משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · מבוא · מיקום 7

מצוות כלאי הכרם וכלאי זרעים שייכות לקבוצת המצוות התלויות בארץ. בנספח למסכת מעשרות נדון בשאלת חיובן של המצוות הללו בחוץ לארץ, ונראה כי לא היה בנושא כלל קבוע, אבל הדעה הרווחת הייתה שאלו חלות רק בארץ הקודש. הכלל ההלכתי מנוסח בפשטות במסכת קידושין (פ"א מ"ט): "כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים, רבי אליעזר אומר אף מן החדש". בדיוננו שם נמנה מקבילות מספר לכלל זה. כן משמע מהתוספתא: "אבל ערלה וכלאי הכרם שוין לגוי בארץ ישראל, בסוריא, בחוצה לארץ" (תרומות פ"ב הי"ג).

לעומת זאת, המשנה בסוף ערלה קובעת: "החדש אסור מן התורה בכל מקום (כלומר בארץ ובחוץ לארץ), והערלה הלכה (כלומר אסורה בכל מקום, אף בחוץ לארץ, אך מעמדה נחות במקצת)³⁰וכן בספרא אמור, סוף פרק יא (ק רע"ד). , והכלאים מדברי סופרים" (אסורים בחוץ לארץ אבל לא מן התורה – פ"ג מ"ט).

בסוגיה בירושלמי מובא: "שמואל אמר כהילכות המדינה. רבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני" (ערלה פ"ג ה"ח, סג ע"ב). רבי יסא שואל את רבי יוחנן כיצד יפרש את ההלכה המקלה בערלה בחוצה לארץ, ורבי יוחנן מסביר: "בשעה שניתנה הלכה [ל]כך ניתנה". מעין דברים אלו נאמר אף בבבלי, בקידושין לט ע"א. לעומתו שמואל המפרש את לשון המשנה: "הלכה" – הלכות מדינה, רואה בהלכה זו רק מנהג, כאותה ששנינו בבבא מציעא: "שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה" (פ"ז מ"ח). פירושו של שמואל תואם את שנמסר בשם רבי אליעזר: "רבי לעזר בי רבי יוסה אמר משם רבי יוסה בן דורמסקית שאמר משם רבי יוסה הגלילי שאמר משם רבי יוחנן בן נורי שאמר משם רבי ליעזר הגדול: אין ערלה בחוצה לארץ" (תוס', ערלה פ"א ה"ח; בבלי, קידושין לט ע"א). בתלמוד הבבלי, בקידושין שם, אנו למדים כי אמוראי בבל הקלו בדיני ערלה בבבל מתוך הסתמכותם על דעתו של רבי אליעזר הגדול, וכששאלו את רבי יוחנן מה דעתו על כך הוא ענה: "וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד, 'משליך חבל בגורל בקהל ה' ' (מיכה ב ה)". עד כאן דין ערלה.

כמו במקומות אחרים בספרות התנאית הטיעון "הלכה למשה מסיני" אינו טיעון היסטורי, כאילו ניתנה ההלכה למשה בסיני כתורה שבעל פה, אלא זו הלכה ידועה ומובהקת אף שאינה בתורה³¹ספראי, הלכה למשה מסיני. . בספרות הפרשנית, ואולי כבר בכמה סוגיות אמוראיות (בעיקר בתלמוד הבבלי), "הלכה למשה מסיני" היא קטגוריה משפטית מובחנת שיש בה אותה טענה "היסטורית". ממשנתנו ברור ש"הלכה" היא בניגוד לדבר תורה, והיא הלכה מוצקת וידועה, אך לא יותר מכך. מכל מקום, כלאיים אסורים בחוץ לארץ רק מדברי סופרים.

מעתה ניתן להציע שתי גישות פרשניות. האחת רואה בשתי המסורות יחידה אחת. משנת קידושין אומרת שכלאיים חלים בחוץ לארץ, אך ממשנת ערלה ניתן להסיק שחלוּת זו היא רק מדברי סופרים, או שמא אלו מסורות חלוקות, האחת סבורה שכלאיים אינה מצווה המוגבלת לארץ והאחרת סבורה שהיא חלה רק בארץ, ורק מדברי סופרים הרחיבוה על חוץ לארץ.

מבחינת תוכנן שייכות מצוות כלאי זרעים וכלאי הכרם למצוות התלויות בארץ, ומצד שני מצוות כלאי בגדים וכלאי בהמה אינן קשורות לארץ כלל ועיקר. אבל קשה להבחין בין המצוות, שכן הן כולן מכונות, לפחות בלשון חכמים, "כלאים". כפי שנראה להלן אכן היו חכמים שראו בטיעון זה היקש לכל דבר, זאת אף שבתורה נעשה שימוש במונח "שעטנז" והמינוח "כלאים" לא נזכר בתורה בהקשר לכלאי בגדים. מכאן הדילמה והמסורות המנוגדות.

בתוספתא שנינו: "אין עושין עם ישראל בכלאים, אבל עוקרין עמו כלאים, מפני שממעט את התפלה. אין עושין עם הגוי בכלאים, ובעיירות המובלעות, כגון בית ענה (ענת), אימה וחברותיה עושין עם הגוי בכלאים. כשם שהכלאים בארץ, כך הכלאים בחוצה לארץ" (פ"ב הט"ז). מהתוספתא משמע שכלאי כרם וזרעים חלים בחוץ לארץ. עד כאן ההלכה הפשוטה, אלא שהשאלה היא היכן שכנו "בית ענה" ו"אימה". אם הן שכנו בארץ ישראל אזי באה ההלכה ללמד שאמנם אסור לגדל כלאיים אך האיסור אינו חל על אדמת הגוי באותה חומרה, וכפי שנעלה להלן, אבל ניתן גם לפרש ששתי העיירות הללו הן בחוץ לארץ, ומותר לעבוד עם הגוי בכלאיים בחוץ לארץ מפני שבחוץ לארץ האיסור חמור פחות. לבירור השאלה עלינו להיעזר בסוגיית הירושלמי על אתר.

בירושלמי למשנת ערלה דן הירושלמי בשאלה: "והכלאים מדברי סופרים. שמואל אמר בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים מותר, רבי יוחנן אמר בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים אסור. אמר רב חונא כד נחתון מערביא דתמן אמרונה בשם רבי יוחנן וקיימנוה [כאשר ירדו בני ארץ ישראל לשם אמרוה בשם רבי יוחנן וקיימוה], "את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט יט), הקיש כלאי זרעים לכלאי בגדים וכלאי בהמה. מה כלאי בגדים וכלאי בהמה שאין תלויין בארץ, ונוהגין בארץ ובחוצה לארץ³²כפי שרמזנו לעיל התלמוד מקיש כאן שדין כלאיים אחיד תמיד, וכן בבבלי, סנהדרין ס ע"ב. בפועל הבחינו חכמים בין סוגי הכלאיים השונים לעניין חיובם בחוץ לארץ ולעניין חיוב הגוי בהם (להלן). , אף כלאי זרעים אף על פי שהן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ. חד בר נש זרע חקלייה שעורין ולפת, עבר חנין גוביתא ועקרין [אדם אחד זרע שעורים ולפת, עבר חנין מגופתה ועקר אותם]. אתא עובדא קומי שמואל וקנסיה [בא מעשה לפני שמואל וקנסו], דתני אין עושין עם ישראל בכלאים אבל עוקרין עמו בכלאים, מפני שהוא ממעט בעבירה. תני, אין עושין עם הגוי בכלאים בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ-ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים. כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוץ לארץ? שמואל פתר מתניתא, אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ, בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ-ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים, כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ. כלאי הכרם, הא כלאי זרעים מותר? רבי יוחנן פתר מתניתא, אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ, בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים, אבל עיירות המובלעות בארץ-ישראל כגון באינה ובאימה וחברותיה עושין עמהן בכלאים. כשם שכלאים בארץ כך כלאים בחוצה לארץ. בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים אסור/מותר" (ירו', ערלה פ"ג ה"ח, סג ע"ב). בתלמוד הבבלי (קידושין לט ע"א) מובאים מעשים ומסורות מימיהם של אמוראים המתירים כלאי זרעים בחוץ לארץ.

הירושלמי עשיר בנתונים, ויש לפרשו. הסוגיה מניחה שאכן נאמר שכלאיים בחוץ לארץ אסורים, אלא שנחלקו האמוראים במשמעותה של ההלכה, כפי שעולה מהטבלה להלן.

כלאיים בחוץ לארץ*

* ההלכות שנאמרו במפורש הודגשו

ייתכן ששמואל מפרש שמשנת קידושין האוסרת אוסרת רק מדרבנן, ואילו רבי יוחנן יפרש שמשנת קידושין האוסרת אוסרת רק בכלאי זרעים, ואילו משנת ערלה אוסרת את כלאי הכרם רק מדברי סופרים. בהמשך מובא סיפור על אמורא שקנס על זריעת כלאי זרעים בחוץ לארץ³³לא נאמר בתלמוד שהמעשה בחנין אירע בחוץ לארץ, אך הדבר מתבקש מהקשר הסוגיה. , ושמואל כועס על כך לפי שיטתו שמותר לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ.

בהמשך הירושלמי מובא מעשה בחנין גוביתה שעקר כלאיים ושמואל קנס אותו משום שלפי שיטתו אין איסור על כלאי זרעים בחוץ לארץ. לפי נוסח זה הברייתא מהתוספתא היא שאלה על שמואל: מדוע קנסו שמואל, הרי כלאיים חלים בחוץ לארץ, והתלמוד משיב שרק כלאי הכרם חלים בחוץ לארץ. אבל הרש"ס גרס "וקלסיה" שמואל; שמואל ביטא, אפוא, דעה שדין כלאיים חל בבבל, ועל כך התלמוד מביא ראיה מהתוספתא, אבל גם מזכיר שלפי שמואל אין זו ראיה. לפי נוסח זה נשארים דברי שמואל בקושיה, מעין סתירה פנימית בין תגובתו למעשהו של חנין לבין דעתו בעניין כלאיים בבבל. בהמשך מובאת התוספתא, ומשמע שלדעת שני האמוראים "בית ענה" ו"אימה" הן בארץ, ומחלוקת האמוראים היא רק בהסבר התוספתא, שכל אחד מסבירה לשיטתו. ייתכן גם שרק עורכי התלמוד ציטטו כל פעם את כל התוספתא, ובעצם המחלוקת היא האם ההיתר לסייע לגוי בכלאיים בבית ענה נובע מכך שאלו עיירות מעורבות (משום דרכי שלום), או משום שהן ספק חוץ לארץ, ולפי רבי יוחנן בחוץ לארץ האיסור הוא רק מדרבנן. מכל מקום, ממקורות מקבילים עולה שבית ענה נחשבה כחלק מארץ ישראל, ולכן הפירוש הראשון עיקר³⁴ראו ספראי וספראי, בית ענת. .

בסוגיה אחרת הירושלמי קובע שבחוץ לארץ הלכה כרבי עקיבא המקל (פ"ו מ"א), משום שבחוץ לארץ הלכה כמקל. מכאן שסברו שדין כלאיים חל בחוץ לארץ אך בצורה מחמירה פחות, כמשנת ערלה וכדברי רבי יוחנן (ירו', פ"ו ה"א, ל ע"ב). המדובר שם בכלאי הכרם, וכרבי יוחנן שציטטנו לעיל.

מן הראוי להדגיש שהאבחנה בין כלאי זרעים לכלאי כרם בהקשר של התלות בארץ היא אמוראית בלבד. כפשוטן של המשניות התנאים לא חשו לאבחנה זו, ומשנת קידושין חולקת על משנת ערלה. כפי שראינו במבוא למסכת תרומות משנת קידושין מונה שלושה חריגים החלים גם בחוץ לארץ, ובכל אחד מהם יש מחלוקת תנאים האם המצווה חלה גם בחוץ לארץ.

התלמוד הבבלי מספר על בני יישוב ששמו "בשכר" ששלחו ללוי בר סיסי האם מותר להביא כשות בכרם, והוא עונה להם שהדבר הוא בחזקת "עירבובא" שהוא המונח הארמי לכלאיים. התלמוד מנסה למצוא צד להקל כדברי רבי טרפון: "דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין כלאים בכרם, וחכמים אומרים: כלאים בכרם, וקיימא לן: כל המיקל בארץ – הלכה כמותו בחוצה לארץ? לפי שאינן בני תורה. מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא – ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה, רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. וליתן ליה לתינוק ישראל! אתי למיסרך. וליתן ליה לגדול נכרי! אתי לאיחלופי בישראל" (בבלי, שבת קלט ע"א). אם כן, יש מחלוקת האם כשות בכרם הם כלאיים, והתלמוד מנסה להיאחז בטענה שכל המקל הלכה כמותו בחוץ לארץ, ושוב משתמע מהטענה שאיסור כלאיים בכרם אסור רק מדרבנן.

לעומת כל זאת, בסוגיה אחרת משמע שהמשפט "כלאים מדברי סופרים" הוא על דיני כלאיים אבל אינו חל על הרכבת אילן (בבלי, קידושין לט ע"א), והרי זה תירוץ נוסף המבחין בין כלאי כרם וכלאי זרעים, שאסורים בחוץ לארץ, לבין הרכבת אילן האסורה בחוץ לארץ רק מדרבנן³⁵אפשר גם לפרש ההפך, שהרכבת אילן אסורה מהתורה וכלאי הכרם מדרבנן. .

במקור אחר שנינו: "כרם הנטוע ירק, וירק נמכר חוצה לו, בארץ אסור בסוריא מותר בחוצה לארץ יורד ולוקט..."³⁶בבלי, קידושין לט ע"א; תוס', ערלה פ"א ה"ח; ירו', פ"א ה"ט, סג ע"ב. הבבלי מביא עדות זו ומתדיין בהבדל שבין לוקט ולוקח, ואנו פירשנו שבלשון תנאים "לוקט" היינו "לוקח". . כפשוטה גם עדות זו מצטרפת לראיות שמצוות כלאיים אינה חלה בחוץ לארץ, או שלפחות כלאי הכרם מותרים באכילה, או משום שהן בחוץ לארץ או משום שאלו כלאיים של גוי, וכפי שנראה להלן יש הסבורים שכלאי הגוי מותרים.

אם כן, לפנינו עמדות שונות: האחת שדין כלאיים חל בחוץ לארץ כמו בארץ, כולל האיסורים על כלאי הנכרי, והאחרת מדגישה שאיסור כלאיים בחוץ לארץ חמור פחות, חלקים ממנו מותרים, ואיסורם קל יותר. העמדה השלישית היא זו של תנא קמא במשנת קידושין שדין כלאיים חל רק בארץ.