משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 7 · משנה 5

אמר רבי יוסה מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית – בשנת השמיטה, בשנה שלפי ההלכה שדהו וכרמו מעין הפקר, ובא מעשה לפני רבי עקיבה – בעל מלאכת שלמה מביא בשם חידושי הרשב"א לבבא בתרא ד ע"ב: "אמר רבי יוסי מעשה בצלמון באחד שזרע" וכו'. אין לגרסה זו עדות בכל הנוסחאות, ונראה כי שם המקום השתרבב מן המשנה לעיל (פ"ד מ"ט), מעדותו של רבי יהודה: "מעשה בצלמון באחד שנטע" וכו'.

ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו – בשנה השביעית אין השדה והכרם שלו ואין הוא יכול לקדשם. בהלכה זו מיצה רבי עקיבא את מידותיו הרבה למעלה ממה שאמור בענייננו ובהלכות אחרות על שאין אדם מקדש דבר שאינו שלו. אמת, פרי הכרם בשנה השביעית הוא הפקר, אבל הכרם הוא שלו ויכול, דרך משל, למכרו ולהורישו אף בשנה השביעית, ואף על פי כן רבי עקיבא מקל ורואה בכרם זה דבר שאינו שלו והזורע בכרם בשביעית לא קידש את היבול של הכרם באותה שנה. ייתכן כי מעשהו של רבי עקיבא הושפע אף מן הרצון שלא לאבד פרות בשנת השמיטה, שנה שהמזון היה בה מועט וביקשו לשמר בארץ כל תוצר של פרי. עובדה זו של מחסור מוצאת את ביטויה בהלכות מרובות ובמעשים שנשמרו במסורת החכמים (משנה, ידים פ"ד מ"ג; ספרא, בהר פרק א ה"ט, קו ע"ג, ועוד הרבה), ועסקנו בכך בהרחבה במבוא למסכת שביעית.