משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · מבוא · מיקום 8

השאלה האם הגוי חייב במצוות התלויות בארץ נדונה ועתידה להיות נדונה במבוא לכל אחת מהמסכתות בסדר זרעים. באופן כללי, חכמים אינם מצפים מהנכרי לשמור על כל המצוות. הניסוח ההלכתי הוא שבני נח התחייבו רק בכמה מצוות מיוחדות שנמנה להלן. עם זאת, אסור ליהודי ליהנות מהעבֵרה שהגוי מבצע בשביל יהודי; כך, למשל, אסור ליהודי ליהנות מחילול שבת שנעשה למענו. עד כאן ההלכה כפי שהתגבשה במהלך הדורות. אלא שבפועל היו הדברים מורכבים הרבה יותר. כפי שראינו במבוא למסכת שבת רווחו בין החכמים דעות שונות שאסרו על היהודי לסייע לחילול שבת של נכרי, ובכלל לסייע לו. כך גם ההלכה ש"מחזיקין ידי נכרים בשביעית" (משנה, שביעית פ"ה מ"ט ומקבילותיה) אינה מניחה שמותר לסייע לגוי בכל דבר, ודנו בכך בפירושנו למשנה. ניכר שהשאלה לא הייתה כה ברורה והיו שהתירו רק לאחל לגוי הצלחה, אך לא לסייע לו בידיים. לשאלה הכללית פן מיוחד בכל הקשור למצוות התלויות בארץ. בהקשר זה הניסוח הוא "האם יש לגוי קניין להפקיע מקדושת מעשרות" או ניסוח דומה. אם כן, הרי שפֵרותיו של הגוי פטורים מתרומות ומעשרות, ואם לא, הרי שישראל הקונה מהגוי חייב להרים מעשרות. כפי שראינו בפירושנו לדמאי (פ"ה מ"ט) בכל המקורות התנאיים ברור שפרות הגוי חייבים במעשרות.

למצוות התלויות בארץ משמעות מיוחדת בהקשר זה. כאן האיסור הוא בפרי עצמו, בניגוד לאוכל שבושל בשבת שהאיסור נובע רק מבישולו בשעת איסור. לעיל דנו בשאלה האם מצוות כלאיים חלה בחוץ לארץ, ונוכיח כי הייתה מחלוקת בדבר; מכל מקום שתי השאלות כרוכות יחדיו, שכן לפי מי שסובר שמצוות כלאיים חלה רק בארץ הרי שפרות הגוי חייבים בה.

בברייתא שכבר צוטטה לעיל שנינו: "אין עושין עם ישראל בכלאים, אבל עוקרין עמו כלאים, מפני שממעט את התפלה. אין עושין עם הגוי בכלאים, ובעיירות המובלעות, כגון בית ענה (ענת), אימה וחברותיה עושין עם הגוי בכלאים. כשם שהכלאים בארץ, כך הכלאים בחוצה לארץ" (תוס', פ"ב הט"ז). מהברייתא עולה שאמנם אין ליהנות מכלאי הגוי, אבל האיסור קל יותר מאשר בכלאיים של יהודי, והתירו ביישובים מעורבים מפני דרכי שלום. בירושלמי (פ"א ה"ד, כז ע"א) מתנהל דיון על גוי שהרכיב "הפרסק על גבי עובש, אף על פי שאין רשיי לעשות כן נוטל הימנו יחור ונוטע במקום אחר" (תוס', פ"ב הט"ו). לפי ההלכה אין ליהנות מכלאי הרכבה כמו מכלאי כרם, אבל הרכבה של גוי חמורה פחות; הגוי חייב במצווה, אבל מותר לישראל ליהנות מהעבֵרה. כמו כן: "תני בשם רבי לעזר, מותר הוא גוי לזרוע וללבוש כלאים, אבל לא להרביע בהמתו כלאים, ולא להרכיב אילני כלאים. למה, מפני שכתוב בהן למיניהן" (ירו', פ"א ה"ז, כז ע"ב). ברייתא זו מהלכת בדעה שהגוי אסור רק בחלק ממצוות הכלאיים. בתוספתא עבודה זרה יש מחלוקת מפורשת על הנושא. הברייתא מונה את שבע המצוות שאומות העולם ("בני נח") מצווים עליהן ומסיימת: "רבי אלעזר אומר אף על הכלאים³⁷המשפט "אף על הכלאים" חוזר בכמה הקשרים, חלקם מיוחסים לרבי אלעזר (תוס', עבודה זרה פ"ח ה"ח), ויש מקום לחשוש שמא בחלק מהעדויות זו העברה. מותר לבן נח לזרוע וללבוש כלאים אסור להרביע ולהרכיב אילנות" (פ"ח [ט] ה"ז, עמ' 474; בבלי, סנהדרין נו ע"ב). מהתוספתא משמע שזו דעת רבי אליעזר, אבל חכמים סבורים שאין דין כלאיים חל על בני נח.

לעיל הבאנו את התוספתא האומרת שדין כלאיים בגוי שווה בארץ, בסוריה ובחוץ לארץ (תוס', תרומות פ"ב הי"ג), וברור ששוב לפנינו גישות שונות.

אין בברייתות הסבר מדוע הוצעה אבחנה זו שבין הרבעה והרכבה לבין יתר איסורי כלאיים. אבל לפי פשוטם של דברים הרבעה והרכבה הן עשיית כלאיים בגוף הצמח (או הבהמה), אבל כלאי זרעים וכלאי כרם הם זריעה של צמח אחד ליד השני ובכך הקלו. אם כן, לפנינו שתיים או שלוש גישות שכל אחת מהן מתירה מעט יותר מקודמתה.

פירושי המינים במסכת כלאים

במסכת כלאים מוזכרים מונחים ושמות של מינים שונים של צמחים ובעלי חיים. עבור חוקרים של חיי היום-יום בארץ ישראל מסכת כלאים היא אוצר בלום וגנוז של מונחים ומושגים. כך היה גם בתקופות הקדומות. פרשנים קדומים הקדישו חיבורים לתרגום והסבר של מונחים וצמחים. כאלה הם פירוש הגאונים לסדר טהרות (ובעיקר למסכת כלים), פירוש רבנו נתן וכן קטע גניזה של תרגום המילים הקשות ליוונית למשניות מסדר מועד³⁸פירושו של רבי נתן אב הישיבה הודפס במשניות "יכין ובועז", כתב עליו אסף, תקופת הגאונים, עמ' שכב-רצד; קטע הגניזה ראו דה לנגה, טקסטים ביוונית, עמ' 306-295. המחבר הושפע מהבבלי (ראו פירושנו לשבת פ"ה מ"ד; עירובין פ"ג מ"א; פ"ג מ"ג; שבת פ"ה מ"ג), אך כמה מפירושיו מעידים על אי הבנת הגמרא, שימוש בלתי מדויק בה (ראו פירושנו לעירובין פ"ג מ"א), שימוש בהוה אמינא שהגמרא דחתה (ראו פירושנו לשבת פ"ה מ"ב) וטעויות סתמיות (ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"ב; פ"ה מ"ב; עירובין פ"ב מ"ג). , ופירושים אחרים. היו מגדולי ישראל שכתבו מילונים שהם בבחינת פירוש המילים הקשות, כלומר פירוש וזיהוי המונחים והצמחים. חיבורים מספר מעין אלו השתמרו³⁹אלבוים, זיהוי; סטר, קטע, ועוד. . מסכת כלאים אינה תופסת בהם מקום מרכזי, אלא שמי שעסק גם במשנה פירש גם את המונחים והשמות שבמסכת שלנו. עד כאן באשר לפרשנות מימי הביניים. כנראה גם בתקופה הקדומה היו מעין מילונים לשמות צמחים ובעלי חיים. במהלך פירושנו נעלה ראיות רבות לכך ששמות צמחים ובעלי חיים תורגמו לשפה אחרת, לארמית או אף ליוונית.

זיהוי המונחים שאנו מדברים עליהם שונה מהסברים רגילים בתלמודים. התלמודים מסבירים לעתים קרובות מילים קשות. בדרך כלל הם מסבירים מונחים שלא היו בשימוש בחיי היום-יום של האמוראים. כך, למשל, התלמוד הבבלי מסביר מילים יווניות כאינפוריה (בבא מציעא כג ע"ב) או פרוזבול (גיטין לו ע"ב), ושני התלמודים מסבירים מהו מעמד הקצצה שכבר לא נהג בימיהם (ירו', קידושין פ"א ה"ה, ס ע"ג; בבלי, כתובות כח ע"ב). בכל המקרים הללו מדובר במונחים שלא היו שגורים בחיי היום-יום. באופן טבעי אנו נוטים לפרש פירושים וזיהויים כאלה גם במקומות אחרים.

לעומת זאת, בתלמודים למסכת כלאים⁴⁰עיקר הפירושים הם בירושלמי למסכת כלאים, בתלמוד הבבלי פזורות רשימות דומות אגב סוגיות שונות. יש פירושי מילים קשות וזיהויים מסוג אחר. שפת המשנה היא כידוע עברית, וכל הזיהויים הם בארמית ולעתים שמות יווניים. המשנה הראשונה במסכת מונה את סוגי הדגנים, ובבבלי: "כוסמין – גולבא, שיפון – דישרא, שיבולת שועל – שבילי תעלא" (פסחים לה ע"א). ייתכן שהיה צורך פרשני להציג זיהוי לשיבולת השועל שהייתה נדירה, אבל קשה להניח שהיה מי שלא הכיר דגן מקובל ככוסמין. המקבילה הארץ-ישראלית מדגישה פן זה ביתר שאת. בירושלמי מובאת מסורת מעניינת: "רבי יוסי בשם רבי חייה בר ווא אשכחון כתיב על פינקסיה דרבי הלל בירבי אלס רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא, אשכחון כתיב על כותלא דרבי הלל בירבי אלס, פילה פישונה גילבונה מילותה סרפוונה פסילתה" (פ"א ה"א, כז ע"א – מצאו כתוב על פנקסו של רבי הלל בן רבי וולס, פילה [פול בארמית], פישונה [ספיר ביוונית], גילבונה [פורקדן], מילותה [טופח], סרפוונה [פול לבן], פסילתא [היא שעועית]). כפי שנראה בפירושנו למשנה זו כל השמות היווניים הם תרגומים-זיהויים לשמות העבריים במשנה, והחכם רשם את תרגומם ליוונית המקומית או כפי שהם מכונים בצורה יוונית. ה"מילון" רשום היה על הפנקס או על הכותל.

בשני התלמודים שהבאנו יש זיהויים למשנה א שבפרק הראשון חוץ מחיטה, זונין ושעורה, שהם המינים הנפוצים ביותר. בתלמודים למשנה ב באותו פרק מצויים זיהויים בארמית לחזרת, עולשין, טרקסימון ואף ל"כרישים", שהיו ירק נפוץ ביותר ממיני הקפלוטות (ראו פירושנו למשנה). גם למשנה ג סדרת זיהויים, ושוב המינים הראשונים אינם מזוהים ורק המינים שבהמשך המשנה מזוהים. ציטטנו את הירושלמי והדגשנו את הזיהויים שאינם בגוף המשנה: "הוסיף רבי עקיבה השום והשומנית תומניתה, הבצל והבצלצול פלל גולה, התורמוס והפלוסלוס פרמועה, ואינן כלאים זה בזה" (פ"א ה"ג, כז ע"א). הזיהויים הם רק לבן הזוג השני (שומית, בצלצול ופלוסלוס) ולא לבן הזוג הראשון (שום, בצל ותורמוס). בצלצול (צנון) לא היה נדיר, אבל לפי כמות האזכורים שבספרות חז"ל היה שכיח פחות מהבצל. הוא הדין בשומנית השכיחה פחות מהשום. התרגומים ניתנים, אפוא, למינים שאינם תדירים, אך גם אינם נדירים ביותר ושכיחותם מצויה. גם במשנה ד באותו פרק יש זיהוי: "פרישין, אמר רבי יונה אספרלגין" (ירו', פ"א ה"ד, כז ע"א).

בפרק התשיעי מופיעה שוב רשימה של מיני בגדים, והתרגום מפרש ומזהה: "השיריין מטכסה והכלך אגבין קיסריי. אמר רבן שמעון בן גמליאל, חיזרתי על כל מפרשי הים ואמרו כלכה שמו" (ירו', פ"ט ה"ב, לב ע"א). כאן מתקבל הרושם שהאמוראים אינם מכירים היטב את הכלך, אבל יש לו שם ארמי (כלכה) שהתנא רבן שמעון בן גמליאל מכירו, ושם יווני המקובל בקיסריה. השיריים הם משי, ומוהא השם היווני, ושוב, המשי לא היה תדיר ביותר אבל גם לא נדיר, אם כי ייתכן שבציבור רווח השם היווני ולא הצורה העברית הארכאית⁴¹המילה "שיריים" היא בעברית, אך שאולה מהיוונית. ראו פירושנו להלן פ"ט מ"ב. .

התופעה אינה בלעדית למסכת כלאים אלא לכל המשניות המונות סדרות של שמות. כך, למשל, התלמוד הבבלי מתרגם את המשנה הראשונה במסכת דמאי המונה את "הקלין שבדמאי" (הזיהויים מודגשים): " 'שיתין' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מין תאנים, 'רימין' כנדי, 'העוזרדין' טולשי, 'בנות שוח' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: תאיני חיורתא, 'בנות שקמה' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: דובלי, 'גופנין' שילהי גופני, 'נצפה' פרחה, 'נובלות תמרה' רבי אילעא ורבי זירא, חד אמר: בושלי כמרא, וחד אמר: תמרי דזיקא" (בבלי, ברכות מ ע"ב).

דוגמה אחרת היא הפירוש לרשימת החומרים המתאימים לשמש כחומרי בעירה (שבת פ"א מ"א). גם שם בבבלי (כ ע"ב) מובאת סדרת פירושים. דומה שהייתה זו סדרה ערוכה, אלא שבמהלך הסוגיה היא פורקה ומצוטטת כפירושים למילים בודדות. גם בירושלמי (ד ע"ב) יש פירושים לחלק מהשמות, אם כי הפירושים אינם נראים כסדרה ערוכה אלא כפירושים בודדים.

בספרות חז"ל מצויים עוד עשרות מקרים של פירושי מילים שבמשנה, ברם המקרים שהבאנו ומקרים דומים שונים בכמה מרכיבים:

א. המדובר בסדרת פירושים ולא בפירוש בודד.

ב. המילים שפורשו אינן נדירות, אולי גם אינן שכיחות מאוד, אבל קרוב לוודאי שלא נצרכו לפירוש וכל אדם הכיר אותן.

ג. הפירוש הוא תרגום, בדרך כלל לארמית, לעתים תרגום מילולי (שיבולת שועל – שבילי תעלא).

החברה היהודית בארץ ישראל הייתה דו-לשונית וכמעט כל אחד ידע ודיבר עברית וארמית⁴²ראו על כך בהרחבה בנספח למסכת שקלים. , בתנאים אלו לא היה צורך בתרגום של המשנה הכתובה עברית. אך לעתים התנהל כנראה הלימוד בארמית ואז נדרש טקסט ארמי, ולכך נועדו תרגומי המילים והמונחים.

מסקנתנו מתקשרת להצעה אחרת שכבר העלינו בדבר תרגום שיטתי של המשנה לארמית כרכיב בהבנת המשנה והסברתה⁴³ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ח; פ"ג מ"ד; סוכה פ"ג מ"ג; פ"ד מ"ה; יומא פ"א מ"ח; להלן פ"א מ"א-מ"ג; שבת פ"ב מ"א, וראו נספח ג למסכת שקלים. . העדויות על כך הן מארץ ישראל ומבבל כאחת, כבר מראשית תקופת האמוראים.