משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 1 · משנה 3

הלפת והנפוס – שניהם מיני כרוב: כרוב הלפת וכרוב הנפוס⁵⁴למסורת הזיהוי הבבלית ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. חלק מהפרשנים סברו שהוא מסוגי הצנון, "אל-פגל אל-נבאטי הפוגל הנבטי" (כך בפירוש רש"ג). "נבטי" הוא הכינוי בימי הביניים לחקלאות הערבית המסורתית של אז, וכן בפירוש הרמב"ם. פירוש זה בא בהשפעת הצמד צנון ונפוס, ברם ממשנתנו ברור שלנפוס קווי דמיון ללפת מחד גיסא ולצנון מאידך גיסא. ראשונים אחרים סברו שהוא גזר, צמח שלא הוכר בתקופת התלמוד (רבי נתן אב הישיבה, רבי אשתורי הפרחי, ועוד). . בירושלמי נוסף דינם של הצנון והנפוס הנזכרים כצמד במשנה ה להלן. אגב כך אנו שומעים שבכלאיים הילכו לעתים אחר העלים ולעתים אחר הפרי. כלומר, לא היה כלל קבוע מתי פרי הוא כלאיים ומתי אינו כלאיים⁵⁵ירו', כז ע"א, וראו במבוא. , הכרוב ותרובונור – או התרובנור, ובכתיבים דומים. הירושלמי (שם) מסביר כי זהו הכרוב (כורב) הדקיק, התרדים והלעונים – תרד הוא סלק כפי שמפרש-מתרגם רב חסדא (בבלי, עירובין כט ע"א). את השם "לענה" מתרגם או מזהה הירושלמי בתור "חמעוין". הזיהוי המדויק משוער. הרמב"ם זיהה אותו עם הקטף⁵⁶למסורת הזיהוי הבבלית ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. , הוא צמח המלוח, אך ניתן לזהותו עם כל זן של סלק⁵⁷ראו דיונו הקצר של פליקס, ואין להצעות השונות כל תימוכין. .

הוסיף רבי עקיבה – לפני רבי עקיבא כבר הייתה רשימה של ירקות, והוא הוסיף לה עוד שלושה צמדים. בתוספתא טוען רבי שמעון שרבי עקיבא הוסיף רק את הזוג האחרון (פ"א ה"ב). תוספות מעין אלו מופיעות בדרך כלל כדעה חולקת, ורק לעתים רחוקות נעשה שימוש במונח "הוסיף" המעיד על הסכמה, שינוי בניסוח שאינו בא לחלוק על דברי התנא הקדום. חלק גדול מהוספות אלו מיוחס לרבי עקיבא⁵⁸משנה, פסחים פ"א מ"ו; עדיות פ"ב מ"א; פ"ח מ"א; בבלי, יומא מח ע"א; חגיגה כג ע"ב. , ורק פעם אחת, בירושלמי, לרבי יהודה (נזיר פ"א ה"ב, נא ע"ב). לפנינו, אפוא, אחד הביטויים לחלקו הגדול של רבי עקיבא בעיצוב התורה שבעל פה בכלל, והמשנה הקדומה בפרט. רבי עקיבא אחראי לחלק גדול מהשיטתיות של המערכת המשפטית ולארגונה. ההוספות הן שיוצרות את המערכת השיטתית.

השום והשומנית – הירושלמי מתרגם "שומניתא" (כז ע"א), וזה תרגום לארמית, וליתר דיוק מתן תצורה ארמית לשם העברי. קרבת השמות מצביעה על כך שאלו היו זני משנה של אותו ירק.

הבצל והבצלצול – גם כאן קרבת השמות מוכיחה כי אלו זני משנה של אותו גידול. בירושלמי מתורגם אחד מהם (מן הסתם הבצלצול) בתור "פלגולה", או "פלל גולה". "פלגולה" זהה לפי שמו ל"פוגלא", הוא הצנון, כפי שברור מהסוגיה בתלמוד הבבלי:

"...צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה? ולא היא, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא" (ברכות לו ע"א; עירובין כח ע"ב – צנון נוטעים אנשים בשביל הפוגלא). אם כן, הפוגלא הוא השורש של הצנון שצורת בצל לו. מתחילת המשפט משמע שהכוונה אכן לשורש (שסופו להקשות) ולא לעלי הצנון הירוק שאינם מתקשים. הפוגלא נזכר פעמים מספר בתלמוד הבבלי ובמקורות ארץ ישראל, ונראה שהיה זה השם המקובל בארמית המדוברת (ירו', שבת פ"ט ה"ד, יז ע"א; עבודה זרה פ"ב ה"ג, מא ע"א ועוד)⁵⁹לסקירת פירושי הראשונים ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. . פליקס פירש שהצמח נקרא פוגלא משום שיש לו שורש בצלי כמו הפוגלא. בעקבות לאו הוא זיהה את הבצלצול עם הבצל האשקלוני (איור 10). הבצל מאשקלון נזכר כירק חשוב ביותר. סטרבון מזכיר אותו כמוצר חשוב של אשקלון⁶⁰סטרבון, גיאוגרפיה, 16.2.29. . אבל ממקורות חז"ל נראה שפוגלא הוא צנון. הפוגלא מופיע כצמח בפני עצמו, והוא תחליף לצנון. פליקס ולאו, בהיותם חוקרים מובהקים של הצמחים בספרות חז"ל, לא יכלו לקבל פירוש פשוט זה משום שצנון אינו דומה לבצל, ומשום שסברו שהיתר כלאיים מעיד על קרבה בוטנית. הם זיהו את הצמחים על סמך ההנחה שחכמים היו מודעים, לפחות בצורה אינטואיטיבית, להישגי מדע המיון הבוטני. ברם, לדעתנו, תפיסתם של חכמים אינה זהה לתפיסות המודרניות, הם זיהו צמחים כקרובים ("שאינם כלאים") מתוך שלל סיבות אחרות, ולא היו מודעים לנתונים הבוטניים שהוסקו לאחר מאות שנות מחקר והתבוננות מדעית. נראה שלדעת המשנה בצל וצנון אינם כלאיים, אולי בגלל שימושם הזהה כירקות לטיבול, ובגלל מחזור הצמח הדומה, ומשום שלשניהם שורש ועלים הניתנים לאכילה, זאת אף על פי שהמראה הסופי שלהם שונה.

התורמוס והפלסלוס – התורמוס הוא התורמוס התרבותי של היום. פלסלוס מזוהה בירושלמי עם "פרמועה" או "פדמועה", וזה אינו מוכר ממקבילות. יש להניח שפלסלוס הוא זן של התורמוס, ופליקס מציע את התורמוס הצהוב – אינן כלאים זה בזה.

סדרת התרגומים או הזיהויים חשובה להבנת המצב הלשוני בארץ. השמות המתרגמים הם ביוונית או בארמית, ומשקפים את שפת היום-יום. חלקם מוכרים ממקבילות, וחלקם נדירים (חמעוין, פרמועה, תומניתה).