משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 4 · משנה 4

הגדר או המחיצה סביב הכרם אוסרות הבאת זרעים לכרם אלא אם כן יש בין הגדר והמחיצה לגפנים שתים עשרה אמה, ולדעת בית שמאי שש עשרה אמה. אולם לאידך גיסא, מן העבר השני של המחיצה אפשר לזרוע עד המחיצה אף אם הגפנים שבכרם סמוכות למחיצה. המשנה דנה בשיעורה של המחיצה ומתי אין פרצות במחיצה מתירות את הזריעה עד למחיצה.

ניתן לעשות מחיצה אף בקנים, וכאמור בתוספתא: "בכל עושין מחיצה באבנים ובמחצלות בקש ובקנים ובקולחות" (פ"ד ה"ג).

מחיצית הקנים – מהוות מחיצה, אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים – כי פחות משלושה טפחים הוא כלבוד וכמחובר, כדי שיכנס הגדי – השיעור שקבעו חכמים הוא עד שלושה טפחים, ומשלושה טפחים המחיצה פרוצה וגדי יכול להיכנס דרכה¹⁵בעל מלאכת שלמה מעיד על גרסה "שיזדקר הגדי", וכן גרס הרש"ס (ס), ואין "יזדקר" אלא ייכנס. . שיעור זה חוזר לגבי הלכות שונות ובאותו מטבע לשון¹⁶כגון תוס', פ"ד ה"ו; שביעית פ"ב הי"ט; עירובין פ"ב ה"א. .

הרי זו כמחיצה – כל עוד אין הגדי יכול לעבור דינה של מחיצת הקנים כמחיצה וככל גדר אחרת, וגדר שנפרץ – גדר שלמה שנפרצה, עד עשר אמות – הפריצה היא פחות מעשר אמות, הרי הוא כפתח – הפִרצה יכולה להיחשב כפתח וניתן לסמוך את הזרעים לכל אורך המחיצה ואף לאורך הפרצה.

יתר מכן – הגדר נפרצה יותר מעשר אמות; עדיין הגדר מהווה מחיצה ורק כנגד הפרצה אסור – לזרוע בסמוך לכרם.

נפרצו בו פרצות הרבה – פרצות רבות אך כולן פחות מעשר אמות, אם העומד מרובה על הפרוץ – כל הפרצות נחשבות כפתחים ומותר – לזרוע אף כנגד הפרוץ. כלשון התוספתא: "אם העומד כפרוץ: כנגד העומד מותר, כנגד הפורץ אסור. אם היה עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ מותר, ובלבד שלא תהא פרצה יתירה על עשר אמות" (פ"ד ה"ו).

אם הפרוץ מרובה על העומד [כנגד הפרצה] אסור – אבל כנגד העומד מותר. המילים שבסוגריים כתובות בגיליון ונמצאות כמעט בכל הנוסחאות. בתלמוד הירושלמי מסופר: "מעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה אצל רבי יוחנן בן נורי לנגנינר (=לגניגר) הראהו שדה אחת ובית חבירתה היתה נקראת¹⁷ירו', כט ע"ב; עירובין פ"א ה"ט, יט ע"ג; סוכה פ"א ה"א, נב ע"א, והשוו בבלי, עירובין יא ע"ב. הכינוי "בית חבירתא" או "בית חברתא" הוא שמו של המטע. לעתים העניקו קדמונינו שמות לשדות או למטעים כאילו היו ישויות עצמאיות. יש לכך עדויות רבות. מתן שמות לשדות יש בו מעין גילוי של חיבה ויחס מיוחד לקרקע. בהצהרת הרכוש של בבתא היא מדווחת על חלקות מספר; אחת מכונה "על גיף ימא", כלומר על חוף הים, והיא שכנה בין ים המלח לדרך (הכביש הרומי?). שטח החלקה "בית זרע שלוש סאין ושלשה קבים חיטים". חלקה שנייה היא מטע תמרים ומכונה "בית גלגלא" ושלישית "בית פריה" (לואיס, מסמכים: מס' 16). בשטר אחר בבתא מוכרת את הפֵרות של שלושה שדות; שדה אחד נקרא "פרורה" והוא כנראה "בית פריה" שנזכר קודם, והאחרים "ניקרכוס" ו"מלכאיוס" (שם, מס' 21-2). מלכאיוס הוא שם נבטי מוכר ומקובל. נראה, אפוא, שהשדה נקרא כך על שם בעליו המקוריים, כלומר על שם מי שזכור כבעליו. הוא הדין ב"ניקרכוס" הנזכר בשטר אחר שנמצא בנחל חבר. ייתכן ש"פירורה" ו"גלגלא" גם הם שמות של בעלי קרקע בעבר. לכך יש מקבילה במכתב מרתק שכתב ליבניוס. הפילוסוף היווני מאנטיוכיה (מאה רביעית) מספר על אחוזה (חוריון) שירש מדודו המנוח. האחוזה מכונה "זוזן" על שם בעליה בעבר (ליבניוס, מכתב 37). כל זאת שנים רבות לאחר שהחליפה בעלות. לעתים ניתן לו שמו של השדה על שם טיבו. "בית חקל פרדסא" (ירדני, נחל צאלים, מס' 9), כלומר בית שדה פרדס. או "חקלא חיוורתא" (שדה לבן = דגנים) הנזכרת כנקודת גבול של אזור בית שאן בכתובת רחוב (זוסמן, כתובת רחוב: 115). שמה של החלקה אינו מעיד על שימושי הקרקע הנוכחיים. כך קובעת ההלכה: "כרמא אני מוכר לך, אף על פי שאין בו גפנים הרי זה מכור, שלא מכר לו אלא שמו. פרדיסא אני מוכר לך, אף על פי שאין בו אילנות הרי זה מכור, שלא מכר לו אלא שמן" (ירו', כתובות פ"ח ה"ו, לב ע"ב; בבלי, בבא מציעא קד ע"א). אם כן בשטר, או בהסכם שבעל פה, נקבע שהכרם מכור, ברם מתברר שהמילה "כרם" אינה מונח לתיאור השדה אלא מעין שם פרטי של השדה, כמו בפפירוס ובכתובת שצוטטו. והיו שם פרצות יותר מעשר והיה נוטל אעין וסותם, דוקרנין וסותם, עד שמיעטן פחות מעשר" (כט ע"ב).

הגדרת הגדר משמעותית לעניין כלאיים אך גם לכמה נושאים אחרים כגון פאה, שהגדר קובעת את גבול השדה לצורך הפרשת פאה מחלק אחד על אחר (משנה, פאה פ"ב מ"א), וכן לעניין הגדרת חצר היחיד במסגרת הלכות שבת, שחצר מוקפת גדר היא כחצר יחיד. אלא שבדיני שבת יש מחלוקת תנאים האם בכל מקרה צריך גדר שלמה או שלעתים די בגדר חלקית, רק בחוטי השתי או רק בחוטי הערב (משנה, עירובין פ"א מ"ט-מ"י). הירושלמי אומר בפשטות: "אמר כזה כן מחיצת שבת" (כט ע"ב), ואכן, כמחלוקת במשנת עירובין כן המחלוקת בתוספתא למסכתנו (פ"ד ה"ז). בירושלמי מצינו גם דעה שמחיצת כלאיים ומחיצה לשבת או לפאה אינן אותה מחיצה, אבל בפועל אותם חכמים הנחלקים במשנת עירובין נחלקים גם לעניין כלאיים. ייתכן שעורך התוספתא העביר את הברייתא ממקום למקום, אך משמע שהוא סבר שלשתי המחיצות דין אחד.