משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · מבוא · מיקום 2

פסוקי התנ"ך העניקו מידע מועט ביותר על הליך הגירושין. מהתנ"ך אנו שומעים שהגירושין (כריתות) מתבצעים בספר, והמינוח הוא "שלח". מינוח זה מופיע בספר דברים, ובפסוקים המצוטטים מישעיהו וירמיהו. מספר דברים ומנבואת ישעיהו וירמיהו גם ברור שהגירושין נעשים בעזרת שטר המכונה "ספר כריתות" (כריתֻת). עוד אנו שומעים שלפי התורה ניתן להחזיר מגורשת, אך אם נישאה לאחר הרי שאסור לה לחזור לבעלה הראשון. בספר ירמיהו אנו שומעים שהלכה זו מקובלת הייתה בציבור, והחזרת גרושה (לאחר נישואיה לאחר) נחשבה לתועבה. עילת הגירושין היא "ערוות דבר" ו"שנאה". המונח "ערוות דבר" יידון בפרק האחרון, ומתברר שחז"ל נחלקו בפירושו. לעומת זאת "שנאה" הוא מונח כללי, שכן בפרשת מוציא שם רע המינוח לאדם הרוצה לסיים את נישואיו הוא "ושנאה" (דברים כ"ב, יג, טז) שנאה זו בהקשר שם היא תלונה על קיום יחסי אישות לפני הנישואין. ספק, אפוא, האם מונח זה בא לציין רצון לגירושין או תואנה על מעשה מכוער. השאלה למעשה היא האם האב המתלונן שחתנו שונא את בתו מאשים אותו בשנאה חסרת סיבה, או מצטט במדויק את העילה של הבעל, טענת הבתולים. מכל מקום, גם בדברים כ"ד נעשה שימוש במינוח "שנאה", וכנראה הוא המינוח לגירושין באשר הם. העילה לגירושין תידון להלן. מכל מקום, במסמכי יב המילה "שנאתי" משמשת כמונח לרצון לגירושין.

גירושין מוכרים לנו בתנ"ך לא רק בנבואות ובציוויי החוק המקראי אלא אף מתיאורים סיפוריים. כך, על משה מסופר כי יתרו הביא אליו את ציפורה אשתו "אחר שילוחיה". מכיוון שבסיפור זה רב הסתום על המפורש, קשה לקבוע כיצד תפסה התורה את מוסד הגירושין. כך גם בסיפור שמשון (שופטים י"ד, יט-ט"ו ב) ובסיפור דוד ושאול (שמ"א כ"ה, מד) מתוארת היפרדות בין איש לאישה ונתינת האישה לאחר, אך אף כאן אין ציון של פרוצדורה. חוקרי המקרא טוענים להתפתחות פנים מקראית ממצב של שילוחין חופשיים למצב של נוסחת גירושין בעל פה ועד להלכה בדבר ספר כריתות.¹רופא, דברים, עמ' 157.

אולם, לא ברור כנגד איזו נורמה מנוסחת הפרשה בדברים כ"ד. האם מתן ספר כריתות הוא המעשה הנורמטיבי בגירושין והתורה מתנגדת להחזרת גרושה שנישאה בלבד, או שמא התורה מבליעה בדבריה הוראה נורמטיבית למתן ספר כריתות בעת שילוחין, אל מול נורמה של שילוחין ללא מסמך מכונן. מיעוט התיעוד של תופעת הגירושין במקרא עשוי ללמד כי התופעה אכן הייתה קיימת, אך אינו מאפשר לנו לעמוד על פרטיה. עם זאת כמובן המונח "גרושה" היה קיים והאיסור לכהן לא לשאת גרושה היה ברור ומוגדר, ודיברו בו על אישה שמעמדה מוגדר. יש להניח שגם דרישתה של שרה מאברהם "גרש האמה הזאת" (בראשית כ"א, י) התייחסה לטקס של גירוש, אך אין עדות להליכים הנדרשים לשם גירוש. כמו כן, נזכרה גרושה בתורה גם בקשר לאכילת תרומה ולהפרת נדרים. אך כאמור אין לנו פרטים על היקף התופעה ועל ההליכים הפורמליים בהם התבצעה.

העדויות הראשונות על מעשי גירושין מסודרים בחברה היהודית הם מתוך שטרות הנישואים שכתבו בני המושבה הצבאית ביב. במכלול זה נמצאו כמה שטרות נישואין ובהם רמז להסדר גירושין, הסדר שהוא קודם לכתוּבות שלנו.²בשטרות של גולי בבל היהודיים יש שטרות גירושין, אך הם בנוסח בבלי רגיל, ורק השמות הפרטיים מעידים על זיקתם הלאומית של הכותבים. הנוסח המקובל הוא, פחות או יותר: "מחר, או יום אחרן תקום מפטחיה בעדה ותאמר שנאת לאסחור בעלי כסף שנאה בראשה תתב על מוזנא ותתקל לאסחור כסף שקלן שבעה רבען וכל זי הנעלת בידה תהנפק מן חם ועד חוט ותהך לה אן זי צביתו לא ידין ולא דבב...".³פורטן וירדני, תעודות, מס' 6; קאולי, פפירוסים, מס' 15. בתרגום: "מחר או ביום אחר תקום מפטחיה (שם האישה) בציבור (בעדה – או בשם עצמה) ותאמר 'שנאתי את אסחור בעלי'. כסף שנאה בראשה. על המאזנים תשקול לאסחור כסף שקלים שבעה רבעים. וכל אשר הביאה לו תוציא מקש ועד חוט. ותהיה לה להיכן שתרצה. אין דין ואין דברים...". בהמשך הסכם זה נאמר שאם הגבר ירצה להכריז שהוא שונא את אשתו הוא אמור לתת לה את כל אשר הבטיח לה בשטר הנישואין. התחייבות זו רשומה לעיל בשטר. יתר שטרות הנישואין מכילים התחייבויות בנוסח קרוב למדי. כמה מסקנות עולות מהשטר:

1. האישה רשאית ליזום גירושין; היא מפסידה את ההתחייבויות של הבעל, אבל מקבלת את הרכוש שהכניסה לבית בעלה (הרשום בשטר הנישואין), ומשלמת קנס כספי. עם זאת, לא נאמר האם נכתב גם שטר גט נוסף, ואם כן מה צריך להיות כתוב במקרה זה בשטר עצמו. עדיין ייתכן שאם היה שטר היה כתוב בו שהבעל גירש אותה.

2. העילה לגירושין הוא "שנאתי", שהוא כאמור המשך הביטוי המקראי.

3. הגירושין נעשים במעמד העדה.

4. סכום הכסף שהגבר משלם משתנה משטר לשטר, אבל הסכום שהאישה משלמת הוא קבוע, שבעה רבעים.⁴בשטר אחד (קאולי, פפירוסים, מס' 36; פורטן וירדני, תעודות, 31) אין כלל אזכור לאפשרות גירושין.

כמו כן, נראה שהם הבינו את המונח המקראי "שנאה" כביטוי נקי לרצון לגירושין מכל סיבה שהיא. מה שחסר במסמכים אלו הוא שטר גירושין כלשהו. ברם, יתר השטרות הנוגעים למעמד אישי שבמכלול יב הם שטרות נישואין, ושטר הגירושין אולי אמור היה להיכתב בשעת הגירושין עצמם.

בספר עזרא (פרק י') מדובר על גירוש הנשים הנוכריות, אבל אין כל רמז להליך הגירושין ולאופיו. בספרות החיצונית מימי בית שני יש רמזים רבים לנישואין וסדרם, כגון בספר טוביה, אבל איננו שומעים הלכה למעשה על מעשה גירושין. פילון אינו מייחד דיון לנושא זה. לעומת זאת אצל יוספוס יש כמה הערות המלמדות על מוסד הגירושין. הוא מסכם בקצרה את הלכות הגירושין (קדמוניות היהודים, ד 253) ואינו מוסיף על המקרא. שלומית, אחות של הורדוס, נשואה הייתה לקוסגבר, מידידי הורדוס. לפי שמו הוא היה ממוצא אדומי, שכן "קוס" הוא אל אדומי, ואפשר גם שהיה בין אחרוני המאמינים בדת האדומית. מכל מקום, יוספוס מספר שהיא שלחה לו ספר (כריתות) שבו ביטלה את הנישואין. יוספוס מדגיש שהדבר איננו לפי חוקי היהודים, שבהם רק הגבר רשאי ליזום ולכתוב שטר כזה. שלומית נהגה, אפוא, שלא כהלכה, בבחינת "מלך פורץ גדר". יוספוס משתמש במינוח γραματει̃ον; מונח זה משמעו שטר, אך יוספוס משתמש בו גם כדי לתרגם את המונח המקראי "ספר כריתת" (דברים כ"ד, א). גם חז"ל השתמשו במילה גט שמשמעותה שטר באופן כללי, אך הוא התייחד בעיקר לשטר גירושין. לעומת זאת תרגום השבעים משתמש במינוח βιλίον שמשמעו "ספר" באופן כללי יותר. התרגום של הקטע מטעה במקצת, שכן לא מודגש בו שמדובר בשטר פורמלי, אלא די בכל מסמך כתוב. יוספוס מכיר, אפוא, שטר מסוים שמשמש לגירושין.

בין מסמכי מדבר יהודה יש כמה שטרות נישואין, כפי שכתבנו במבוא לכתובות. שטרות הנישואין ביוונית אינם דומים כל דמיון לשטרות של חז"ל, אבל שלושת השטרות הארמיים (נחל חבר 10; מורבעת 20 ומורבעת 21) דומים מאוד לשטרותיהם של חז"ל כפי שהם מתוארים, חלקית, במשנה. בין השטרות מצוי גם שטר גירושין משנת שש במצדה. שנת שש היא שנת נפילת המבצר, והשטר נועד ככל הנראה למנוע מהאישה מצב של עגינות עקב כך שהבעל ייעלם ואיש לא ידע אם נהרג או נפל בשבי. השטר הוא שטר כפול ("מקושר") שצדו הפנימי סגור והחיצוני מגולה, וצד אחד מאפשר לשחזר את הצד השני. זו לשון השטר (לפי העתקתה של עדה ירדני) (איור 1):⁵ירדני, אגרות, עמ' 131.

השטר כתוב בלשון משפטית יבשה, ורק התאריך מסגיר את סערת הנפש. ספק אם כל בעל היה כה נדיב לאשתו ומוכן לשלם כל נזק שיצמח מהשטר. אין מדובר בשטר על תשלום הכתובה, או משום שזו קיימת או משום תנאי השעה. אולי יהוסף זה מוטל פצוע קשה, ואולי נחלתו אי שם בהרי יהודה והופקעה זה מכבר בידי השלטונות.

שטר נוסף שעורר במחקר ויכוח נרחב הוא פפירוס נחל צאלים 13. את השטר שם כותבת האישה והוא מנוסח כגט, אך אם כך ניתן להבין ממנו שהאישה מגרשת את בעלה. על כן היו שפירשו שזו קבלה על גט, או שאכן האישה מגרשת את בעלה. אמנם ההלכה רב־גונית מאוד, אבל פירוש אחרון זה נשמע דמיוני בתנאי התקופה, וכאמור לא רק מסורת חז"ל שוללת אותו אלא גם דברי יוספוס. על כן נראה שאכן זו קבלה על גט, ויש צורך לתקן כמה מהקריאות בגט כדי שיהיה "הגיוני". למרות דברינו לעיל יש להעיר שבכמה שטרות מימי הביניים המוקדמים מופיעה נוסחה שלפיה משתמע שהאישה היא המגרשת.⁶פרידמן, גירושין. פרידמן שפרסם את הקטעים לא הכיר את פפירוס צאלים שפורסם מאוחר יותר, ואף איננו יודע לפרש אנומליה זו. מכל מקום, כנראה אין לפסול על הסף אפשרות של פרשנות חריגה מבחינה הלכתית, וכנראה בחיי המעשה היה הגיוון רב הרבה יותר מכפי שהוא בהלכה הפסוקה.

מכל מקום, בשטר מצויות הנוסחאות "די הוית בעלה מן קדם" (שהיית בעלי מקודם[מזה זמן]), "גט שבקין ותרכין". השטר בארמית והתאריך הוא למרד בר כוכבא, ויש לראות בו שטר יהודי. על השטר חתומים שני עדים יהודיים (להלן פ"א מ"ה).⁷שטר נוסף פורסם בידי אשל וירדני ונמצא במערת מפלט במדבר יהודה. השטר איננו גט, אלא שובר, קבלה על הכתובה מ"שנת ארבע לחורבן בית ישראל" ובו מאשרת האישה לאחי בעלה המנוח שהיא קיבלה את כל שהיה כתוב בכתובתה. השטר אינו שייך, אפוא, לענייננו. ראו אשל ואחרים, שטר.

קשה לדעת האם מקרה הוא ששטרות הגיטין שבידינו כתובים ארמית. שטרות הנישואין רובם ביוונית (4 ביוונית, לעומת 3 שטרות בארמית), ואילו שני שטרות הגט הם בארמית, אך הממצא קטן מכדי להגיע למסקנות.

מספרות חז"ל עולים כמה משפטים הנכללים בגט. המשנה קובעת: "גופו של גט: הרי את מותרת לכל אדם" (פ"ט מ"ג). המשפט כתוב עברית, אך כפי שאמרנו בפירושנו למשנה כל השטרות הקדומים שנוסחם השתמר בידינו (כתובות, גיטין וסתם שטרות) כתובים ארמית,⁸להוציא שטרות מספר שנכתבו בימי המרידות, מן הסתם כביטוי ללאומיות יהודית. ומן הסתם גם הגט כתוב היה ארמית ותורגם בידי עורך המשנה. בהמשך המשנה: "רבי יודה אומר: ודן די יהווי ליך מיני ספר תירוכין [וגט גרושין – ובדפוס "גט פטורין"] ואגרת שבוקין למהך להיתנסבה לכל גבר דיתצביין" – מסתבר שרבי יהודה אינו חלוק על תנא קמא בנושא שפת הגט, וגם אינו חולק בשאלה ההלכתית שהגט חייב לכלול משפט המתיר את האישה. אלא נותן את הנוסחה המלאה שתרגומה: "וזה יהא לך ממני ספר גירושין ואיגרת עזיבה" (גירושין). לכל היותר הם חולקים בשאלה האם חייב להיות נוסח מדויק כמו שמציע רבי יהודה, או ניסוח כללי. בפועל, ניסוח זהה או קרוב לדברי רבי יהודה מופיע בשטרות הגירושין שבידינו. במורבעת 19 שכבר הזכרנו, לאחר התאריך והשמות כתוב: "די את רשיא בנפשיכי למהך ולמהוי אנת כל גבר די תצבין... [ודין] להוי מני ספר תרוכין וגט שבקין כדין משה ויהודאי". הנוסח חוזר פעמיים, פעם בנוסח הפנימי ופעם בנוסח החיצוני, שכן הגט הוא כאמור "גט מקושר". בשטר הגירושין השני (נחל צאלים 13) האישה מספרת על הגט ומצטטת אותו: "הוא לך מנה גט שבקין ותרכין...".⁹ירדני, אגרות, עמ' 131, 134. כאמור, יש שרצו לתרגם: הא לךָ (הגבר) ממני האישה. ההבדלים בין שני הגיטין מעטים, ובשניהם אין הנוסחה "גט פטורין" מופיעה. המשפט "כדת משה ויהודאי" המוכר מהכתובות איננו בגט השני, אבל יש לזכור שהגט השני אינו מלא אלא סיכום של הגט. סדר האמירה של מילת הפטור שונה בכתבי היד.

במשנת ידים נרמז שהגט כלל את שמו של משה: "אמר (מין)¹⁰כך בכתב יד קופמן, ובדפוס "צדוקי". לעיון בנוסח ראו לעיל פירושנו לפ"ח מ"ה. גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבין את המושל עם משה בגט" (פ"ד מ"ח). המושל נזכר בנוסחת התאריך, שבדרך כלל היה למלכות הגויים, ו"משה" נזכר בנוסחה שלנו: "כדת (כדין) משה ויהודאי".¹¹מכאן גם שהמין התייחס לגט גירושין ולא לסתם שטר. בשטרות המאוחרים יותר, המרוכזים בספרו של מרגליות,¹²מרגליות, הלכות ארץ ישראל, עמ' קיט-רכו. מופיעות נוסחאות דומות. בגט רמלה: "דן דיהוי לך מיני ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין כדת משה ויהודאי" (שם קלט); בגט אחר, משנת 939 לספירה: "ודן יהוי ליך מני ספר תרוכין וגט גירושין ואגרת שבוקין כדת משה ויהודאי" (שם קכ). בגט ירושלים משנת 813: "ודין יהוי ליך [מני ספר תרוכין וגט פטורין ואגר]ת שבוקין [כדת] משה ויהו[דאי]", וכן בגיטין האחרים.¹³ראו גולאק, אוצר השטרות, עמ' 70 ואילך. אם כן, הנוסחה "גט פטורין" חדרה, כנראה, בהשפעת הבבלי, כבר ללשון המשנה¹⁴הנוסחה מופיעה גם בנדרים ה ע"ב ברוב עדי הנוסח (ר, א), אבל לא בדפוס; ספר השטרות לרב האי גאון, סימן ב; הרכבי רנ"ה ועוד. ואיננה חלק מנוסחת ארץ ישראל, מגט מצדה.

אשר לתאריך שהזכרנו, עדות לו גם במקורות נוספים, והוא נחוץ לצרכים משפטיים וכספיים (פ"ח מ"ד; תוספתא פ"ז ה"ו).

עוד מופיעים בשטר שמות הבעל והאישה ומקומם (פ"ח מ"ה) וחתימות העדים, וכן טיפוס מסוים של שאילת שלום, כנראה בראש הגט כפי שעולה מהעדות הבאה. התוספתא אומרת: "גט שחתמו עליו עדיו אחר שאילת שלום פסול, שלא חתמו אלא על שאילת שלום. החזיר בו דבר אחד או שני דברים מענינו של גט כשר" (פ"ז ה"ט). התוספתא מוסיפה, אפוא, את הנוהג לשאול בשלום בעלי העניין או בית הדין. וכן קובעת "החזיר בו דבר אחד או שני דברים מעניינו של גט כשר". הפירוש הפשוט הוא שכתב פרט אחד פעמיים (חזר עליו). ברם בשטרות שנתגלו מהתקופה, חזרות רבות ונראה שאיש לא חשש מחזרה על פרטים. לכן ייתכן שיש לפרש שהחסרת פרטים אינה פוסלת את הגט (לעתים). זאת מתוך ההשערה שהאותיות ז-ס מתחלפות בהגיה ובכתיבה. לפיכך "החזיר" מלשון "החסיר". מן הסתם החסרת הפרטים המהותיים (כגון השם) תפסול את השטר, וכן משתמע להלן (פ"ט מ"ד)¹⁵ראו עוד כתובות פ"ד מ"ז ואילך, ששם משלימים חכמים פרטים חסרים, וטוענים שהם תנאי בית דין, וחלים גם אם לא נכתבו. שהחסרת פרטים מסוימים איננה פוסלת את הגט.

שאילת שלום נזכרת גם בסוגיית הירושלמי: "אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי, ושואל אני בשלום פלוני, חזקה על הכל חתם. שואל אני בשלום פלוני, לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד. ריש לקיש אמר, אפילו אמר שואל אני בשלום פלוני חזקה על כל חתם" (פ"ט ה"ז, נ ע"ב). אם כן, הנוסח היה "[ו]שואל אני בשלום פלוני", ורבי יוחנן כתוספתא, אלא שהוא מוסיף שאם נכתב "ושואל אני" הרי שווי"ו החיבור מלמדת שהעד חתם על הכול, וריש לקיש חולק על רבי יוחנן ועל התוספתא (שאותה לא הכיר כנראה). שאילת השלום איננה חלק חיוני בגט, ואינה נמצאת בגיטין הקדומים ממערות מדבר יהודה.

המשנה מוסיפה עוד שהחתימה צריכה להיות "איש פלוני (או איש פלוני בן פלוני) עד" (פ"ט מ"ח), ומסתייגת מאפשרות שאדם יחתום מבלי להצהיר שהוא עד, או יחתום ללא שם, אף שאינה פוסלת גט כזה, ואכן, בכל השטרות במדבר יהודה החותמים חותמים בכינוי "עד" (בעברית, או "שהד" בארמית) או "סופר" ("ספרא" בארמית). בכל המשניות הללו "כשר" הוא בדיעבד. אם השטר נכתב כתקנו השאלה כלל לא עולה שכן ברור שהוא תקף. כל השאלות ההלכתיות נובעות ממצב שבו נכתבו השטרות בצורה לא תִקְנית, וחכמים קובעים מתי הפרט החסר (או המוסף) שולי, ומתי הוא עילה לפסילת השטר.

בתלמוד הירושלמי יש הוספות מספר המובאות כאילו הן חלק מגוף השטר, כגון: בתחילה צריך לומר "אני פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל" (ירושלמי פ"ד ה"ב, מה ע"ג). ניסוח כללי יותר, המתחשב בשמות השונים נזכר כבר במשנה פ"ד מ"ב: "והתקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה מפני תקון העולם". הנוהג המופיע בתלמוד משקף את ההגירה הפנימית מיהודה לגליל, ואיננו בכתובות הקדומות. בבבלי (לד ע"א)¹⁶ראו גולאק, אוצר השטרות, עמ' 70, המרכז את כל הנוסחאות הללו. ובספרות הגאונים מתנהלים דיונים ארוכים על כתיב השמות, אך בשטרות הקדומים לא הקפידו על כך והנוסח לא היה עד כדי כך קבוע.

שטרות הגיטין שהשתמרו מראשית ימי הביניים הם כבר פחות או יותר בנוסח קבוע, ומטבעות הלשון המצויים במשנה מופיעים בהם. נוסחאותיהם כבר דומות גם לנוסחאות משטרות מדבר יהודה. הווה אומר, נוסח הגט עוצב בתקופה זו של שלהי ימי הבית השני, ומאז היו בו רק שינויים מעטים. בנוסח הכתובה חלו שינויים גדולים הרבה יותר, ונוסחתה הסופית עוצבה רק בימי הגאונים. כך, למשל, בפועל הוּצאוּ מהכתובה של גאוני בבל כל התנאים (לטובת האישה) שהמשנה רואה בהם "תנאי בית דין" מחייב (כלומר בפועל בכתוּבות שבידינו. התנאים מצויים רק בכתובות ארץ ישראליות.¹⁷התנאים גם אינם מופיעים בטופסי השטרות שנכתבו בידי הראשונים גולאק, אוצר השטרות, עמ' 18-19; ספר השטרות לר"י ברצלוני, שטרות עמ' 36-35, עמ' 56-54; ספר השטרות לרב האי גאון, שטר א עמ' 17-15; ריבלין, שטרות. ראו אסף, בנן דיכרין, אסף, שטרות, עמ' 11-15; פרידמן, נישואין. עסקנו בכך במבוא למסכת כתובות. עם זאת הן נשארו מעט בספרות התשובות, כציטוט ספרותי).¹⁸כך למשל בתשובות הגאונים הרכבי קלא: "אבל ההלכה אצלנו במזונות אין שומעין לו. כי המזונות הן מתנאיי כתובה שהן תנאיי בית דין כמו שכתבה המשנה לא כתב לה בנן נוקבן די יהויין ליך מינאיי אינון יהוון יתבן בביתי ומיתזנן מניכסאי עד דיתלקחן לגברין חייב שהוא תנאי בית דין. והפרנסה אינה מתנאי הכתובה. לפיכך אין כופין אותו אלא מבקשין ממנו שיתן כפי הראוי לאיש הדומה לו [במעמדו]" זה ציטוט של הלכה עקרונית שמבטאת את תרבות הציטוט המקובלת בספרות הפרשנית. ואין זו עדות לכך שהלכה למעשה נשאר תנאי זה כתוב. ברמה התאורטית נזכרים תנאים אלו כאילו נשארו ללא שינוי (כגון הלכות גדולות, הלכות כתובות לו; תשובות רב נטרונאי גאון – ברודי אבן העזר סימן שי; תשובות הגאונים מזרח ומערב סימן קעו ועוד הרבה). "הוצאו" כנראה בעיקר על ידי הציבור, וחכמים נתנו לכך הסברים שבדיעבד. אחד ההסברים הוא שהתנאי מיותר, משום שכבר נקבע על ידי חכמים. כלומר התנאי חל, רק איננו כתוב במפורש. או הסברו של רמב"ם: "אין הבנים יורשין כתובת אמן ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתובה, אין להם כלום. שמא מחלה אמן כתובתה...".

ניתוח זה מעורר את השאלה עד כמה היו הגירושין נפוצים בעולם הקדום, ובכך נעסוק בהמשך.