משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 7 · משנה 4

ארבע המשניות הבאות סודרות את ההלכות על כלאיים שנעשו באונס בידי בני אדם אחרים או בידי כוחות טבע (משנה ז).

המסכך את גפנו – שלו, על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש – אסר את תבואת חברו בהנאה, שהרי עשאה לתבואת כלאיים, וחייב באחריותו – בתשלומי הנזק שהזיק לחברו. "חייב באחריות" הוא ביטוי רווח בספרות החכמים לציון החיוב בתשלום הנזק.

הלכה זו שנויה במשנתנו בסתם בכל עדי הנוסח, וכן היא שנויה בסתם בספרי: "אין לי אלא כרם שלך כרם של אחרים מנין תלמוד לומר לא תזרע כרמך כלאים מכל מקום" (פיסקא כו עמ' 263). אולם בשני התלמודים מיוחסת דעה זו לרבי מאיר. התלמוד הירושלמי מביא את הדרשה שבספרי ומוסיף עליה: "אמר רבי לעזר דרבי מאיר היא" (ל ע"ד), ובהמשך הסוגיה חלוקים בכך חכמים. בתלמוד הבבלי נאמר: "אלא הא רבי מאיר דתנן המסכך" וכו' (בבא קמא ק ע"א). אף כאן אין ציטטה ממש, "דברי רבי מאיר", אלא סברה, שהרי "סתם משנה רבי מאיר" או מסורת. בבבלי יבמות נאמר: "דתנן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש וחייב באחריותו, דברי רבי מאיר" (פג ע"א), אלא שסיום זה אינו נמצא כמעט בכל עדי הנוסח והראשונים¹⁵ראו בהוצאת מכון התלמוד עמ' רכד והערה 58, ודברי אפשטיין, מבוא, עמ' 1254. .

רבי יוסה אומר ורבי שמעון אומר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו – דעתם של רבי יוסי ורבי שמעון היא שקידוש בכלאיים אינו דומה למעשה "טכני" שאוסר, כמו למשל הבאת טומאה, כגון "הנותן חלב ודם בקדירת חבירו" (הרע"ב), אלא לקביעה מחשבתית-הלכתית שאין אדם קובע ומקדיש או מחרים דבר שאינו שלו.

הלכה זו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מוצאת את ביטויה בתחומים רבים של ההלכה. בתוספתא פאה נאמר כי "המקדיש את כרמו לא יקדיש את העוללות שאין אדם מקדיש

דבר שאינו שלו" (פ"ג הי"ג), שהרי העוללות שייכות לעניים¹⁶והשוו משנה שם פ"ז מ"ח. , ולעניין הקדשת שדה אמור במשנת ערכין ש"אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו" (פ"ז מ"ה), וכיוצא באלו רבים.

בסוגיה בתלמוד הירושלמי העוסקת בפועל שקיים ירקות שדה בכרם (לעיל פ"ה ה"ו, ל ע"א) מסיקה הסוגיה: "אף על גב דרבי שמעון אמר אין אדם מקד(י)ש דבר שאינו שלו מודה הוא הכא שאסור לו". קרוב להניח כי אף בסוגייתנו בעניין המסכך את גפנו על פני תבואתו של חברו אף על פי שאינו מקדש יהא הדבר אסור לו, ואמנם אף הסוגיה למשנתנו מסיקה: "אבל המסכך את גפנו שלחבירו על גבי תבואתו כל עמא מודיי שהאוסר נאסר" (לא ע"א).

"מקדש" כאן הוא ביטוי מקביל ל"אוסר", כלומר עושה אותו קודש שפסול לאכילה. הביטוי מועבר מתחומים אחרים, ובעיקר מהקדשת קרבן או תרומה (משנה, ערכין פ"ז מ"ה; תוס', פאה פ"ג הי"ג ועוד).

ההלכה במשנה זו מצויה בתחום העדין המחבר את דיני ממונות ודיני שמים. "קידוש התבואה" הוא פעולה דתית שיש לה נזק כלכלי לשומרי מצוות. יש במשנתנו הסכמה על כך שיש לפצות את הבעלים על הנזק, אבל לפי רבי שמעון אין כאן כלל נזק שכן רק בעל השדה יכול לקדש את רכושו. רבי שמעון מכיר בהבדל בין פעולה משפטית לפעולה דתית. אם אדם הזיק ממש לרכוש של חברו, כגון ששרף את תבואתו, ודאי ש"חייב באחריותו", שכן אדם אחראי על מעשיו. אבל נזק דתי אינו נזק ממשי שכן חכמים יכולים עדיין לבטל את פעולת הנזק. מבחינה משפטית של דיני ממונות ונזקים הנזק של "קידוש התבואה" אינו תוצאה ישירה של מעשה אדם. הוא יותר דומה ל"דינא דגרמי", שהוא המונח לנזק עקיף. על כן מבחינה משפטית טהורה היה מקום לפקפק אם חייב המזיק באחריותו, שכן ב"דינא דגרמי" המזיק פטור. שאלות אלו מחייבות הרחבה ודיון מקיף, ולא כאן מקומו¹⁷הר"ש והרא"ש מעוררים שאלה זו, ובר"ש מתנהל דיון ארוך על מקדש אדם דבר שאינו שלו. המונח "דינא דגרמי" הוא בבלי בלבד, ויחסה של ההלכה הארץ-ישראלית לו מחייב בירור. ברצות החונן לאדם דעת ולאין אונים עצמה ירבה נברר שאלה זו בפירושנו לכתובות פ"ט מ"ב. .