא אבחנה. על ההבדלים בין ירקות למטעים בשאלה זו של כלאיים נעמוד במבואנו לפרק ג להלן.

מכל מקום, חכמים הבינו שעיקר האיסור הוא על הערבוביה הנראית כאילו רצו הבעלים לזרוע כלאיים. עם זאת גזרו חכמים על זריעה גם בצורות נוספות, והעיקרון המרכזי הוא של מראית עין, שהמסתכל מהצד יבין שאין כאן ערבוביה אלא תכנון של זריעת שני מינים זה בצד זה.

עקרון מראית העין נזכר בהלכות מספר בתחום זה של דיני כלאיים. אחת ההלכות המאפשרות זריעה צפופה של מינים שונים קובעת: "נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת, ובלבד שתהא נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה, ונוטה שער שלזו לכאן ושער שלזו לכאן, שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין" (פ"ג מ"ה). משנה זו מעמידה אפשרות קיצונית שעל פניה שונה מהמגבלות שבמשניות אחרות (פ"ב מ"ו-מ"ט; פ"ג מ"א; פ"ג מ"ד). בכך עסקנו בפירושנו ונחזור לכך להלן, אבל מכל מקום המשנה קובעת שכל איסור כלאיים הוא כדי למנוע לזות שפתיים של עוברים ושבים שיאמרו שהבעל זרע במכוון כלאיים, כלומר המינים עורבבו בשק הזרעים. על טיבה של מראית העין מלמדת ברייתא אחרת העוסקת בדין פאה: "ומפני מראית העין כיצד? שלא יהו עוברין ושבין אומרים ראו היאך פלני שקצר את שדהו ולא הניח ממנו פיאה" (תוס', פאה פ"א ה"ו).

עקרון מראית העין נזכר אף פעמים רבות יותר בספרות האמוראית (כגון ירו', פ"ב ה"א, כז ע"ג-ע"ד; פ"ב ה"ב, כח ע"א; פ"ג ה"ב, ל ע"ג. ראו פירושנו לפ"ב מ"ז ופ"א מ"ט; פ"ז מ"ו ועוד). הדבר בולט בדין הזורע שורת פשתן; כל זריעה דומה אסורה אך זריעת פשתן מותרת, שכן הצופה יבחין שאין כאן זריעת ערבוביה אלא בדיקה מתוכננת של טיב השדה (ראו פירושנו לפ"ב מ"ב). "מראית עין" בדיני כלאיים היא איסור בפני עצמו ולא רק חשש שמא יחשוב הצופה מן הצד שאין כאן התנהגות הולמת. מראית עין בדיני כלאיים היא כלי להבחנה בין זריעה מבולבלת – האסורה, לבין זריעת שורה ליד שורה ממינים שונים – שהיא מותרת. עם זאת המרחק המעשי בין שני ההסברים הללו איננו רב.

הבנה זו, שהלכות כלאי זרעים מקורן בדין מראית עין בניגוד לכלאי הכרם שמבוססים על איסורים שהם מעיקר הדין, מאפשרת להכיל את ההבדלים ההלכתיים השונים. השונות נובעת מכך שההחלטות השונות ניתנו כל אחת בתנאים שונים, ומרכיב מראית העין שבמקרים איננו אחיד וקבוע. מלימוד ההלכות עולה שייתכן ש"מראית העין" היא תירוץ בדיעבד למגמת החמרה. בבסיסו של דבר איסור כלאיים מבטא רצון למנוע מטע או שדה מעורבים. המינוח "מעורב" איננו משפטי, וגם המינוח "מטע" או "שדה" אינו מוגדר. חכמים פסקו את ההלכות לפי "תחושת הבטן" והרושם הכללי מתי השדה נראה כמעורב, ותחושה זו נומקה במערכת המשפטית כמראית עין. ברם אין כאן פרשנות מה הקהל מבין, אלא מה חשים חכמים בבואם לפסוק במקרה הספציפי שלפניהם.

בתחום זה של מראית העין מן הראוי להדגיש היבט נוסף. בבבלי רווח הכלל שכל מה שאסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים. כלל זה מקובל מאוד בבבל ומופיע רבות בתלמוד הבבלי¹³כגון בבלי, ביצה ט ע"ב; שבת סד ע"ב ועוד. . התלמוד הירושלמי מכיר אותו, אך מזכיר אותו רק כדברי רב (האמורא הבבלי) בניגוד לדברי בר קפרא הארץ-ישראלי. התלמוד הירושלמי אומר: "הדא פליגא על רב ולית ליה קיום"¹⁴ירו', עירובין פ"ח ה"ט, כה ע"ב; גיטין פ"ז ה"א, מח ע"ג; כלאים פ"ט ה"ב, לב ע"א. ראו עוד פירושנו לשבת פכ"ד מ"ד. . בפירוש המונח נחלקו ראשונים ואחרונים. רבי אליעזר בעל הרוקח ואחרים מפרשים שאין קיום לדברי רב שכל מה שאסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים¹⁵ספר העיטור, שער שני הלכות שחיטה, כג א, וכך פירש רטנר באהבת ציון וירושלים, לכלאים עמ' 72. , או להפך, שאין קיום לדברי בר קפרא¹⁶ליברמן, ירושלמי, עמ' 349, וכן פיינשטיין, אגרות משה, חלק אבן העזר לו. . אם כן, הירושלמי מכיר את הכלל ככלל בבלי וספק אם הוא מקבלו. מכל מקום, במקורות התנאיים אין הד לכלל זה והוא אינו מופיע כגורם הלכתי במשניות רלוונטיות¹⁷כגון שבת פכ"ד מ"ד; ביצה פ"א מ"ג, ועוד. . אם כן, לפי המסורת התנאית מראית עין תלויה במקום ובזמן ובאנשים הצופים בה, ומכאן השונות שבפסקי ההלכה.

אלא שהשונות בפסקי ההלכה מתבטאת לא רק בהלכות אלא גם (ובעיקר) בשפה ההלכתית, וגם ההבדלים בין תבואה לבין ירקות ולבין דילועים קשה להסבירם על רקע רֵאלי (כמות מראית העין). משנה אחת (פ"ב מ"ו) מניחה שמותר לזרוע חלקות רבות ממינים שונים ובלבד שכל חלקה תהיה משמעותית, ובית שמאי ובית הלל חולקים בניסוח ההגדרה מה צריך להיות הרוחב המינימלי. מכל מקום, אין במשנה דיון לא באורך החלקות ולא ברוחב הנדרש ביניהן. כן יוצא ממשנה ז שמותר לזרוע זרע אחר ובלבד שיהיה ברור שאין זו זריעה בערבוביה; בפירושנו נראה שראשונים נחלקו במשמעות המונח חלקה שהוא נדיר בספרות חז"ל. כפי שהראינו (בפירושנו לפ"ב מ"ו) קיימת מחלוקת ראשונים האם נדרש רווח בין המינים השונים. הצענו את הפירושים השונים וכיצד כל אחד מהם מתרץ את הסתירות בין המשניות. ברם, מעבר לתירוצים אלו בולטת העובדה שמשנה אחת (מ"ה) אינה מזכירה את המרחק בין המינים, משנה אחרת אף היא אינה מזכירה מרחק ומדברת רק על מקרה מיוחד (ראש תור – מ"ו) ובמשניות אחרות המרחק נדרש והוא נושא הדיון (פ"ב מ"ט). הקושי הוא ספרותי, מדוע אין מרכיב המרחק נזכר במפורש כרגיל בספרות ההלכה.

במשניות אחרות מתירים לסמוך מינים ואין דרישה לחלקה ברוחב מינימלי, ושוב קשה להבין מדוע אין השפה ההלכתית אחידה ומדוע מרכיב הרוחב נעדר. במשנה אחרת (מי"א) העוסקת במינים שאינם תבואה החלקה מוגדרת לפי מידות שטח או אורך, ושוב קשה להבין מדוע השפה ההלכתית כה שונה. במשנה אחרת בפרק הבא (פ"ג מ"ג) נדרש שהשורה מהמין השני תהיה ארוכה ואילו רבי יהודה דורש שיהיה לה רוחב מסוים, והקושי הוא

שתנא אחד אינו מתייחס לדרישות של תנא אחר (לא לחיוב ולא לשלילה), ושוב כאילו טרם עוצבה השפה ההלכתית¹⁸ראו פירושנו לפ"ג מ"ג. .

משנה ט באותו פרק מתירה לזרוע במעורבב ובתנאי שיהיה מרחק מסוים בין המינים, ובה אין דרישה לאורך או לרוחב של החלקות של המינים השונים. אגב כך אנו שומעים שלחרדל דין שונה והוא נחשב לצמח "משתלט" או "מתפשט". אם כן, כאן העיקרון אינו מרחק בין המינים או גבול ברור ביניהם, אלא חשש שהחרדל יתפשט לתוך השדה והשדה כולו ייראה כמעורבב.

דוגמה אחרת היא משנה ד בפרק ג המאפשרת לזרוע מיני ירקות שונים ובתנאי שיהיו בשתי שורות, זו ליד זו. הדרישה לשתי שורות דווקא אינה עולה במשניות האחרות שמנינו לעיל. משנה ו באותו פרק מדברת אף היא על זריעת שורות של בצלים ודילועים, ומעלה תביעות אחרות להרחקה. לפי אותם ראשונים התובעים הרחקה בין מינים שונים המשנה נמצאת במכלול הלכתי רגיל. אבל לפי הפירושים שאין צורך בהרחקה בין מינים קשה להבין מדוע כאן נדרשת הרחקה כה רבה. סתירה נוספת היא בניסוח המשניות א ו- ה בפרק ג. שתיהן מאפשרות זריעה צפופה של מינים אחרים במקרים מיוחדים, אך האחת תובעת מרחק מינימלי והאחרת מתעלמת מכך. גם כאן אפשר (בדוחק) לתרץ את הסתירות, אך קשה יותר ליישב את הסגנון השונה.

פרק ג עוסק בכלאי ירקות, ובהקדמה לפרק הצבענו על חלק מהסתירות ומהעקרונות ההלכתיים השונים הבאים לידי ביטוי בפרק. חלק מהם מנינו לעיל, וחלק יידונו להלן. סתירות דומות ועדויות להיעדר לכידות מצאנו בפרקים אחרים¹⁹כגון פ"ד מ"ה עם פ"ה מ"ה; פ"ד מ"א עם פ"ד מ"ח. .

כל הסתירות והניסוחים השונים מלמדים פרק רב-חשיבות בעיצוב התורה שבעל פה ובעיצוב דיני כלאיים.

את דיוננו בנושא במבוא לפרק ג סיימנו בקטע הבא: "בנספח למסכת נעמוד על מעמדם של הירקות בספרות ההלכה ובתולדות התרבות בארץ ישראל. נראה שהירקות נכנסו ללוח המזון ולמערכת המשק החקלאי רק בתקופה ההלניסטית. זאת כנראה הסיבה למעמדם המעורער בספרות ההלכה. כפי שנראה, בתקופה שהתגבשו בה הלכות התורה שבעל פה טרם הפכו הירקות למרכיב מהותי בסל המזון, ועל כן טרם גובשו ההלכות העוסקות בהם. ההלכות הקדומות התגבשו ועוצבו מבחינה משפטית וספרותית אי שם בסוף ימי בית שני, ובתקופה זו עדיין היה הדיון בירקות בשלבי הבראשית שלו. בדורות יבנה-אושא, כאשר בכל התחומים ההלכתיים נעשתה עבודת העריכה של החומר הקודם, היו עדיין הלכות ירקות בשלב היולי. שלב זה מתבטא במשנה. בכל התחומים ההלכתיים האחרים אנו מכירים את החומר ההלכתי רק לאחר גיבושו. רק פה ושם אנו שומעים על השלבים של 'בראשונה', אבל בכל הנוגע לדיני ירקות בפרקנו אנו עומדים מול השלב הטרום-עריכתי. אנו מניחים ששלב כזה עבר על כל תחום אחר (שבת, יום טוב, טומאה וכיוצא באלו), אך בתחומים האחרים יישרה העריכה המאוחרת את הסתירות הפנימיות ומההלכה הקדומה נותרו רק שרידים מעטים, ואילו בפרקנו אנו פוגשים עיבוד ראשוני של אותו מצב היולי. זו עשויה להיות סיבה לעריכה הבלתי מלאה מחד גיסא, ולסתירות, לכפילויות ולשפה ההלכתית הבלתי אחידה מאידך גיסא".

מצאנו לנכון לחזור על הדברים גם במבוא למסכת בגלל חשיבותם העקרונית להבנת דברי חכמים, והשתלשלות התורה שבעל פה.

מבחינתם של חכמים כלאיים שבתורה הם כלאי כרם וכלאי תבואה. כלאי ירקות נאסרו רק ברמה שנייה. אמנם לא נאמר במפורש שהם "מדרבנן" או ניסוח הלכתי דומה, אבל בפועל מעמדם נחות יותר. לעומת זאת אין דין כלאיים חל על המטעים, כפי שהעלינו לעיל.

אחת התופעות המיוחדות בדיני כלאיים היא תופעת ההתלבטות וחכמים שהיו מומחים להלכות כלאיים: "דאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: לא כך היה המעשה שהלך רבי יהושע אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי בהלכות כלאים, ומצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה מאילן לאילן, ואמר לו: רבי, אי גפנים כאן מהו לזרוע כאן? אמר לו: בעשר – מותר, ביותר מעשר – אסור" (בבלי, עירובין יא ע"ב). רבי יהושע הוא החכם הוותיק ורבי יוחנן בן נורי היה צעיר ממנו, אך מהסיפור משמע שרבי יהושע שואל את תלמידו. מעשה אחר שנינו במשנה (פ"ו מ"ד) ובו שואל רבי יהושע את רבי ישמעאל הצעיר ממנו. שני המעשים מלמדים על כך שההלכות בתחום זה טרם עוצבו, ורבו בהם הפקפוקים וההתלבטויות יותר מבתחומים אחרים. כמו כן: "מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר, ובא מעשה לפני חכמים, ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים" (בבלי, מנחות טו ע"ב).