משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · פרק 7 · משנה 1

מי שאחזו קורדיקוס – ברור שזה שמה של מחלה המוצג בכתיבים שונים.¹ערוך השלם, כז, עמ' 190-189. נשתמש בכתיב "קורדיאקוס" הקרוב לכתיב היווני (להלן). הירושלמי מסביר שזו מחלת רוח, והדיון בה הוא במסגרת הדיון בשוטה. לאחר שהגמרא מונה את סימני השוטה היא מסכמת: "קורדייקוס אין בו אחד מכל אלו. מהו קורדייקוס? [...] זהו קורדייקוס שאמרו חכמים, פעמים שוטה פעמים חלום. בשעה שהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר, ובשעה שהוא חלום הרי הוא כפיקח לכל דבר" (מח ע"ג; תרומות פ"א ה"א, מ ע"ב). לפי התלמוד מדובר, אפוא, במחלת רוח הבאה בהתקפים, ובשעה שהוא "חלוּם" (בריא) הוא בריא לכל דבר, ושפוי ויכול לתת גט. הבבלי מפרש שזהו שיכור ששתה יין חדש, ספק שיכור ספק שוטה (סז ע"ב).²ייתכן "שנשכו יין חדש" איננו שכרות אלא שהדבר גורם למחלה כלשהי. רש"י פירש שהיכה אותו השד הממונה על יין חדש, ובכך איחד את הפירוש "שוטה" עם פירוש הבבלי. על כך קשה הרי ניתן להמתין עד שיתפכח. הסבר שני הוא שזהו חולה שנפגע על ידי רוח רעה (שניתן לרפאו על ידי קמיע).³נציין לתשובת גאון המופיעה באוצר הגאונים עמ' 152. שם הגאון מסביר שהתרופות שעליהם דיברו חכמים אינם להלכה "לא תסמכון על אילין אסותא" ניכר שהגאון מסתייג מהם, אך איננו רוצה להתנגש עם דברי האמוראים. ייתכן שהכוונה לא לסתם שוטה, אלא למחלה דיכאונית חריפה שבה לעתים החולה מתעורר ומראה סימני קשר עם הסביבה, אך אלו מזויפים.⁴ראו רוזנר, רפואה, עמ' 68-65.

כפי שנראה להלן התלמודים סבורים שחולה קורדיאקוס הוא חולה נפש (דיכאוני). ברם, פירוש המילה רומז ללב, הוא καρδιάκιοσ (kardiaxos) ביוונית. כך רומזת גם תשובת הגאון.⁵אוצר הגאונים, גיטין, עמ' 152. כך בתשובה בגנזי שכטר מדובר על שבץ (לא נאמר שזה הפירוש למשנה אלא שכך ההלכה בחולה שבץ). ראו עוד תשובות הגאונים הרכבי, רמה, המפרש בעקבות הבבלי שהכוונה למי שהכתה אותו רוח רעה. קשה לפרש מילה בניגוד לתלמודים, אך נראה שאת המשנה כפשוטה יש לפרש בחולה לב סופני שמצבו דועך. אולם, אם כך עולה השאלה אם הוא רק חולה לב ודעתו צלולה, למה לא נקבל את דבריו? הסבר התלמודים (שוטה) מתאים להיגיון ההלכתי אך מנוגד לפירוש המילה היוונית. בדוחק ניתן לטעון שהמונח הועבר ממחלת לב לכלל המחלות הדיכאוניות. כלומר, לפנינו שימוש מיוחד של המילה במרחב האזורי, במנותק ממשמעותה המילולית. כך המצב בימי האמוראים, אך ספק אם כבר בתקופת המשנה איבד המונח את משמעותו.

אפשרות נוספת היא שקדמונינו לא הבחינו בין מחלת נפש לבין חולשה גופנית, וסברו שאחת הן, ומי שאיננו מדבר מרוב חולשתו גם איננו צלול דעת, לפחות באורח זמני. ההסבר שמדובר במחלת לב יסביר גם את שאלות התלמודים מדוע אין דינו כשוטה, ומדוע הוא "מרכין את ראשו", שכן מרוב חולשה אין הוא יכול לענות. הסבר זה גם הולם את התוספתא (פ"ה ה"א). בספרות המאוחרת יותר (אולי כבר בתוספתא) כדרך לבדיקת רמת השפיות והקשר לסביבה, ובמקום קורדיאקוס היא מדברת על "חולה ומשותק" סתם.

ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום – אמירת הגט אינה שקולה, שכן האיש אינו שפוי זמנית.

אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום – דבריו בהיותו בהתקף אינם חלים.

נישתתק – האדם, כלומר איבד את יכולת הדיבור, ולא ברור האם איבד אף יכולות הכרתיות או שמא אין מדובר אלא בפגיעה גופנית בלבד, ואין לו כוח לענות ולהשתתף בשיחה הגורלית. כפשוטם של דברים מדובר לא רק על המקרה שברישא, והדין חל בין אם הוא חולה במחלת לב בין אם הוא חולה במחלה אחרת.

בירושלמי מובא: "רבי יעקב בר אחא אמר: איתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר: עודהו קורדייקוס עליו – כותבין גט ונותנין לאשתו; ריש לקיש אמר: לכשישתפה" (מח ע"ג; בבלי ע ע"ב, בבבלי הגרסה הפוכה). כבר הירושלמי מתדיין ומציע, בין השאר להחליף את שמות החולקים. כנראה מדובר על המציעתא במקרה שאמר 'כתבו גט לאשתי' ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר 'אל תכתבו'. רבי יוחנן אומר שמנצלים את מה שאמר ברגעי שפיותו האחרונים וממהרים לתת לה גט בשמו, וריש לקיש אמנם אינו מתחשב במה שאמר כשאיננו שפוי, אך יש לדברים תוקף מסוים וכשישתפה יתנו את הגט. בדברי ריש לקיש לא ברור האם 'כשישתפה' יתמנה השליח באופן אוטומטי, או שכשישתפה, יתחיל מחדש ויצטרך לומר לסופר 'כתוב' ו'תנו' וכו'.

ואמרו לו נכתוב גט לאישתך והירכין בראשו בודקין אותו שלושה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הין הין הרי אלו יכתבו ויתנו – בוחנים אותו במעין מבחן שפיות, ואם עמד בו ממהרים לתת לה גט לפני שישתטה שנית. במשנה אין ביטוי מילולי לרצון לשחרר את האישה, ורק אנו הוספנו "ממהרים". אבל ההקלה בפרוצדורה מלמדת על מגמת הקלה על האישה. יתר על כן, אין מחכים שיגרש את אשתו, אלא הקהילה, או המשפחה, מזרזים אותו ויוזמים את הגט, שהרי ללא יזמתם לא היה הנושא עולה. המפרשים מסבירים, ובצדק, שהמשפט האחרון הוא נושא בפני עצמו, ואינו מוסב על הרישא, כלומר, הוא עוסק במי שאמר 'כתבו גט לאשתי' וחלה והשתתק, ולאו דווקא במי שאחזו קורידקוס.

בטיבו של השוטה, ובשאלה האם הוא נחשב לשוטה באופן זמני או קבוע, עסקנו בפירושנו לתרומות פ"א מ"א. בדרך כלל אם נזקקו חכמים לשאלות של לכתחילה הרי השוטה נחשב למי שאינו בר דעת, אך אם כבר עשה מעשה, או רוצים שיעשה מעשה, מבחינים בין מצבו בזמן שפיות למצבו בזמן שאינו שפוי.

בירושלמי מגמת ההקלה (לשכנעו לתת גט) בולטת יותר, ואף יש מי שחולק על משנתנו וסבור שניתן לתת לה גט בהיותו בהתקף (מח ע"ג). זו דעתו של ריש לקיש בירושלמי שהיא דעת רבי יוחנן בבבלי.

הירושלמי מנסה להעמיד את המשנה כך שלא תחלוק על ריש לקיש, אבל אם מחלוקת אין כאן – שינוי מגמה יש כאן.⁶הירושלמי (מח ע"ג) מקשה: "מתניתא פליגא על ריש לקיש", ומציע פתרון. לדעתנו, הפתרון איננו פשט המשנה, וכפשוטו ריש לקיש משנה במשהו את מגמת המשנה. לא פרשנות יש כאן אלא פיתוח ההלכה בדרך פרשנות יוצרת. פשט המשנה איננו כריש לקיש. המשנה אמרה "יכתבו ויתנו" ללא תנאי נוסף. כפשוטו לא 'כשישתפה' אלא עתה בהיות חולה. זאת ועוד אם מדובר 'לכשישתפה' מה חידוש יש כאן הוא בריא וודאי יהיה מעורב בכתיבת הגט (הוא גם צריך לשלם לסופר), לא זו כוונת המשנה. לפיכך אין לנו אלא לומר שריש לקיש משנה את מגמת המשנה, ומכביד על הליך הגירושין של חולה. אם מדעתו ואם על סמך מקורות תנאיים שעמדו לפניו ואינם בידינו. הכבדת התהליך ("לכשישתפה") עשויה לשרת כל צד שהוא בהתאם למצב. אך היא מבטיחה הליך משפטי יותר מובטח.

נוסיף עוד שעמדת המשנה שסומכים על מה שאמר בהיותו 'חלים' או 'חלום'⁷זה הניסוח של שמואל בירושלמי. 'חלום' הוא בריא וחזק כמו בשיר המעלות "בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים", כלומר כחלומים, חזקים בריאים. היא הטיה ברורה לטובת קיום הגט, כנראה לטובת האישה כפי שחז"ל הבינו את המצב.

בתוספתא מורחב הדין גם למקרים של חולה מסוכן: "היה צלוב ומגוייד, ורמז לכתוב גט לאשתו. כותבין ונותנין לה, כל זמן שיש בו נשמה" (פ"ה ה"א). מקרים אלו נדונו לעיל פ"ו מ"ב, אך בתוספתא הם מובאים כהרחבה למשנתנו. אלו הוספות לסיפא, כלומר מקרים נוספים שבהם האיש אינו יכול לדבר, אבל סומכים על רמיזותיו.

לכאורה היה מקום לעורר את שאלת הגט ביחס לשיכור. האם שיכור יכול לתת גט. מעניין שתופעת השכרות המופיעה הרבה יחסית בספרות ובאמנות הרומית, תופשת בספרותנו מקום שולי, אם כי כמובן נזכרת גם תופעה זו, והבעיות ההלכתיות הקשורות בה (כגון משנה תרומות פ"א מ"ו; נזיר פ"ב מ"ג ועוד), אך נראה שבתקופה התנאית לא הייתה רווחת. מאוחר יותר בספרות המדרשית יש דרשות רבות נגד השכרות (וביקורת על אישי התנ"ך שלקו בכך). נראה שאז הבעיה הפכה ליותר רווחת בחברה היהודית (איור 36).