[אות יח] בהרע"ב ד"ה אונין. אגודות של פשתן. עמ"ש בגליון (פי"א מ"ח) דנגעים:
קריאה במקור
תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבת · פרק 1 · משנה 6
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
[אות יט] שם בא"ד ונותנין אותן בתנור. ברש"י נקט ונותנין אותו בקדירה לתנור ומתלבן. ולפי מה דאמרינן בסוגיא הא דלא חיישינן לשמא יחתה דכיון דקשה להו זיקא לא מגלי. מוכח דלא הוי בקדירה כמ"ש המג"א (סי' רנ"ד) לענין בשר דגדיא דאם הוא נתין בקדירה ל"ש קשה להו זיקא. ואף דלכאורה מוכח דאיירי בנותן האונין בקדירה דהרי בסוגיין במה דאמרינן מאן תנא להא דת"ר וכו' אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה. וכתבו תוס' וא"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר ובצל. וי"ל דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה כיון שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ"ל. ולכאורה קשה דמאי הקשו הא י"ל דהמקשן סבר משום שמא יחתה לא היה ראוי לאסור בדיעבד לאכלו וכדס"ל לרבה ור"י לקמן (דף ל"ח) מבשל הוא דקא עביד מעשה אבל האי דלא קא עביד מעשה במזיד נמי יאכל ועי' בתוס' שם דהו"מ למפרך מברייתא דהכא דאפילו למ"ש אסורים בכ"ש. וא"כ ממילא י"ל דהמקשן היה ס"ל כן לקושטא דמלתא דמשום שמא יחתה אינו אסור בדיעבד ועכ"פ אינו ראוי כ"כ לאסור למ"ש בכ"ש מש"ה מוקי כב"ש משום שביתת כלים ועבר אדאורייתא. והוינא מרויחים בזה קושית הרשב"א דהא גם לב"ש לא אתסר כמו דאמרינן בגיגית נר וקדירה דאפקורי מפקר להו והיינו דלב ב"ד מתנה עליהם דיהיה הפקר ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דדוקא נר וקדירה דעביד ברשות ובהיתר בזה אמרינן דלב ב"ד מתנה. אבל בקדירה עססיות דאסור להניחו משום שמא יחתה וכיון דעבר ע"ד חכמים ל"א בזה לב ב"ד מתנה וממילא עבר אדאורייתא מש"ה דיעבד אסור. אמנם באמת יפה הקשו תוספות דאם איתא דהמקשן ידע לטעמא דשמא יחתה אלא דהיה ס"ל שלא לאסרו בדיעבד. א"כ לבתר דמשני שמא יחתה דפרכי' א"ה מוגמר וגפרית נמי לגזור וכן אונין של פשתן לגזור. הא בל"ז היה קשה דאמאי מותר לכתחילה ניחוש ליחתה כמו דאין צולין בשר ובצל מש"ה הוצרכו לתירוצא דהיכא דקדירה מפסיק בינו לגחלים היה ס"ד שלא לגזור. ולפ"ז יהיה מוכח דאונין של פשתן מיירי בקדירה ממה דהיה ניחא ליה מעיקרא דל"ח בזה שמא יחתה. ואפ"ה משני כיון דקשה לה זיקא הרי דאפי' בקדירה אמרינן קשה להו זיקא. אמנם נראה דלק"מ דהכי אמרינן דבל"ז לא היה קשה להמקשן מאונין של פשתן דלגזור שמא יחתה דהיה אפשר למוקמי בקדירה מפסיק אבל השתא דקאמרת דאפילו בקדירה אמרינן שמא יחתה יקשה. ומשני התרצן משום דקשה להו זיקא והיינו דאדרבה דמיירי דוקא בלא קדירה ומשום דקשה להו זיקא. ועדיין קשה לי בדברי תוס' בתירוצם הנ"ל דמ"מ קשה הא במתני' דריש כירה אסור לשהות בקדירה משום שמא יחתה. ואף אם נימא דהמקשן היה סבר דלהחזיר מיירי אבל לשהות משהין. הא מה דצדדו הש"ס ר"פ כירה לפרש כן היינו משום דתיתי כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה וא"כ בממנ"פ אם ידע מברייתא דחנניא הרי דבפחות מכמאב"ד אסור אפילו לשהות ע"ג כירה דהיינו בקדירה. ואם לא ידע מברייתא זו ממילא מתני' כפשטא דלשהות תנן. וצע"ג:
[אות כ] בתוי"ט ד"ה וב"ה מתירין. לא פי' הר"ן צריכותא. בפשוטו י"ל דקמ"ל דבצמר ליורה אף דלא קשה להו זיקא מ"מ לא חיישינן לשמא יחתה כיון דשריק וטח בטיט כולי האי לא טריח ומדכר:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna, 1908-1909
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: f0d863bebd6b3537da07fcbbb5daf432f6383956f6486a31fac8e058b05a05ec