תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת · פרק 2 · משנה 2

[אות לב] במשנה בשמן שריפה ביו"ט. מסתפקנא אם רשאי להדליק בעיו"ט שמנים שאין נמשכים אחר הפתילה והם תרומה שנטמאת. די"ל כיון דאין נמשכים חיישי' שמא יטה ונמצא שורף שמן שריפה ביו"ט, ולכאורה יש הכרע מסוגיא דלא חיישי' לזה דהרי רבה מפרש למתני' דלעיל ולא בשמן שריפה דמיירי בע"ש דעלמא מתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה. ופריך ליה אביי אלא מעתה בי"ט לישתרי אלמה תנן אין מדליקין בש"ש ביו"ט. ובתוס' שם כתבו בשם הרשב"א אף דאביי לנפשיה ס"ל דאין מדליקין שמן שריפה ביו"ט דאין מדליקים קדשים ביו"ט מ"מ פריך ליה דמה שייך יו"ט למתני הכא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא ע"ש (ומזה קשה לי על תוס' שם ד"ה גזירה י"ט אטו שבת וקשה להרשב"א הא דתני (בפ"ב דביצה) מעשה ושאל ר"ט עליה ועל החלה שנטמאת וכו' הא להרשב"א לשיטתיה לק"מ די"ל דס"ל לרבה ג"כ הדין דאין שורפין תרומה טהורה ביו"ט משום דאין שורפין קדשים ביו"ט אלא דאי אפשר לפרש כן במתני' דמה שייך למתני הכא אע"כ דמיירי בעיו"ט ומשום גזירה יו"ט אטו שבת וצ"ע) והרווחנו בזה ליישב ג"כ קושיות תוס' דלרבה דגזרו בש"ש יו"ט אטו שבת ואמאי לא גזרינן בכל השמנים שאין נמשכים אחר הפתילה יו"ט אטו שבת ולפי הנ"ל דדוקא בש"ש דבי"ט עצמו מדינא אין מדליקים ומש"ה אם יראו דמדליקין בעי"ט מה שאין מדליקים בי"ט. יתירו ג"כ להדליק בע"ש. ונכון בעזה"י. אח"כ ראיתי במאור שכ"כ אבל לא ידעתי דבתחלת דברי המאור אין מורה כן אלא כתוס' דלרבה אין בשריפת ת"ט איסור בי"ט וחילוק בין שמן לההיא דחלה שנטמאה. וסוף דבריו נוטים ממש לדברינו דגם לרבה אסור ת"ט משום שריפת קדשים אלא דל"ש למתני' בפרקין וע"כ דמיירי בעי"ט ע"ש ואולי יש חיסור לשון והוא כמו ב' תירוצים. ולכאורה קשה דהא מ"מ יש לפרש דמתני' מיירי בעי"ט וכיון דמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה והוי שורף ש"ש ביו"ט ושייך שפיר למתני הכא כיון דחד טעמא עם שבת דכמו דאסור בע"ש אסור ג"כ בעי"ט, אלא ע"כ מוכח כיון דמדינא מותר להבעיר תרומה טמאה בי"ט דהא יכול להנות בשעת שריפה אלא דאסור אטו קדשים מש"ה לא חיישינן לשמא יטה כיון דגם אם יטה ליכא איסור מדינא. ולשיטת הריב"א הנ"ל דשריפת ת"ט בי"ט הוי דאורייתא יקשה כנ"ל דהא תרוצא א' דתוס' שם דאביי ורבא קיימיה רק על דינא דאין שורפין קדשים בי"ט אבל לא ס"ל דת"ט אין שורפין דל"ס להו הגזירה אטו קדשים הא זהו ל"ש להריב"א דת"ט הוי ג"כ בכלל קדשים בזה ועל תרוצא דהרשב"א ג"כ לריב"א קשה כנ"ל זולת דנימא דס"ל לאביי דביו"ט דאיסור לאו ל"ש למגזר שמא יטה וצ"ע. מ"מ י"ל דדוקא בשמנים טובים דהחשש הוא שמא יטה אינו קרוב לודאי אלא כיון דמצווה עליו לבערו חיישינן שמא יטה בזה לא חיישינן בעי"ט. אבל באין נמשכים אחר הפתילה דודאי יטה כמ"ש תוס' הנ"ל י"ל דגם בעי"ט אסור דאם יטה הוי שורף שמן שריפה בי"ט וצ"ע לדינא:

[אות לג] בהרע"ב ד"ה ובנפט. מין זפת הוא ולבן. עי' בס' ש"ל דתיבת לבן ט"ס דהרי הר"ב כתב אח"כ וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן אע"כ דנפט דמתני' לאו היינו נפט לבן ע"ש:

[אות לד] שם בא"ד והמסתפק ממנו. בתוס' (פ"ב דביצה דף כ"ב) כתבו דאין החיוב מפני שממהר כבוי דזהו לא הוי רק גרם כיבוי דאינו חייב (עי' לקמן פט"ז מ"ה) אלא ה"ט דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכהה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר. והרא"ש כתב דלפ"ז יקשה הא בסמוך מ"ד בשפופרת שע"פ הנר דבזה כשמסתפק מהשפופרת אינו מכחיש מאור הנר כלל וליכא אלא משום מהירת הכיבוי. אלא העיקר דע"כ לא שריא לקמן פט"ז אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר החוצה לה הגורם את הכיבוי כשמגיע שמה הדליקה אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מא' מהן וממהר הכיבוי חייב. ע"ש: