תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת · פרק 5 · משנה 1

[אות עד] בהרע"ב ד"ה במה יוצאה. על שביתת בהמתו. דכתיב למען ינוח וגו'. ומיהו לאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו. תוס', ואני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר כיון דהוי רק עשה. י"ל דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות אף דחייבות בקידוש היום מהקישא דזכור ושמור י"ל דדוקא בקידוש דהיינו הזכירה אבל בשאר מ"ע י"ל דפטורות. ועי' בהר"ן (פ' כל כתבי) שכתב דכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים. ועי' בב"י בא"ח (סס"י רצ"א) וצ"ע (אמר י"מ התלמיד בדין הנ"ל שמסתפק רבינו כמו כן מצאתי שמסתפק בזה הפרי מגדים בא"ח (סימן רמ"ה) ובספרו תיבת גמא (פ' בשלח) ולי העני צריך עיון דמלשון הגמרא גבי פרתו של ראב"ע של שכנתו וכו' מיחה בה כו' לשון שכנתו ולשון בה מוכח בהדיא דנשים מצווין על שביתת בהמתן ומוכח כסברת הר"ן הנ"ל):

[אות עה] שם בהרע"ב ד"ה בחטם. חוטם הנאקה. אבל נאקה באפסר לא כיון דלא מנטרא בי' הוי משאוי. וכן גמל בחטם. דכל נטירותא יתירה הוי משאוי וכן דבר שהוא לנוי הוי משאוי וכההיא דסוף פירקין. ודעת הר"ן דנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי. זולת דבר שאינו רגיל בו בכל אלא מקצתם עושים כן לעתים אסור. ומיניה מיירי בסוף פרקין ומיישב בזה קושיות תוספות בפרקין (מ"ד) והובא בתוס' יו"ט ד"ה ולא בזוג: