משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 4 · משנה 3

משנה ג היא המשכה של המשנה הקודמת. רבי יהודה חולק על ההגדרה של מחול הכרם, והיא מוסיפה עוד שני ביאורים או הגדרות למחיצות הנזכרות בהלכות כלאיים.

רבי יהודה אומר אין זה אלא גדור הכרם – "גדור", כך בנוסחאות מטיפוס ארץ-ישראלי ובשורה של קטעי גניזה במשניות השונות המזכירות את המונח, אבל רק בכתב יד קופמן הנוסחה הקבועה היא "גדור" או "גדיר". עוד בדפוסים: "גדר". הצורה "גדור הכרם" מצויה במשנתנו בלבד והיא לעומת "מחול הכרם". רבי יהודה אומר שאין זה מחול הכרם שמותר לזרוע בו מין אחר רק כשיש בו שתים עשרה אמה לדעת בית הלל, ולדעת בית שמאי שש עשרה אמה. מידה גדולה זו נדרשה רק כשזורעים בין שטחי הכרם, אך אם יש גדר לכרם האחד די לו שיתן לכרם כדי עבודתו ארבע אמות⁸כפי שנתבאר בפירושנו למשנה א. , ויזרע את השאר⁹כך פירשו ראשונים ואחרונים. אלבק בפירושו ובהערותיו (עמ' 364) פירש שרבי יהודה בא להחמיר שאם יש גדר אפילו שתים עשרה או שש עשרה אמה לא תספקנה, כי הגדר היא בכלל הכרם ואין לזרוע מין אחר עד שטח הגדר. אלא שלא מצינו החמרה מעין זו שגדר מצרפת את כל השטח הריק לכרם. כמו כן לא התבאר מתי הוא מותר, והאם לעולם יאסור בגדר את השטח הפנוי, ולא נקבע כל שיעור לכך במקורות. .

ואי זה מחול הכרם – שנחלקו בו בית שמאי ובית הלל והצריכו שש עשרה או שתים עשרה אמה, בין שני כרמים – שטח פתוח בין שני כרמים. בעל הכרם אינו צריך להפריש את השטח למחול הכרם כולו על חשבון כרמו, אלא יכול לעשות את מחול הכרם בשותפות עם בעל כרם שכן. השטח הפנוי היה בין כרמים, ולכן יש לו שיעור גדול מארבע אמות. ההבדל בין השיעור של מחול הכרם לקרחת הכרם הוא לפירוש הירושלמי: "הדא דתימר כשאין הכרתים מכוונים אבל אם היו הכרתים מכוונין אוסר בשש עשרה" (כט ע"ב), כלומר הגזעים של הגפנים בין שני הכרמים אינם מכוונים ומותאמים אלו מול אלו אלא כרם אחד נטוע ממזרח למערב והכרם האחר מצפון לדרום,¹⁰כך בפירוש הרע"ב. או שהכרם השני נטוע בשורות שונות ואין גזעיהם של שני הכרמים תואמים זה לזה. אם הכרתים¹¹ה"כרתים" היא צורת הרבים לכורת, והתוספתא (כלאים פ"ג ה"ד) מבחינה בין כורת (כך כנכון בדפוס ראשון) לנוף. מכוונים בשני הכרמים הם נראים ככרם אחד ואין להביא זרעים ביניהם, אלא אם כן יש ביניהם כשיעור קרחת הכרם שהוא שש עשרה אמה.

מתוך הדברים משמע שמחול הכרם אינו שייך לכרם אחד אלא לכרמים מספר, והוא מקום הריקודים של חלקים נרחבים מהציבור.

אי זה הוא הגדר – שדנים בו חכמים ורבי יהודה, ואשר לדעת חכמים סוגר את השטח של הכרם ומצריך שתים עשרה אמות פנויות, שהוא גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים – הגדר בשדה שבין כרמים עשויה לרוב אבנים בלתי מסותתות ואינה גדר עד שיהא רוחבה ארבעה טפחים וגובהה עשרה. בסוגיה בתלמוד הירושלמי (כט ע"ב)¹²ראו בפירושו של ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 637. דנים האם הגדר צריכה להקיף את הכרם מכל רוחותיו, ומסיקים מתוך דברי רבי יהודה השונה בדבריו "בין שני כרמים" שאין הגדר מקיפה בהכרח את כל הכרם אלא עוברת בין שני כרמים, ולא עוד אלא שלדעת הסוגיה די אם הגדר נמשכת לאורך שלוש גפנים.

בתוספתא בראש פרק ד שנינו: "רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מרחיקין ארבע אמות מעיקר גפנים לגדר". פירושים שונים נאמרו לברייתא זו, ויש שפירשו והוסיפו שפירושם דחוק. מעשים מעין אלו, במטבע הלשון "רבן גמליאל ובית דינו התקינו", חוזרים עוד פעמיים בתוספתא, בשביעית פ"א ה"א ובשביעית פ"ו הכ"ז¹³ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 483-482; 570-569, וראו עוד: ספראי, שביעית. . בשתי תקנות אלו הכוונה לרבן גמליאל בנו של רבי ובית דינו שתיקנו תקנות שיש בהן הקלות לעומת ההלכות השנויות במשנה, ובניגוד לדעתם של רבים מחכמי דורו¹⁴הר"ש משנץ בפירושו, וראו בתוס', פ"ד ה"ב. . אף לפנינו תקנה בהלכה של כלאיים כדעת רבי יהודה שבגדר בכרם די לו אם נרחיק ארבע אמות, כשם שמרחיקים מגפן בודדת, ובניגוד לדעת סתמה של משנה שדרשה שתים עשרה אמות.

וחריץ – מידותיו של החריץ. שיעורו של החריץ כבר נזכר למעלה (פ"ב מ"ד), אך עם הזכרת שיעור הגדר התנא מוסר אף על שיעור החריץ בשדה, שהוא עמוק עשרה – טפחים, ורוחב ארבעה – טפחים. שיעורו של החריץ הוא כשיעור הגדר, ומעבר לחריץ ניתן לזרוע כמעבר לגדר. אנו מפרשים שרוחב ארבעה חל על הגובה ועל העומק, ואכן אין גדר בגובה כזה שאין ברוחבה ארבעה טפחים.