משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 9 · משנה 4

תכריכי המת והמרדעת של חמור אין בהם משם כלאים – המת נקבר בבד שכורכים על גופו. אין מלבישים את המת, אלא כורכים אותו. המקורות התנאיים והאמוראיים מזכירים לעולם תכריכים, והפעולה היא כריכת המת בתכריכיו. המשנה קובעת שרשאים לכרוך את המת בתכריכים שיש בהם כלאיים, ובתוספתא נאמר: "בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי... אבל יעשה ממנו תכריך למת" (פ"ה הי"ט). התלמוד הירושלמי למשנתנו מסביר: "כתיב במתים חפשי (תהלים פח ו) כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות" (לב ע"א). טעם זה נאמר אף בבבלי (נדה סא ע"ב), אלא שבבבלי מתקשרת הלכה זו ונימוקה בשאלה האם המצוות בטלות לעתיד לבוא, שהרי המתים עתידים לקום ולעמוד כרוכים בכלאיים. מרובים הפירושים וההבחנות בדבריהם של מפרשים והוגים, במיוחד בין חכמי ספרד שעמדו בעימות עם דעותיהם של הנוצרים. אולם אין להעמיס את הדברים על פשוטה של המשנה, וביאורה בתלמודים שתכריכי המת אין בהם משום כלאיים כיוון שהמתים פטורים מן המצוות. באותה סוגיה בתלמוד הבבלי מובאת דעתו של רבי מני בשם רבי ינאי: "לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור" (שם), כלומר מותר לשים עליו בגד כלאיים בשעת הספדו אך אין לקברו בכלאיים. הלכה זו קשה להלמה ללשונה של המשנה וללשונה של הברייתא שמביא הבבלי, שהיא כלשונה של התוספתא שהבאנו.

המרדעת של החמור היא הכיסוי על גב החמור שהרוכב יושב עליו (איור 52 לעיל). הלכה זו תואמת את האמור במשנה ב שהכרים והכסתות שהאדם שוכב או יושב עליהם אין בהם משום כלאיים. אף כאן הצורה "משם" מצויה בנוסחאות עיקריות, ולפנינו בדפוסים: משום²⁰ראו ראש הפרק. .

לא יתן את המרדעת – שיש בה כלאיים, על כתיפו – שהרי נאמר בתורה: "שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט יט), אפילו להוציא עליה את הזבל – אפילו העלאה שאין בה משום לבוש. משא הזבל עשוי להיות כבד, וכדי להקל את הלחץ על גבו ואולי אף כדי למנוע מגע עם הזבל הוא שם את המרדעת על גבו כדי שתשמש מעין מחיצה בין גופו לזבל (איור 54).