תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת · פרק 11 · משנה 1

[אות קטו] בהרע"ב ד"ה הזורק מרשות היחיד לרה"ר. וביניהן ד' טפחים. היינו בחללו. ואם ליכא ד' רק בצירוף עובי המחיצות לא הוי רה"י רק על גבי מחיצות דחזי לאשתמושי עלייהו להניח דבר מזה על זה אבל תוכו לא הוי רשות היחיד והרשב"א (פ"ק דשבת דף ח') כתב דאם המחיצות חלושות גם על גבן לא הוי רה"י:

[אות קטז] ברע"ב בא"ד ועובי הכתלים של רה"י נדון. אף היכא דרוחב חללו כעשר אמות או כעשרים דלא חזי לאשתמושי על גבי הכתלים. מ"מ כיון דלאחרים עושים מחיצה לעצמו לכ"ש (תוס' סוכה דף ד' ע"ב ועיין שבת דף צ"ט ע"ב):

[אות קיז] שם במשנה ר"ע מחייב. דסבר ר"ע דלא בעי הנחה על מקום ד' על ד'. ובגמ' (דף ד') ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. משמע דלא פסיקא ליה איך סבר בעקירה אך רש"י פי' דדייק מדלא מחייב רע"ק שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה משמע דזה ודאי דעקירה בעי לר"ע ממקום ד' על ד'. ובתוס' בד"ה ודלמא הנחה הקשו על רש"י דדילמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ויראה דבתוס' (דף צ"ז ד"ה למימרא) הקשה הר"פ מנ"ל דמחייב אתולדה במקום אב דלמא הא דמחייב ב' היינו בנודע וחזר ונודע ואור"י דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חידוש וע"ש. ולכאורה קשה הא מ"מ יש חידוש דמחייב ב' דמיניה ידעינן דאפילו עקירה לא בעי מקום ד'. אמנם לק"מ דהא אמרי' דלא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי ובזה אין חילוק בין הנחה לעקירה. וכיון שכן מיושב קושית תוס' דשפיר מוכח מדלא קתני ר"ע מחייב שתים היינו אף אם אינו מחייב אתולדה במק"א מ"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ממקום ד' אע"כ דבאמת עקירה בעי. ובהכי מתיישב לי הא דאמרו ודלמא הנחה לא בעי. ולרש"י דבא מכח הוכחה א"כ ודאי הכי הוא ואמאי נקט בלשון ודלמא ומצאתי אח"כ דהקשה כן הרשב"א (ובפשוטו י"ל דההוכחה רק דעקירה שני' מהנחה אבל מ"מ אינו מוכח דבעי ממקום ד' די"ל דעקירה בעי ממקום מונח ממש ולא מאויר אלא כיון דעכ"פ מוכח דעקירה גרע לזה פריך ודלמא בעי ממקום ד') ולפי האמור ניחא דהכי אמרי' דהא כפי דקתני התם ר"ע מחייב אפשר למטעי ולספק דדלמא הנחה לא בעי דיש מקום סברא לחלק. ממילא מוכח דהאמת כן הוא מדלא קתני ר"ע מחייב ב' לאשמועינן דאפי' עקירה לא בעי. דודאי אם לא הוה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה לא היה הוכחה כלל די"ל מה דלא קתני מחייב ב' היינו דבהעלם א' אינו חייב אלא א' ובנודע וחזר ונודע אין חידוש. לזה הקדים דהא באמת יש לטעות דדלמא הנחה לא בעי. ממילא ההוכחה קיימת מדלא קתני להדיא מחייב ב' לאפוקי מסברא זו. ע"כ משום דבאמת עקירה בעי:
ומה דהכריח רש"י לזה ולא כפשוטו דמקשה רק דרך דלמא הנחה לא בעי. דהיה קשה לרש"י דמה מרויח רב יוסף בתירוצו דה"מ ר' היא דמ"מ יקשה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכקושית תוס'. וכן במה דמשני ר"ז הא מני אחרים קשה דמה מרויח בזה הא מ"מ לא שמעינן רק הנחה ולא עקירה. והגאון מוהר"ש איידלס בתוס' ד"ה זרק ונח הרגיש בזה דתוס' הו"מ להקשות בפשיטות על ר"ז. אבל באמת יותר הוי מצי להקשות דמה הועיל ר"ת בתירוצו דגרסינן בהזורק יתיב ר"י כו' הא זהו מספיק על ר"י דמה דקאמר ר' היא היינו ההיא דזרק מרה"ר דלא ס"ל דמיירי ברה"י מקורה אבל מ"מ תשאר הקושיא על שנויא דר"ז דאמר ה"מ אחרים היא דמה הרויח בזה. הא עדיין קשה דלמא הנחה הוא דלא בעי. וזהו שהכריח לרש"י לפירושו והיינו דמדר"ע מוכח דס"ל דעקירה בעי והוי קושיא אלימתא. והרויחו בתירוצם דה"מ ר' היא וה"מ אחרים דעכ"פ אינה הוכחה ויכולים לסבור דגם עקירה לא בעי:
ובהכי מיושב היטב גם קושית תוס' ד"ה זרק ונח במ"ש דלגרסת ר"ת בהזורק יתיב ר"י וקשיא ליה אתי שפיר דר"י היה מתני דברי ר"י על רבי וע"ז הקשו מבסמוך דפריך והא איתמר כו' הו"מ למפרך הא דקשיא ליה לר"י בהזורק דר' לא מחייב אתולדה במקום אב. וזהו אינו קושיא כל כך דבפירכא זו דר' לא מחייב ב' ליכא קושיא רק על העקירה דדלמא בעי ד' לזה עדיפא פריך דאפי' על הנחה ליכא ראיה וכדמוכח בהא דפרכינן ודלמא כאביי. אבל באמת לענ"ד קשה ביותר דעדיין יקשה איך אמר ר"י ה"מ ר' היא והיינו ההיא דהזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע הא ר"י בעצמו הקשה בהזורק על דברי ריא"ש. וא"כ אין קיום לדברי ריא"ש דר' מחייב ב'. וא"כ עדיין קשה דלמא עקירה בעי. ולפי הנ"ל מיושב היטב דהא כפי מה דביארנו בכונת תוס' בהזורק הנ"ל דעיקר הקושיא רק לפי האמת דמיירי ברה"י מקורה דבזה אא"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע דא"כ ליכא חידוש דחייב ב'. אבל אילו לא מיירי ברה"י מקורה שפיר היה מקום לומר דמחייב ב' ומיירי בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ד'. וכיון שכן רווחא שמעתתא דר"י לנפשיה ס"ל דר' מיירי ברה"י שאינו מקורה. ולזה ס"ל דמה שקיבל ריא"ש מרבותיו דר' מחייב ב' מתקיימות היטב דליכא עלה קושיא ומיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דאפי' עקירה לא בעי. מש"ה אר"י שפיר ה"מ ר' היא אלא דבהזורק הקשה על שמואל לשיטתיה דאמר לא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה וליכא למימר בנוחו"נ דא"כ מאי למימרא. אבל מ"מ ס"ל לר"י דקבלת ריא"ש מרבותיו היא אמת דר' מחייב ב' וקושייתו בהזורק רק על שמואל לשיטתיה. ודו"ק:
אך עדיין יש לפקפק קצת דמאי פריך ר"י בהזורק על שמואל דלמא הא דאמר שמואל לא חייב ר' רק ברה"י מקורה לא דקדק כן מדלא נקט רה"ר באמצע כדס"ל ר"י לנפשיה. דאין זה דקדוק אלא דס"ל לשמואל בפשיטות דעקירה בעי ודאי ממקום ד' וכיון דקיבל מרבותיו דר' מחייב שתים מוכח דמיירי ברה"י מקורה. וא"כ שפיר י"ל דמיירי בנודע וחו"נ והחידוש דחייב ב' דמזה נדע דמיירי ברה"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי. ואילו לא היה אמר דחייב ב' היה אפשר לומר דלא מיירי במקורה או דאף במקורה לאו כמליא דמי אלא דחייב על ההנחה. דאפשר דלא בעי מקום ד' כדס"ל לרע"ק ויש ליישב: