תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת · פרק 1 · משנה 9

[אות כא] במשנה נוהגין. והא דלא תני הך מלתא בהדי ג' דברים דר"ג מחמיר כב"ש במתני' (פ"ב מ"ו דביצה) משום דהתם לא מיירי רק במילי די"ט. אבל במידי דחול לא מיירי. תוס' מס' ע"ז דכ"א ע"ב:

[אות כב] בהר"ב ד"ה ועגולי הגת וכו'. ליכא חיוב חטאת. ואתיא כר"י (בפ"ב דעדיות משנה ו') (כאוקימתא דריב"ח בסוגיין (דף י"ט)):

[אות כג] שם בא"ד ובלאו קורה נמי. ומלישנא דהר"ן במ"ש ובמתני' מיירי שלא עשה מבע"י אלא ריסוק שהקורה והעיגולים מבעו"י אינן אלא מרסקים וכו' נ"ל דמפרש למתני' דמש"ה טוענים קורות בית הבד דע"י אותה טעינה מבעו"י מתרסק ואם כן במה שמונחים עליהם בשבת אז אין שם סחיטה עליה מדאורייתא ולית ביה משום שביתת כלים דבשבת תו ליכא דאורייתא כיון דע"י הקורה כבר נתרסקו קודם שבת אף דבמתני' מפורש ג"כ בדברי הר"ן כפירש"י שהוא לישנא דהרע"ב מ"מ מלישנא דהר"ן הנ"ל נלענ"ד כמו שכתבתי. ואף לדעת תוס' דטעמא דב"ש משום גזירה שיעשה כן בשבת. מ"מ אם המלאכה דאורייתא נעשית ממילא בשבת ע"י הכלי חיישינן שמא יעשה כן בידים. אבל בקורה אף דאם יטעון הקורה בשבת חייב מ"מ עתה שטוען מבעו"י ונתרסק עי"ז מבעו"י לא נעשה כלל מלאכה דאורייתא בשבת אף בממילא מש"ה לא גזרינן: ודע דמדברי תוס' בסוגיין ד"ה ולימא מר דלרבה דטעמא דב"ש לאו משום שביתת כלים אלא דטעמיה דגזרינן דלמא אתי למיעבד בשבת הטעם דטוענים קורה כיון דאי עביד בשבת א"ח חטאת ל"ג. ולרב יוסף דס"ל דטעמא דב"ש משום שביתת כלים לא תקשה אמאי טוענים קורה היינו דאזיל ממילא טפי מכל הנך דמתני'. מזה נסתר לענ"ד דברי המג"א (סי' ש"ה סק"ו) דס"ל בפשיטות דבכרמלית ליכא משום שביתת בהמה כדאמרי' ר"פ מי שהחשיך דכל שחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה. דא"כ הא בפשוטו לרב יוסף ניחא. די"ל דכמו לדידן דבמילי דרבנן ליכא משום שביתת בהמתו ה"נ לב"ש לענין שביתת כלים מש"ה בטעינת קורה דהוי רק דרבנן אין בו משום שביתת כלים. עי' בס' תוס' שבת שם. אך לדברי הר"ן דנקט באמת הכי כיון דהוי דרבנן אין בו משום שביתת כלים. י"ל דה"נ לדידן לענין שביתת בהמתו:

[אות כד] שם בתוי"ט ד"ה שטוענין. איכא חיוב חטאת משום הצד. לענ"ד נראה דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למה דס"ל דהא דאמרינן (בדף י"ט) דהנך דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו בהו ערב שבת עם חשיכה היינו דלאו משום שביתת כלים הוא אלא מטעם גזירה שיעשה כן בשבת כמבואר בדבריהם (בדף י"ח ע"א) ד"ה ולימא מר מש"ה הוצרכו לומר בטעמא דאין פורסים מצודה דשמא בשעת פריסתו בשבת ילכוד המצודה משא"כ למה דנקט התוי"ט דטעמא דב"ש משום שביתת כלים הטעם הוא כל מלאכה שאם היה הוא עושה מה שהכלי עושה היה חייב חטאת מצווה על שביתת הכלי שלא יעשה הכלי מלאכה זו. א"כ בלאו הכי אף אם ליכא חשש דבשעת פריסתו ילכוד מ"מ בשעה שיצוד בשבת באותה שעה כשהכלי לוכד הבא לתוכו עושה הכלי מלאכה גמורה מלאכת צידה מה שאדם חייב חטאת אם עושה כיוצא בו שלוכד וצד דבר כנלע"ד ברור. אח"ז מצאתי ת"ל שכ"כ בחי' הרשב"א במקומו. ומ"מ בעיקר קושית תוס' לא הבנתי דהא מדבריהם בד"ה ולימא מר וכו' מבואר דס"ל דלרב יוסף דטעמא דב"ש בכולהו משום שביתת כלים ולרבה ס"ל דלב"ש שביתת כלים שייך רק בעביד מעשה אבל לא במה דאתי ממילא. וא"כ י"ל דלמא באמת בצידה אין הטעם משום גזירה אלא משום שביתת כלים ומיירי במצודה ממש ולא בלחי וקוקרי. ואדרבה בזה מרווח יותר. דלכאורה באמת תמוה כיון דרבה ס"ל לחלק בדין שביתת כלים בין עביד מעשה לאתי ממילא מנ"ל לרבה דרק ב"ש ס"ל ש"כ דאורייתא דלמא גם ב"ה ס"ל כך. והנך דמתירים כגון הני כיון דלא עביד מעשה. גם קשה איך שייך דרבה ס"ל דברייתא דש"כ אתיא כב"ש היכן מצינו דב"ש ס"ל ש"כ דאורייתא הא טעמייהו משום גזירה ולפי הנ"ל ניחא דבמצודה לא שייך גזירה כקושית תוס' כיון דגם בפירש מצודה בשבת אינו חייב אלא ע"כ דבמצודה דהכלי עביד מעשה אסור משום שביתת כלים ולא מיירי בלחי וקוקרי. וממילא מוכח דב"ה ס"ל דגם בעביד מעשה ליכא איסור ש"כ ומרווח שמעתא ודו"ק ותוס' בסוף דבריהם (דף י"ח ע"א) ד"ה ולימא מר סיימו ומתני' דבמצודה בלחי וקוקרי. ולא זכיתי להבין דמנ"ל זה ואדרבה אם לא מיירי בהכי מרווח שמעתא יותר וכנ"ל: