משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 1 · משנה 8

משנה ח מדגימה את הקביעות שבמשנה הקודמת.

אין נוטעים ירקות בתוך סדן שלשיקמה – סדן הוא בול העץ שמשתמש בו הנפח (איור 13). על כן יש לפרש שסדן השקמה הוא הגזע של עץ השקמה שכרתו את המשכו ואת נוף האילן. כיום אין אוכלים את פרי השקמה, ברם בתקופות הקדומות שימש הפרי למאכל, וכידוע עמוס הנביא היה בולס שקמים. בליסת השקמים היא פציעת הפרי בעודו בוסר. הפצע מגרה את הפרי והוא מפריש הורמון המסייע להבשלת הפרי והמתקתו כך שהוא ראוי למאכל⁹⁴גליל, שקמה; פליקס, עצי פרי, עמ' 164-161. . פרי השקמה נקרא "גמזיות". הגמזיות נמנות עם הפרות שהכוהנים אינם מקפידים על תרומתם (תוס', תרומות פ"ו ה"ז), נראה אפוא שבנות השקמה הן אותן גמזיות שלא בולסו ולכן נחשבו לפרי שאינו ראוי למאכל, אינן חייבות בתרומה ואף לא במעשרות ולא בשביעית. זו גם הסיבה לוויכוח בין בני יריחו וחכמים על הגמזיות. בני יריחו אכלו את הגמזיות במטע שהיה שייך להקדש⁹⁵ראו פירושנו לפסחים פ"ד מ"ח. , משום שסברו שהפרי בלתי חשוב וזניח ולכן לא הוקדש. אבל חכמים סברו אחרת. להלן תוזכרנה בנות שקמה "מסוטפות", ואלו כנראה פֵרות שנבלסו והותקנו למאכל⁹⁶פליקס, עצי פרי, עמ' 164. . ייתכן שחכמים התנגדו לאכילת גמזיות של הקדש משום שחלק מהן היו מסוטפות, אך דומה שהתנגדותם מבטאת אותו פן שעליו עמדנו קודם. רוב הפרות של מינים אלו נחשבו לזניחים, אך היו ששמרו עליהם ואכלו אותם, ובעקבות זאת היו שהחמירו בדינם וסברו שהם חייבים במעשרות. אותו ויכוח היה ביריחו. בני יריחו ראו בפרי הפקר, וחכמים ראו בו פרי משמעותי. כפי שאמרנו, משנתנו מדגישה את הפטור של אותם פרות שיש מי שמחמיר בדינם, ולכן הם מוגדרים כ"קלין לדמאי" ולא כפטורים ממש. השקמה נזכרת כעץ סרק שגזעו משמש כחומר גלם בתעשיית הנגרות, ופריו היה אפוא שולי. סדן השקמה נזכר בכמה הזדמנויות כעץ נטול חשיבות עצמית (משנה, בבא בתרא פ"ד מ"ט; תוס', פ"ג ה"ד, ה"ו) שנועד לנגרות (תוס', שביעית פ"ג הי"ז), או שמדלים עליו גפן⁹⁷ראו פירושנו להלן פ"ו מ"ד. . קציצת השקמה הייתה פעולה מקובלת. כך ניתן היה להשתמש בגזע לתעשיית העץ, ולשמור את גוף העץ על מנת שיגדל מחדש ויניב עוד חומר גלם בעוד שנים⁹⁸ראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"ה. .

לאחר שכורתים את נוף העץ וחלק גדול מהגזע ניתן לנטוע ירקות על פני החתך הטרי. לאחר זמן קצר פני הגזע מתקשים והדבר בלתי אפשרי.

אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה – הפיגם הוא ירק מבחינה הלכתית, אך שיח מבחינה בוטנית, שיח ריחני שהשתמשו בו כצמח תיבול⁹⁹ראו פירושנו לפאה פ"ג מ"א. . הקידה נזכרת במקרא כאחד מצמחי הבושם שהוא אחד ממרכיבי הקטורת במקדש (שמות ל כד). הבבלי מזכיר את הקידן כאחד הצמחים שמדלים עליהם גפן (עירובין לד ע"ב), ולפי התיאור שם הקידן הוא אולי מין אילן. אך הבבלי גם מציע להבחין בין קידן לבין קידה לבנה. פליקס מזהה את הקידה הלבנה עם פונקירוס תלתני¹⁰⁰ראו דיונו של פליקס בכלאים, עמ' 161-158. או עם השבר הלבן שדיוסקורידוס כינהו "פיגם בר". אם אכן היה כינוי זה מוכר בארץ ברור למה דנו באפשרות ששני הצמחים אינם כלאיים זה בזה, ושללו אותה, שהרי לשניהם שם דומה. לפי הפירוש הראשון אין לדעת למה היה רצון להרכיב בין שני השיחים השונים זה מזה, והאם הרכבה מעין זו רצויה, מבחינה חקלאית או רֵאלית.

מפני שהוא ירק באילן – ואין להרכיב בין השניים, ורבן שמעון בן גמליאל, שהזכרנו במשנה הקודמת, חולק.

אין נוטעין יחור שלתאינה לתוך החצוב – החצוב הוא החצב, צמח בר הגדל בעיקר בסביבה טרשית¹⁰¹לסקירת פירושי הראשונים ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. בפירוש הגאונים לטהרות ובערוך (ג, עמ' 472-471) מזוהה החצוב עם "יבלה", היא יבלית. בכתב יד אנטונין הוא מזוהה עם קנה הסוכר, ברם נראה שצמח זה, שהיה גידול נפוץ בארץ בתקופה הצלבנית, לא הוכר בתקופת המשנה והתלמוד. בבבלי, שבת קכח ע"א, מופיע החצב כמאכל מובהק לצבאים, ואכן אף על פי שהצמח רעיל, תצפיות בנות זמננו מצביעות על כך שצבאים אוכלים מהחצבים, וראיתי זאת בעיניי בשדות הגלבוע בשנות השבעים. . לחצוב שורש בצלי עבה, ונראה שנטעו את ייחור התאנה לתוכו מתוך תקווה שהייחור הצעיר יוכל לשאוב רטיבות ומזון מהחצב. על טיפולים מסוג זה מדווחים גם הסופרים הרומיים¹⁰²ראו לונדון, מטעים. . ספק אם בפועל נהגו כך בנטיעת שדה שלם, אבל ניתן היה לעשות זאת בנטיעות בודדות.

שהוא מקירו – רוצים לנטוע את הייחור לתוך החצוב כדי

שהחצוב "יהא מקירו" – יקרר את הייחור, כלומר ישמש עבורו כמקור למזון¹⁰³היו שפירשו שנוטע חצוב לתוך תאנה. אך בעל מלאכת שלמה צודק בקבעו שתאנה יקרה יותר ואין טעם שתשמש הגנה לחצב. החצב לא היה צמח תרבות ולא גידלו אותו במכוון, ולכן ברור שמדובר בדרך לטפח תאנה. על החצב כצמח בר המשמש מאכל לחיות בלבד ראו תוס', שבת פי"ד ה"ח. עם זאת, "חצב" הוא גם שמו של זן תמרים טוב במיוחד (משנה, עבודה זרה פ"א מ"ה), אבל משנתנו מדברת על אילן בירק, מכאן ש"חצוב" כאן הוא ירק. . השורש של המילה אינו ברור. יש המפרשים מלשון קירור (קור), שהחצב מקרר את התאנה, או מלשון קירוי ושמירה¹⁰⁴ראו פירוש הרע"ב ומלאכת שלמה. בניגוד לדברי הרע"ב ברור ששמים את ייחור התאנה בתוך החצב (ראו ההערה הקודמת), אך אין זה משנה לצד הפונטי של המילה, ואולי באה המילה מ"קרום", ציפוי ועטיפה של הייחור. .

אין תוחבין זמורה שלגפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו – מבחינה לשונית לא ברור מי זורק למי, הגפן לאבטיח או ההפך, ברם לפי ההקשר "אילן בירק" הרי שהנוטע רצה שהגפן תשאב מהאבטיח. הירושלמי שואל: הרי אסור לזרוע זרעים מתחת לגפן, ואם כן אי אפשר לזרוע אבטיח מתחת לגפן, אף אם אין הזמורה תחובה לאבטיח! הירושלמי עונה: "במעמיק שורש למטה משלשה טפחים חוץ לששה" (כז ע"ב). הכלל של מעמיק למטה משלושה ידוע ממקורות מקבילים (תוס', פ"ד ה"י ועוד). העיקרון ההלכתי פשוט. אם שני העצים קרובים (או עץ וירק) אבל בין השורשים מרחק אנכי של שלושה טפחים – אין הם כלאיים זה בזה. קצת קשה לתאר מציאות זו, ופליקס מציע הצעות שונות לשחזור המציאות (איור 14). ברם כל ההסברים קשים, משום שהם מחייבים לקצץ את שורשי האבטיח מתחת לקרקע כך שלא יינקו משלושת הטפחים שהם פני השטח. אפילו אם יגזמו את הזיזים היוצאים מהשורש, עדיין יש חשש שהשורש יפתח זיזים חדשים ויינק מפני השטח. אלא שהמשנה מדברת על מצב של גידול בטרסות. הגפן בטרסה עליונה והאבטיח בטרסה תחתונה, וכך האבטיח רחוק מהגפן, ובין השורשים מרחק אנכי של שלושה טפחים. זאת ועוד; עיקר ההסבר הוא המשך הקטע, "חוץ לשישה", כלומר האבטיח רחוק מהגפן יותר משישה טפחים, ועל כן הדבר מותר, אך הזמורה ארוכה ואותה תוחבין לאבטיח. לפי הסבר זה הירושלמי ציטט ברייתא העוסקת בעניין אחר, ברייתא זו הזכירה את שתי הצורות, הבדל אנכי (שלושה טפחים) והבדל אופקי (שישה טפחים), אך התירוץ הוא רק מהמקרה השני.

מפני שהוא אילן בירק – בתוספתא (פ"א ה"י) ובירושלמי (כז ע"ב) מופיעה סדרה של הרכבות נוספות שנאסרו.

אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית – חלמית היא ירק בר שאינו משמש לאכילה ומופיע ברשימה של ירקות בר שהשימוש בהם מועט (תוס', פ"ג הי"ב). פליקס מזהה אותו עם המלוח, או עם החלמית של היום¹⁰⁵לסקירת פירושי הראשונים ראו אלבוים, זיהוי, בערכו. בדרך כלל הם מזהים את הצמח עם "מלווא" (Makva vulgaris), היא החלמית של היום. כך הערוך (ג, עמ' 405), ריבמ"ץ, רע"ב ועוד. .

שתהא משמרתו – נראה שהאמינו שזרע הדלעת רגיש לקור ורצו לשמרו. לפי הסבר זה הכוונה לא הייתה ליצור הרכבה של ירקות אלא לשמר את הזרע, ואף זה נאסר, מפני שהוא ירק בירק – ולכל הדעות ירק בירק הוא כלאיים.