משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · מבוא · מיקום 9

באופן כללי מסכת כלאים מסודרת ומגובשת, וניכרת בה יד עורך. אבל סידורם של חלקים מספר בתוך המסכת נראה אקראי יותר. המסכת פותחת בסדרה של שש משניות המונות את אלו שהם כלאיים זה בזה: כלאי דגנים (מ"א), כלאי ירקות (מ"ב-מ"ג) וכלאי אילן (מ"ד). משנה ה חוזרת לכלאי ירקות ובכך הסדר משתבש, ומשנה ו עוסקת בכלאי חיה ובהמה. לאחר מכן מתחילה יחידה קצרה (מ"ז-מ"ח) העוסקת בהרכבה של אילן באילן או בירק, ואגב נושא זה מובא דין הטומן ירקות מתחת לגפן שהוא שייך שוב לכלאי כרם בירקות. ייתכן שיש להבין את המבנה באופן שונה במקצת. מ"ז מונה את הכלל של כלאיים באופן כללי. אמנם חלקה מתפרש רק בהרכבה (ראו פירושנו למשנה), אבל יתר חלקיה הם כלליים. משנה ח מפרשת כמה מהמשפטים שבמשנה ז, ואולי משנה ט היא פירוט נוסף למשפט "אין מביאין ירק באילן". עם זאת, הסדר קשה.

פרק ב כולו עוסק בכלאי דגנים, מתחיל בזריעה (מ"א-מ"ה) וממשיך בקיום כלאיים בשדה שנזרע בטעות כלאיים. אגב דיני כלאיים של תבואה (דגנים) נזכרים גם דינים השייכים לכלאיים של תבואה וירק. פרק ג עוסק כולו בכלאי ירקות, פרקים ד-ח עוסקים בכלאי הכרם, פרק ד בהרחקה ופרק ה בהגדרת הכרם ובהבדל שבין הרחקה מעץ בודד להרחקה מכרם. ממשנה ו ואילך מתרכז פרק ה בקיום ירק בכרם ומתי יש ללקטו. פרק ו עוסק בכרם מודלה וב"עריס"; בפירושנו החבטנו בפירושו של המונח "עריס", אך ההקשר של הפרק ברור וכרם עריס הוא למעשה כרם מודלה שענפי הגפנים משתרגים בו זה בזה. פרק ז ממשיך בעיסוק בכלאי הכרם, אבל פרק זה מלוכד פחות וכולל דינים שונים שאין ביניהם מכנה משותף ברור, אך כולם בכלאי הכרם. הפרק מתחיל בדיני הברכה (מ"א-מ"ב) ואחר כך באלו "האוסרים ואינם מקדשים" (אין לנטעם, אך אינם אסורים בהנאה). היחידה מסתיימת במשנה הראשונה של פרק ח המונה את אחד הכללים היסודיים בכל דיני כלאיים, מתי אסורים הכלאיים בנטיעה, קיום, הנאה וכיוצא באלו. במונחי עריכה בני זמננו היה ראוי להציב כלל זה בפתיחת המסכת. אבל מקומו בסוף היחידה ברור, הוא קשור לכלל של "אוסר/מקדש" וגם לכלאי בהמה ובגדים הנזכרים להלן. המשך פרק ח, ממשנה ב ואילך, מוקדש לכלאי חיה ובהמה, ופרק ט לכלאי בגדים.

נמצאנו למדים שרוב המסכת ערוכה ומגובשת, וניכרת בה יד עורך אחד. עם זאת ראינו גם סתירות הלכתיות פנימיות, והיעדר שפה הלכתית אחידה. הווה אומר, את המסכת ערך העורך בתשומת לב, אבל החומר ההלכתי עצמו מצוי בתהליכי גיבוש ועיצוב.

בפירושנו לפ"ט מ"א הצענו שהייתה מהדורה קודמת של מסכת כלאים שאיננה בידינו. כמובן ייתכן שזו הייתה משנה קדומה שעסקה רק בכלאי בגדים. אין בידינו לפתח השערה זו.

החכמים המאוחרים הנזכרים במסכת הם, כרגיל במשנה, בני דור אושא. עם זאת, במסכת משובצים גם חכמים קדומים, וניכר שהלכות כלאיים בעיצובן זה כבר רווחו בשלהי ימי הבית השני. פעמים מספר נחלקים בית שמאי ובית הלל בפרטי הלכות, ובמחלוקתם ניכרת הסכמה על עיקרי הדינים. כך, למשל, הם נחלקים בשאלה מהו רוחב חלקה לצורך הגדרתה כשדה תבואה (פ"ב מ"ו)⁴⁴רמזנו למשנה לפי אחד הפירושים; לפירוש חילופי ראו בפירושנו למשנה זו. ; מחלוקתם מבוססת על כמה הנחות יסוד משותפות, ושותפים בה עוד חכמים קדומים הנזכרים רק במקבילות. הם נחלקים בהגדרה מהו כרם (פ"ד מ"א ומ"ה), בדין הברכת גפנים (ראו פירושנו לפ"ו מ"א), בהרכבת אילן⁴⁵תוס', פ"א ה"ג-ה"ד; ירו', כז ע"א. בי רב שמיי הוא בית שמאי. ובכלאי חיות (פ"ז מ"ה). לעומת זאת אין מחלוקות על כלאי הכרם⁴⁶בתוס', מעשרות פ"ג הי"ז, מופיעה מחלוקת על הגדרת הצלף. יש לה השלכות גם על דיני כלאיים (ראו פירושנו לפ"ה מ"ח), אבל אין זו מחלוקת קדומה בדין כלאיים דווקא. . כבר הערנו על איחורן של הלכות אלו והעדר מחלוקות קדומות משתלב בתמונה זו. עם זאת, העדר מחלוקות קדומות

לעתים אינו ראיה לאיחורו של נושא ונובע מדרך השתלשלות המסורת ותו לא. במקרה שלפנינו הראיות לאיחור הן אחרות, והיעדר אזכור למחלוקות קדומות הוא רק תוצאה.

כאמור, עריכת המסכת מאוחרת. בתוספתא נאמר: "רבי מאיר אומר כל המדות שאמרו חכמים בכרם כגון 'חרבן הכרם' ו'מחול הכרם' ו'פיסקי עריס' ו'מותר האפיפירות' כולן באמה של חמשה טפחים" (כלים בבא מציעא, פ"ו הי"ג, עמ' 585). רבי מאיר מכיר, אפוא, את המונחים הקדומים, מתייחס אליהם ודן בפרט משני הקשור אליהם. עם זאת אין כאן ראיה לכך שהכיר את המשנה ערוכה, אלא התייחס רק להלכות הקדומות שבה שברובן נחלקו בית שמאי ובית הלל.

לעתים מצינו במסכת משניות המסבירות משניות או הלכות קדומות. כזאת היא המשנה הראשונה בפרק ו (איזהו עריס). אנו הסברנו את המשנה הראשונה בפרק ג לפי עיקרון ומינוח המופיעים רק במשנה ג באותו פרק.