משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 1 · משנה 2

הקישות והמלפפון אינן כלאים זה בזה – הקישות אינו הירק הנקרא בימינו "קישוא". הקישוא הוא אחד הירקות שהגיעו לאירופה ולמזרח התיכון רק בשלהי המאה השש עשרה, מאמריקה, על כן ודאי שאינו מתאים כזיהוי ל"קישות". היו שהציעו לזהות את הקישות עם קישוא הגינה, המכונה כיום "מלפפון"³⁸ראו דיונו של פליקס, כלאים, עמ' 51-50. . בארמית שימש השם "קתא", וכך גם מתורגמת המילה "הקִשֻאים" בתרגום יונתן³⁹תרגום יונתן לבמדבר יא ה. . הקתא הוא מסוגי המלון. זיהוי זה אינו מסביר את כל האזכורים והתיאורים של פרי זה בספרות חז"ל⁴⁰כך, למשל, נאמר שהקישוא (קישות) הוא פרי שנאכל ליום אחד והמלפפון נשמר שלושה ימים (תוס', תרומות פ"ד ה"ה). לכאורה בתחום זה של שימור הפרי אין הבדל בין המלון והקתא. גם המימרה שתצוטט להלן, שאוכלים את הפרות הללו מבושלים, אינו מתאים. במשנה, מעשרות פ"א מ"ה, נקבע שגמר המלאכה של קישות ומלפפון הוא משיפקס, ואילו של אבטיח משישלק. כפי שנראה בפירושנו שם, יפקס וישלק הם מונחים קרובים (ושילוק אינו בישול אלא החלקה), עם זאת לכל ירק נקבע מונח שונה במקצת. .

כסלו מזהה את הקישות עם מלפפון הפקוס, C.melo.sspd.flexousus, שגדל במצרים, באנטוליה ובדרום אירופה, וכיום גם בארץ ישראל. הפרות נאכלים חיים בעודם צעירים, וטעמם דומה לזה של מלפפון⁴¹כסלו, הר ישי, עמ' 209-210. . המלפפון שבדברי חז"ל הוא לדעת רוב החוקרים האבטיח הצהוב, המכונה כיום "מלון". במערת הר ישי נמצאו זרעי ירקות שנותרו ממאכליהם של פליטי מרד בר כוכבא שברחו לאתר. שני הגרעינים שנמצאו במערת הר ישי עשויים להיות שייכים לדעתו של כסלו למלון מזרח אסיאתי כדוגמת C.melo.convar.casabaאו C.melo.convar.adana שפרותיהם נאכלים ללא הקליפה, כשהם בשלים, אף על פי שאין הם בהכרח מתוקים⁴²כסלו, שם. תודתנו לטובה דיקשטיין ששיתפה אותנו במידע זה, מתוך עבודתה על המטבח היהודי בתקופת המשנה והתלמוד (דיקשטיין, המטבח). (איור 8).

מן הפרטים העולים ממשנתנו נראה כי חכמים ראו בו מין אחד עם הקישוא. לסברתם: "אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמא של תפוח ונותנן בתוך גומא אחת והן נתאחין ונעשין כלאים" (ירו', כז ע"א). גודלו הספיק לעשרה אנשים (ירו', תרומות פ"ח ה"ג, מ"ו ע"א). ניתן היה לשמור אותו למשך שלושה ימים וגרעיניו שימשו למאכל (תוס', תרומות פ"ד ה"ה).

פליניוס רואה בו גם הוא מין אחד עם הקישוא ותורם פרטים נוספים: "זה קרה בתקופה די מאוחרת, שקשוא בעל צורה לגמרי שונה נוצר בקמפניה, והיתה לו צורה של חבוש. לגמרי במקרה, סופר לי, קשוא זה נירכש, ומזרעיו נוצרו כל האחרים. השם שניתן לו היה melopepo. הוא לא ניתלה לגובה כמו האחרים אלא צומח על הקרקע. ראוי לציון כי למרות העובדה שאין הוא ניתלה, הפרי ניתק מן הגבעול בעת ההבשלה"⁴³פליניוס, ההיסטוריה של הטבע, חלק יט כג, 10. .

זן השייך למלון הקתא, נקרא במזרח הרחוק בשם Chamoe, ובלטינית: Cucumis melo var makua, עשוי להיות דוגמה למלפפון הקדום. פירוש השם הקוריאני הוא "מלפפון אמִתי"⁴⁴אתר האוכל הקוריאני מתרגם לאנגלית את שמות המאכלים מקוריאנית: http://efl.htm,planet. corean_food.htm#chate . דבריו של כתב אוכל שמתאר מלון זה, כשנתקל בו בפעם הראשונה, מזכירים במידה רבה את תיאוריהם של פליניוס וחז"ל: "מלון הקתא שנקרא בקוריאנית 'שמוע'. פרוש השם 'מלפפון אמִתי' או 'מלפפון מעולה'. טעמו נע בין מלון למלפפון אך הוא אינו מתוק. קליפתו דקה ביותר, כמו של תפוח. היה קשה להחליט כיצד לקלף אותו"⁴⁵www.shaourjournal.blogspot.com.feed/postl . צורתו העגולה, שמו, קליפתו הדומה לתפוח שייתכן שהייתה הסיבה לבחירתם של חז"ל דווקא בפרי זה, השתייכותו למלון הקתא הקדום – כל אלה תואמים את תיאוריו של המלפפון במקורות.

רבי יהודה אומר כלאים – לא ברור מה שורש המחלוקת, כשם שלא ברור מה קבע את ההגדרה של זוג שאינו כלאיים, וסיכמנו את הבירור במבוא. כמחלוקת כאן המחלוקת גם לגבי הפרשת תרומה ממין אחד על האחר: "והקישות והמלפפון מין אחד רבי יהודה אומר שני מינין" (משנה, תרומות פ"ב מ"ו). בתוספתא (פ"א ה"א) מיוחסת המחלוקת לרבי מאיר (הסובר כמשנתנו) ולרבי יהודה ורבי שמעון. בירושלמי, שכבר ציטטנו לעיל, מספר רבי יודה: "אדם נוטל מעה אחת מפיטמה שלאבטיח ומעה אחת מפיטמה שלתפוח ונותנן בתוך גומא אחת והן נתאחין ונעשין כלאים. לפום כן צווחין ליה בלישנא יוונא מולפפון" (ירו', כז ע"א). אם כן, מאבטיח ותפוח (מילו ביוונית) יוצא מילו-פפון, שהוא מעין אבטיח-תפוח. כאמור, בפועל הכלאה מעין זו בלתי אפשרית.

את הקישות אכלו לעתים טרי, ולכן הוא מופיע כדוגמה לירק שפועל העובד בשדה אוכל (ורשאי לאכול) בזמן עבודתו (משנה, בבא מציעא פ"ז מ"ה). אבל הדרך הרגילה הייתה לאכלו לאחר בישול, "שליקה" (תוס', מעשרות פ"א ה"ו).

חזרת – חזרת היא חסה, וכן היא מזוהה בפירוש בתלמודים⁴⁶ירו', פסחים פ"ב ה"ו, כט ע"ג; בבלי, פסחים לט ע"א. ראו דיוננו בפסחים פ"ב מ"ו. . החזרת היא אחד הירקות המוצעים למרור.

חזרת גלים – יחד עם החזרת-חסה נזכרת גם חזרת הגלים, שהיא אחד ממיני החסה⁴⁷ראו פירושנו לפסחים פ"ב מ"א. . פליקס מזהה את חזרת הגלים עם חסת המצפן הגדלה בין גלי האשפה. בירושלמי היא מזוהה עם חס-דיגרון (הסדיגרן, כלומר חסא דאגרון, חסת בר, בניגוד לחסה תרבותית. אגרון הוא מ"אגר" ביוונית, שמשמעו "שדה"), או עם אנטובין (אנטוכין), ורבי יוסי בירבי בון מזהה אותה עם יסי-חלי (יסיחלי). כל אלו הם זיהויים לחזרת הגלים, אבל פליקס מניח ששני השמות האחרונים הם זיהויים לעולשין הנזכרים בהמשך. בירושלמי העוסק במיני מרור מזוהים כל הירקות הללו: "בחזרת – חסין, בעולשין – טרוקסימון, ובתמכה – גנגידין, בחרחבינה – רבי יוסה בירבי בון אמר יסי חלי" (ירו', פסחים פ"ב ה"ה, כט ע"ג). אם כן יסי חלי הוא זיהוי לחרחבינה, וטרוקסימון לעולש, כמו אצלנו (בהמשך). ייתכן, אפוא, שדברי הירושלמי כאן הם העברה מסוגיית פסחים אבל בנוסח שאינו בידינו. באותו נוסח נעלם האנטוכין שבמשנת פסחים הוצע כזיהוי לתמכה. בתלמוד סדרת הזיהויים בבבלי שונה במקצת: "חזרת – חסא. עולשין – הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: תמכתא שמה. חרחבינא..." (פסחים לט ע"א). יש מקום לזיהוי הינדבי שבבבלי עם אנטוכין שבירושלמי שלנו, ברם, אם אנטוכין הוא זיהוי לעולש קשה להתאים את סדרת הזיהויים שבירושלמי לרשימה במשנה. כללו של דבר, עושה רושם ששלושת התלמודים (בבלי וירושלמי לפסחים והירושלמי שלנו) משתמשים באותה רשימה מילונית של ירקות; ההקשר שלה חייב להיות סביב משנת כלאיים, שהרי יש בה פֵרות וירקות שאינם קשורים למרור, אלא שהשימוש ברשימה כבר ספרותי, וכאילו הועברו הזיהויים מרשימה לרשימה בצורה מכנית במקצת. ייתכן גם שרשימת הירקות בארמית וביוונית נובעת ממקור ספרותי אחר, שאינו פירוש מילוני למשנה אלא רשימה עצמאית של ירקות ופרות, והעלינו הצעה זו במבוא.

את השם הראשון הירושלמי מפרש כחסה אגריון (άγριον), כלומר חסת בר, שכן אגריון משמעו שדה. החזרת הייתה ירק נפוץ וקשה להניח שהתחבטו בזיהויו ולשם כך צריך היה להביא את שמו היווני של הירק. נראה, אפוא, שלפנינו חלק מאותה מערכת כללית המציגה זיהויים של השמות היווניים לירקות במשנה.

עולשים עולשי שדה – שניהם סוגי עולשין. העולש מכונה כך היום (עולש תרבותי), ועולש שדה הוא כנראה עולש הבר. בירושלמי עולשין הם טרקסימון⁴⁸או בכתיב דומה, בעדי הנוסח מסורות שונות. , ועולש שדה מתורגם או מזוהה עם "עולתין", שהוא אותו שם בהיגוי ארמי.

כרישים כרישי שדה – כריש הוא כריתה תרבותית, המכונה כיום בשפתנו ובאנגלית "פורי". "כריש שדה" הוא זן של כריש הגדל בצורה לא תרבותית, בחוץ, ללא זריעה ואיסוף המאפיינים חקלאות מתוכננת. את כרישי השדה הירושלמי מזהה עם הקפלוטין. במשנת נדרים נקבע שמי שנודר "מן הכרישין מותר בקפלוטות" (פ"ו מ"ט). אם כן קפלוטות קרובות לכרישין, אך הן מין שונה במקצת. התוספתא שם מוסיפה שיש מקום שקוראים לקפלוטות כרישין (תוס', נדרים פ"ג ה"ו). נמצאנו למדים שהשמות עברו בירקות קרובים מזה לזה. ממשנת שביעית (פ"ז מ"א) משמע שהכרישין נמנים עם הירקות הנשמרים, כלומר הם גידולי תרבות (וחייבים בשביעית). לעומת זאת נראה שהייתה מחלוקת באיזו מידה נחשבים כרישי השדה לירק נשמר (משנה, עוקצין פ"ג מ"ב).

מהתוספתא משמע שקפלוטות הן צמח שיש לו שורש עבה וקיים (משנה, תרומות פ"ט מ"ו; פ"י מ"י; תוס', שם פ"ט ה"ג), ושיש לו בצל, בערך בגודל של הבצל הרגיל⁴⁹ירו', תרומות פ"ב ה"ג, מא ע"ג: "אף ראשי לפתות וראשי קפלוטות עשו אותן כתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו", וכן ירו', שבת פ"ג ה"א, ה ע"ד; ערלה פ"ב ה"א, סב ע"ב. . זמן ההבשלה הוא בקיץ, מעצרת ועד חנוכה⁵⁰ירו', דמאי פ"ב ה"א, כב ע"ג; השוו ירו', שביעית פ"ו ה"ד, לז ע"ג. . ברם, כל זה אינו מאפשר לזהות את כרישי השדה או הקפלוטים במדויק (איור 9).

כוסבר כוסבר שדה – הכוסבר הוא צמח תבלין, וכוסבר השדה הוא כוסבר בר. נראה שהוא כוסבר ההרים או הכוסבר של יהודה שנזכר גם במסכת דמאי, כמין פחות טוב של כוסבר, חרדל חרדל מצרי – החרדל הוא צמח החרדל המוכר לנו כיום היטב⁵¹ראו דיוננו בפאה פ"ג מ"ב. . מההקשר ברור שחרדל מצרי הוא מין ממיני החרדל. הצמח גדל בארץ, והוא נקרא "מצרי" כנראה על שם המקום שממנו יובא, או ששם היה נפוץ. השם מעיד על קשרי תרבות עם מצרים, אבל ודאי שלא ייבאו לארץ צמח שולי זה.

ודלעת מיצרית והרמוצה – כלומר הדלעת המצרית והדלעת הרמוצה. הדלעת היא הקרא, דלעת של ימינו. הדלעת הרמוצה נזכרת בהלכה אחרת: "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר קונם תבשיל שאיני טועם, אסור במעשה קדירה רך, ומותר בעבה, ומותר בביצת טרמיטא ובדלעת הרמוצה" (משנה, נדרים פ"ו מ"א). אם כן, הדלעת הרמוצה אינה תבשיל ממש אלא דלעת שחרכו אותה קלות. כן מפרש הירושלמי: "ובדלעת הרמוצה אמר רבי חנינה כמין דלעת מרה והן ממתקין אותה ברימצא" (נדרים פ"ו ה"א, לט ע"ג). בתלמוד הבבלי מפורשת משנת נדרים: "מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל קרא קרקוזאי, (קרקוראי, קורקוזאי) רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ" (נדרים נא ע"א). הפירוש השני זהה לדברי הירושלמי, ומתאים למשנת נדרים. אבל פירוש זה בלתי אפשרי למשנתנו, שהרי בה מדובר על זן של דלעת ולא על צורת בישול. כנגד זה פירושו של שמואל מתאים כנראה רק למשנתנו, וזאת בהנחה שקרקוזאי הוא שם מקום, או סוג הדלעת⁵²ראו פליקס, כלאים, עמ' 70. אם קרקוזאי הוא שם המקום הכוונה כנראה לקרקסיון, Kerkesion. . בדוחק ניתן לפרש שדלעת הרמוצה היא זן של דלעת והיא נקראת כך משום שנהגו לאכלה חרוכה קלות. דומה שעדיף לפרש שאלו שתי הגדרות שונות: בנדרים הגרסה היא "דלעת הרמוצה", מלשון רמץ, ובמסכת שלנו הכוונה לזן של דלעת ששמו איננו קשור לחריכה ברמץ אלא זה שמו של הזן. בכמה עדי נוסח יש אף נוסחאות אחרות: "הרומצא" (ל) או "המרוצה" (ז). במסכת נדרים יש רק חילוף נוסח אחד: "הרמנא" (ר). אפשרות אחרת היא שהרשימה שלנו הועברה בצורה טכנית ממסכת נדרים. פרשנות כזו נראית לנו קשה ובלתי סבירה.

בירושלמי נזכרים כמה זנים נוספים כגון דלעת יוונית ודלעת ארמית, ואלו כולם זני משנה של הדלעת. דלעת ארמית היא, מן הסתם, הדלעת המקומית.

ופול מצרי – הפול הוא הפול של ימינו, לוביה בערבית. בירושלמי: "אמר רבי יונה בוצרייה, מן מה דאנן חמי, ההן פולא מצריי כד רטיב אינון צווחין ליה לובי, כד הוא נגיב אינון צווחין ליה פול מצריי, הדא אמרה, גר מלובי צריך להמתין שלשה דורות. הדא אמרה, היא לוב היא מצרים" (פ"ח ה"ג, לא ע"ג – ממה שאנו רואים, אותו פול מצרי כאשר הוא רטוב הם קוראים לו לובי, כאשר הוא יבש הם קוראים לו פול מצרי. זאת אומרת גר מלוב צריך להמתין שלושה דורות, וזאת אומרת לוב היא מצרים). העדות היא לכינויים המקומיים. פול מצרי לח נקרא "פול לובי", וכאשר הוא יבש הוא נקרא "פול מצרי". מכאן לומד האמורא שההלכות המגבילות קבלת גרים ממצרים (גר מצרי) חלות על גרים מלוב. מימרה זו עומדת בניגוד מסוים למסורות אחרות שלפיהן פול מצרי הוא מוצר לח ויבש, כלומר נמכר כירק או כגרעינים יבשים (משנה, נדרים פ"ז מ"א). נמצאנו למדים כי היו חילופי שמות מקומיים בכינויים לירק זה.

והחרוב אינן כלאים זה בזה – חרוב זה אינו עץ החרוב. הירושלמי אומר: "והחרוב – אמר רבי יונה כמין פול מצרי, פרסי הוא, וקצצויי דמיין לחרובה" (כז ע"א). חרוב הוא, אפוא, הפול הפרסי שתרמיליו דומים לאלו של הפול המצרי⁵³לסקירת פירושי הראשונים ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. .

כפי שראינו במשנה הקודמת נחלקו אמוראים האם כל אלו שמנויים במשנה הם זוגות זוגות, או שכולם כאחד אינם כלאיים זה בזה (ירו', שם; בבלי, פסחים לט ע"א). מסתבר שהמשנה מנתה "זוגות זוגות", כמו שאמרנו לעיל. כל אחד ממרכיבי הזוגות קרוב לחברו, אבל אין קרבה נראית לעין בין חזרת לפול ולדלעת.