משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 5 · משנה 6

משנה ו מהווה בעיקרה פירוש והשלמה למשנה שלפניה. במשנה הקודמת נאמרו ההלכות על הנוטע ירק או מקיימו, ומשנתנו מפרשת מתי אי-עקירת הירק ליד הגפן נידונה כקיום הירק.

הרואה ירק בכרם – הרואה ירק שצמח בכרם. בעל הכרם לא נטע את הירק. זרע הירק נפל בסמוך לגפן והירק גדל, ואמר כשאגיע לו אלקטנו – הוא עסוק במלאכתו בכרם, בניכוש או במלאכה אחרת, ואומר לעצמו: כשאגיע אליו אלקט את הירק כדי שלא יהיה כלאיים בכרם, מותר – ואין מחייבים אותו להפסיק את מלאכתו וללכת ללקט את הירק. הירושלמי מפרש: "רבי יוסי בר חנינא אמר בפועל שנו, [ו]בעל¹⁹כך בכ"י רומי. הבית שהוא עסוק במלאכתו עשו אותו כפועל" (ל ע"א). כלומר, בעל כרם שבא לפקוד את כרמו ורואה ירק שגדל בכרמו חייב לעקרו מיד, אך אם הוא עובד בכרמו אין הוא חייב להפסיק את עבודתו ומשיגיע לאותה גפן ילקט את הירק²⁰תוספות לבבא קמא פא ע"א ד"ה "אין", וראשונים נוספים גורסים "בכרמו", וברור שגרסה זו דחויה, שהרי הירושלמי מעיד שהדין הוא בעיקר בפועל שאין זה כרמו. .

כשאחזור אלקטנו – אבל אם הגיע במלאכתו עד אותה גפן והחליט לטפל בירק רק בדרך חזרתו, אם הוסיף במאתים – כלומר השתהה זמן ניכר עד שחזר לאותה גפן והירק הוסיף במאתיים, אחד חלקי מאתיים, כלומר הירק הוסיף וגדל במחצית האחוז; אם אכן התכוון בעל הכרם לחזור בסוף השורה ולהגיע לירק – אין העיכוב מקדש את הירק. אבל אם הירק הוסיף אחד חלקי מאתיים הרי שהעיכוב הוא בסדר גודל של כמה שעות, והדבר נחשב כהזנחה פושעת. השיעור של אחד חלקי מאתיים הוא מהשיעורים הרגילים. הוא מופיע בהקשרים הלכתיים אחרים, כגון בדיני תערובות. ערלה שנפלה בפרי רגיל והיא פחות מאחד חלקי מאתיים אוסרת את כל הערמה (משנה, ערלה פ"א מ"ו ומקבילות). קשה מאוד לחשב מהו בדיוק אחד חלקי מאתיים, ברם ירק רגיל גדל בארבעה עד חמישה חודשים, וממילא אחד חלקי מאתיים הוא קרוב ליום. אלא שבפועל הגידול של הירק או הפרי אינו לינֵארי (קבוע במשך כל ימות השנה), על כן קשה לחשב את הגידול הרֵאלי וכמה גדל הצמח בזמן שבעל הכרם התעכב, ומי שנקט במידה זו לא התכוון שבעל הכרם יעריך את הגידול בפועל.

אסור – מפני שהשתהה בלקיטת הירק בכרמו וקיימו. המשנה אינה שונה "קידש" אלא "אסור", ולכאורה משתמע מן המשנה שרק הירק אסור ואינו אסור אלא באכילה, אך אינו נאסר בהנאה ואינו מקדש את הכרם או את אותה גפן, שהרי המשנה והתוספתא מבחינות ומדרגות את ההבדל בין "אסור" ל"קידש". בפ"ז מ"ג נאמר: "אלו אסורין ולא מקדשין... אבל תחת הגפן... וארבע אמות שבכרם הרי אלו מתקדשין", ובמשנה ח שם: "עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש, רבי שמעון אומר זה וזה אסורין ולא מתקדשין", ובהמשך: "המעביר עציץ נקוב – אם הוסיף מאתים אסור". בתוספתא נאמר: "המעביר עציץ נקוב בכרם, אם הוסיף מאתים אסור אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן" (פ"ד הי"ג; ירו', לא ע"א)²¹וכיוצא בו אף בתלמוד הירושלמי. . אולם במשנה שלפני משנתנו: "הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש ארבעים וחמש"; המשנה מפרטת את דינו של הנוטע ומשנתנו מפרטת את דינו של המקיים, ומשתמע שגם המקיים דינו כדין הנוטע. ואמנם הרמב"ם בהלכותיו פוסק: "אחד הנוטע ואחד המקיים כגון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קדש" (הלכות כלאים פ"ה ה"ח), ולהלן: "אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק בתוך הכרם ואם הניחו תחת הגפן ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתים הרי זה קידש"²²שם שם הכ"ג, וראו אלבק בהשלמותיו עמ' 365. . ייתכן כי המשנה נקטה בלשון "אסור" ולא בלשון "קידש" בניגוד להלכה הערוכה לפני כן שבה נאמר "מותר".