משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 5 · משנה 5

משנה ה והמשנה שלאחריה סודרות את ההלכות של כרם שנזרע כלאיים, מתי הוא מקדש – אוסר בהנאה – את הכרם ועד איזה היקף הכרם נאסר. לעיל בפ"ד מ"ה חלוקים בית שמאי ובית הלל בהלכה של הזורע בתוך ארבע אמות הסמוכות לכרם, לדעת בית שמאי מקדש שורה אחת ולדעת בית הלל מקדש שתי שורות. אולם הזורע בתוך הכרם מקדש סביבו ברדיוס של שש עשרה אמה. עוד עולה מן המשנה שהכרם השכיח נטוע לפחות ארבע על ארבע אמות, אולם יש שנטוע חמש על חמש אמות ואף יותר. כפי שראינו בפירושנו למשנה ב כרם רגיל היה נטוע בפיזור של עד שמונה על שמונה אמות.

הנוטע ירק בכרם – בתוך הכרם, או המקיים – את הירק. מן המשנה הבאה (משנה ו) אנו למדים כי הרואה ירק בכרם ולא עקרו עד שהוסיף אחד ממאתיים הריהו כמקיים את הירק, ובשני המקרים הרי זה מקדש – אוסר בהנאה סביבו.

ארבעים וחמש גפנים – שכן הירק מקדש את כל הגפנים שמסביבו עד למרחק של שש עשרה אמה¹⁴וכדעת בית הלל לעיל פ"ד מ"א. . המשנה מפרטת כיצד הוא מקדש ארבעים וחמש גפנים: אימתיי בזמן שהן נטועות על ארבע ארבע – כשהכרם נטוע על ארבע אמות בין גפן לגפן וארבע אמות בין שורה לשורה. כפי שמבואר בהמשך משנתנו מודדים את שש עשרה האמות "עגולות אבל לא מרובעות". מודדים ברדיוס של שש עשרה אמות, ויוצרים עיגול שקוטרו שלושים ושתיים אמות. במרכז העיגול עומדת הגפן המוקפת ירק, הרי שבעיגול יהיה מספרן של הגפנים ארבעים וחמש. "אימתי" כאן הוא בוודאי מונח לפירוש המשפט הקודם, ואינו חולק עליו¹⁵ראו לעיל פירושנו לפ"ב מ"ב. .

או על חמש חמש – אף אם הכרם נטוע חמש על חמש אמות בין גפן לגפן ובין שורה לשורה חמש אמות, הירק יקדש ארבעים וחמש גפנים. אמנם לפי החשבון של רדיוס של שש עשרה אמות אם הכרם נטוע חמש על חמש מספר הגפנים אינו אלא שלושים ושבע, אולם המספר ארבעים וחמש גפנים נקבע לפי ארבע אמות בין שורה לשורה, וההבדל בין כרם שנטוע ארבע על ארבע לבין כרם שנטוע חמש על חמש אינו נראה דיו, והרי כמה וכמה הלכות בהלכות כלאיים עוצבו לפי הראייה. המשנה אינה אומרת שגם אם נטועות חמש על חמש יקדשו ארבעים וחמש גפנים, אלא שהדין העקרוני הוא אותו דין. בכך הסברנו קושיה אשר המפרשים עמלו עליה רבות¹⁶ראו בעל תוספות יום טוב ובעל מלאכת שלמה על אתר. .

היו נטועות על שש שש או על שבע שבע – ואם הכרם נטוע בפיזור גדול מאשר חמש על חמש אין הירק מקדש ארבעים וחמש גפנים אלא הרי זה מקדש (שתים)¹⁷בכל הנוסחאות: "שש עשרה", ובגיליון של כ"י קופמן תוקן ל"שש עשרה". [שש] עשרה אמה – בלבד. בתלמוד הירושלמי נאמר: "מארבע אמות ועד שמונה אסור ומקדש, משמונה ועד שש עשרה אסור ואינו מקדש" (ל ע"א). פירוש זה תואם את דעת החכמים במשנה בפרק הקודם משנה ט, אך לדעת רבי ורבי שמעון "הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות מותר" להביא ירק בכרמו. המידות הללו של ארבע אמות, שמונה אמות ושש עשרה אמה חוזרות הרבה בהלכות כלאיים. אין צורך לחפש להן טעם מיוחד, ואלו מידות סכמטיות בתחום הלכתי זה ובתחומים נוספים.

לכל הרוח - לכל כיוון שהוא.

עגולות אבל לא מרובעות – כל המידות שנזכרו במשנה זו הן עגולות, ופירש רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא: "תוקע בארץ ומודד שש עשרה אמה לכל רוח, עגולות ולא מרובעות" (פ"ג הי"א), כלומר תוקע בארץ יתד, מחבר אליה חבל ומודד שש עשרה אמה לכל רוח. בתוספתא שביעית אומר רבי שמעון בן אלעזר לעניין מדידה בשביעית: "תוקע יתד באמצע" (פ"ב הט"ו). כך יש להבין את דבריו במדידת שש עשרה אמה בכרם, ואולי אף מוצדק להגיה כך כהגהתו של הגר"א.

לעיל שנינו מחלוקת בית הלל ובית שמאי על הזורע בכרם כמה שורות קידש, שבית הלל מחמירים ואומרים שקידש שתי שורות ובית שמאי אומרים שקידש שורה אחת (לעיל פ"ד מ"ו). משנתנו קרובה לדעת בית הלל, ומקדש את כל הגפנים סביב והן שתי שורות לכל כיוון¹⁸הרא"ש מחלק בין המשניות, וראו שם. . ברם לדעת בית הלל מקדש רק שתי שורות, ואילו לפי משנתנו מתקדשות גם גפנים שאינן בשתי השורות. מעבר לכך, בולט הוא הניסוח השונה. שם נספרו השורות ולא נאמר כמה גפנים בכל שורה, ואצלנו שיטת חישוב האיסור שונה. זאת ועוד, כפי שראינו שם ראשונים הסבירו ש"שורה" היא 5-3 גפנים, כמו במחלוקת בית שמאי ובית הלל (לעיל פ"ד מ"ה), ואכן במשנתנו מדובר על מרחק שנכנסות בו שלוש גפנים בכל שורה. פרט זה קרוב לדעת בית הלל. אבל לפי בית הלל שלוש גפנים בשתי שורות לכל כיוון הן בסך הכול 24 גפנים, ולפי בית שמאי חמש גפנים בכל שורה לארבעה כיוונים ובסך הכול 20 גפנים. אם כן, משנתנו אינה כבית הלל ורחוקה עוד יותר מדעת בית שמאי. משנה זו מצטרפת לראיות על חוסר הלכידות שבמשנת כלאים.

ניכר מדברי חכמים שקיים היה קושי להסביר לציבור את החישובים וכיצד מבצעים את מדידת העיגול. קושי זה בולט עוד יותר בספרות הפרשנית. כיום כל נער ונערה לומדים אריתמטיקה ומתורגלים בהכפלות וביצירת מעגל, אבל בעולם הקדום היו כל ההכפלות רחוקות מדעתו של אדם מצוי. בספרי חקלאות או בספרים העוסקים בהיערכות צבאית יש פרטי פרטים כיצד לערוך יחידה צבאית (או מטע עצים) כך שיתפרסו על שטח מסוים בעומק מוסכם ולפי מספר חיילים (או עצים) נתון מראש. פרטי החישובים מלמדים עד כמה נדרש האיש הפשוט למאמץ בתחום זה ועד כמה לא היה מורגל בו. בעל מלאכת שלמה מסכם את פירושי הראשונים והשרטוטים המובאים אצלם במילים "ברוך ה' אשר גלה אזן יריאיו יצפון לישרים תושיה". בעל תוספות יום טוב הסביר באריכות, התקשה עד מאוד וסיכם: "ואנחנו לא נדע מה נעשה ואל מי מהקדושים נפנה בפירוש משנתנו אחרי שדברי כל המפרשים זכר כולם לחיי העולם הבא אין באחד מהם מה שתספיק שתנוח דעת כל משכיל עליו...". יש בכך ביטוי לקשיים בהבנה ובהסברה של המשנה, אף שאין מחלוקת על פירוש הדברים. המחלוקת היא על טעמה של ההלכה, ועל מצבים שונים. בעקבות המפרשים הסברנו שהשטח הזרוע ירקות הוא עיגול במרכז הכרם, במקומה של הגפן המרכזית. במצב שונה במקצת, כאשר השטח הזרוע ירק אינו כזה, או שהוא בין גפנים נטועות מבלי שנעקרה גפן מרכזית, תהיה ההלכה שונה.

לפי דרכנו המשנה פשוטה והיא מתייחסת למצב אחד נתון; למצבים אחרים יהיו גם דינים שונים, ולא באה המשנה לסכם את כל האפשרויות. בין המפרשים היו שרצו לראות במשנה כלל מקיף לכל המקרים, ושאיפה זו זרעה מבוכה וקשיים.

הרישא של המשנה מתנסחת לפי מספר הגפנים והסיפא לפי המרחק, אך אין הבדל בעיקרון ההלכתי בין השניים. הניסוח בולט בעדינותו ובתחכומו, ובמשפט קצר הודגמו גם העיקרון ההלכתי וגם הדוגמה המעשית.