משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · נספח א

5. שימוש במעיין המקומי.

6. דיג חופשי בקנה מידה קטן בלבד.

7. עשיית צרכים בשדה אחר.

8. הליכה בשולי דרכים בגלל בוץ.

9. היתר לתועה לפלס את דרכו בשדות זרים.

10. מת מצווה – אדם שנמצא מת, ובדרך כלל המדובר באדם זר ללא משפחה ונחלה, ייקבר במקום שבו נמצא.

הרשימה היא מעשה ליקוט של המקורות העוסקים ב"תנאי יהושע". בחלק מהמקרים מופיעה ההלכה במקורות אחרים ללא אזכור הבסיס המשפטי של תנאי יהושע. כך, למשל, ההלכה בדבר מת מצווה הנקבר במקומו מופיעה פעמים מספר, ויש לה היגיון משלה. צירופה לרשימה נובע מהרצון לרכז את כל ההלכות הרלוונטיות תחת כותרת אחת, של עשר תקנות.

התלמוד שם מוסיף עוד סדרת הלכות הקרובות לאותו עניין, כגון ההיתר להוציא זבל לרחוב על מנת "שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה" (בבא מציעא קיח ע"א, כהסבר למשנה, בבא קמא פ"ב מ"א-מ"ג ומקבילות רבות), ועוד כמה נושאים דומים.

לקבוצה זו של הלכות שייכת הלכה חשובה אחרת הנרמזת במקורות. המשנה קובעת: "בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום" (משנתנו פ"ה מ"ח ומקבילותיה). המדובר באמת מים עירונית ובזכותו של בעל בור המצוי לאורכה ליהנות ממי הציבור. הירושלמי מסביר שמדובר רק באמה העוברת ממש על הבור או לידו (פ"ה ה"ח, מז ע"ב). מסתבר שבעל הבור אינו רשאי למנוע את מעבר המים בשטחו. לו הייתה לו זכות לכך היו המים שייכים לו, או שהיה מתנה את הסכמתו בתשלום כלשהו, ואזי לא היה צורך בנימוק "מפני דרכי שלום". הנימוק "דרכי שלום" מעיד כי אף שאין לו כל זכות משפטית במים, הרי שניתנה לו זכות מוגבלת או עדיפות לניצולם.

בתנאי השטח החקלאי בארץ היה צורך חיוני בהסכמה הדדית על מעבר מים משדה לשדה. הבעיה הייתה חריפה עוד יותר בשטח הבנוי. מים מחצר אחת גולשים לחצר אחרת, או לגג של בניין נמוך יותר. כל ניסיון לקבוע את הנהלים על בסיס קדושת הקניין הפרטי היה מוביל למערכת סביבתית מסובכת ובלתי אפשרית. על כן נקבע שבגלל טובת הכלל תוגבלנה זכויות הפרט, מים יעברו דרך רכוש פרטי, ובעל השטח יפוצה חלקית על ידי קבלת זכויות מסוימות.

כך אנו שומעים על אמת מים שהייתה עוברת בחצר (עירובין פ"ח מ"ז) ועל שפיכת מים מגג לגג (שם, פ"ח מ"י; תוספתא שם פ"ט הכ"א). הלכות אלו עוסקות אמנם בדיני עירובין בשבת, אך בעקיפין אנו שומעים על נוהג מקובל של הזרמת מים דרך נכסים של בעלי בתים שונים. אמנם המשנה אינה מתייחסת כלל להסדרים הכספיים, אך אנו נרמזים כי לאלה היה פתרון מוסכם ומקובל.

כפי שכבר רמזנו היו חכמים ערים לסכנות של פגיעה סביבתית ישירה ועקיפה. במסגרת זו נקבעה סדרת הגבלות על שימושי הקרקע, איסור נטיעה בסמוך לבתי העיר (בבא בתרא פ"ב מ"ז), הרחקת בור מים מבור אחר, מאמת מים או מקיר (שם, פ"ב מ"א ומקבילות), איסור לבנות תנור תעשייתי, או רפת, במכלול מגורים (שם, פ"ב מ"ג), איסור התקנת גורן, קברות או בית בורסקאי בסביבות היישוב (שם, פ"ב מ"ח-מ"ט). בכל אלה הדאגה היא שהיחיד לא יזיק ליחידים אחרים, והכלל הרגיל הוא שהעדיפות ניתנת למי שקדם. כך, למשל, אם חפר אדם בור בשדהו, אסור לשכנו לחפור בור סמוך מחשש התמוטטות. כללים דומים מצויים גם בספרות הרומית, ואין בכך חידוש.

מעניין עוד יותר הוא כלל הנותן עדיפות לשימושי קרקע מסוימים על פני שימושי קרקע אחרים, אף שמדובר בשטח פרטי. כך, למשל, חכמים קובעים שיש להרחיק עצים מהעיר, כלומר ממבני מגורים (משנה שם פ"ב מ"ז). אם העיר קדמה ברור שיש לה עדיפות, אך גם אם האילן קדם, והעיר התפשטה ובנייניה התקרבו אל העץ, בעל האילן חייב לקצוץ את אילנו. הווה אומר לשטח בניין עדיפות על פני שטח חקלאי, ולציבור עדיפות מוחלטת על צרכי היחיד ובעלותם דוחקת את בעלותו של היחיד (בעלות המתבטאת בזכות לנצל את שטחו כרצונו). אמנם הוא זכאי לפיצויים כספיים: "קוצץ ונותן דמים", אך קודם כול מתבצעת כריתת העץ. זו אינה תלויה בגובה הפיצויים. שאלת הפיצוי (שמבחינתנו היא משנית), מותנית בשאלה מי קדם למי, העץ לעיר או ההיפך. עצם כריתת העץ אינה מותנית בתשלום. אין צריך לומר שכריתת העץ משמיטה מידי בעליו את הכוח לתבוע פיצויים מוגדלים, או אפילו ריאליים.

שיקול דומה מניע הלכה אחרת באותה סדרה: "מרחיקין את... החרדל מן הדבורים... רבי יוסי מתיר בחרדל" (בבא בתרא פ"ב מ"ט). לכאורה ההלכה שחכמים מציעים מוזרה. הרי בעל החרדל אינו יוזם את הנזק, ורכושו אינו הגורם המפעיל את הנזק. אדרבה, הדבורים מגיעות לחרדל ואוכלות ממנו שלא ברצון הבעלים. אכן, זו עמדתו של רבי יוסי המדגיש: "שאומר לו כדרך שעשית בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי" (תוספתא בבא בתרא פ"א ה"ט, וראו בבלי שם כב ע"ב). יתר על כן, החרדל זרוע במקומו, ואי אפשר להרחיקו. לעומת זאת, את הכוורת ניתן לשנע למקום אחר. אמנם נראה שבהלכה זו מדובר בכוורת קבועה, אך הם הכירו כוורות ניידות, ולכן ניתן היה לשנע את הכוורת רחוק יותר מהחרדל.³⁴ספראי, דבש דבורים. על כן מסתבר שיש לחפש את ההסבר לעמדתם של חכמים בתחום הכלכלי. החרדל הוא, כידוע, גידול בר עונתי. נראה שהכוורת קדמה לחרדל, ועמדתם של חכמים מושפעת מכך שהדבש הוא גידול יקר ואילו החרדל הוא גידול בר שערכו התזונתי מועט. רבי יוסי, לעומת זאת, מגן על זכויות הפרט ואינו נותן לשיקול הכלכלי־ציבורי עדיפות. אם כן, בהתנגשות זו על שימוש בקרקע בין צורכי הכלל לזכויות הפרט נחלקות הדעות (איור 54). האמוראים הסבירו את המחלוקת סביב השאלה האם על המזיק להרחיק את עצמו או שעל הניזק להרחיק את עצמו, בדיוננו סביב הסוגיה נצביע על הקשיים שמעורר פירוש זה. נסביר שם מדוע לדעתנו זו הבעיה שבה דנה המשנה שם.

מחלוקת אחרת היא האם מותר לטעת עץ ליד בור. ושוב, לפי אותו העיקרון: "אם הבור קדמה קוצץ (בעל הבור את האילן) ונותן דמים, ואם אילן קדם לא יקוץ... רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קודמת לאילן לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו" (בבא בתרא פ"ב הי"א). או "שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה" (תוספתא בבא בתרא פ"א הי"ב). לכאורה רבי יוסי מציג עמדה עקבית של הכרה מלאה בזכויות הפרט, אך לא כך מסביר התלמוד השם בפיו את הנימוק: "רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי טעמון דרבנין (טעמם של חכמים) מפני שיישוב העולם בבורות. שמעון בר ווה אמר בשם רבי יוחנן כך משיב רבי יוסי לחכמים כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף אנא אית לי (גם לי יש [טענה]) יישוב העולם באילנות" (ירושלמי בבא בתרא פ"ב הי"א, יג ע"ג). הנימוק האחרון של רבי שמעון בר אבא (ווה= ווה= אבה) הוא של הכרה בזכויות הפרט. ברור שזה פשט דברי רבי יוסי והסבר זה מתבקש מתוך ראיית כלל עמדותיו של רבי יוסי בהקשר של 'הרחקות'. הירושלמי מנסה לייחס לרבי יוסי הסבר אחר, ומלמד בכך עד כמה חשוב לירושלמי (לחלק מהאמוראים) ההיבט הציבורי, עד כדי נסיון להעמיד גם את רבי יוסי החולק, כמי שמסכים עם העיקרון ש'טובת הציבור קודמת'.

קשה לדעת מה באמת סבר רבי יוסי, אך לפחות בתפיסה המאוחרת הוא מתפרש לא כדובר של זכויות הפרט אלא כמי שמייצג שיקול ציבורי אחר. לדעתו אין לבעל הבור יתרון על בעל העץ. קציצת האילן נובעת לא מכך שבעל רכוש אחד מזיק לאחר, אלא משום ש"ישוב העולם בבורות", לציבור יש עניין כלכלי־יישובי בריבוי בורות, ואילו רבי יוסי סבור ש"ישוב העולם באילנות" – חשוב יותר שיהיו עצים מאשר בורות. בתפיסת האמוראים הבעיה כולה אינה מצויה בתחום נזקי שכנים אלא בתחום שונה, של פיתוח סביבתי, וניתנת הגנה משפטית למי שתורם יותר לפיתוח הסביבתי. כאמור, לא ברור האם גישה זו מקובלת הייתה כבר בימי התנאים או שהיא חידוש מאוחר יותר.

בעיות של איכות סביבה ונזקי שכנים העסיקו גם את החוק הרומי. במאה השישית כתב אדריכל אשקלוני בשם יולינוס חיבור הדרכה בארכיטקטורה, שעיקר עניינו הרחקת נזקים סביבתיים. בחיבור הוא מציג תפיסה קיצונית ביותר שלפיה יש להרחיק מהעיר בית בד, כבשן ומתקנים אחרים. תפיסתו שונה מזו של המקורות היהודיים. לפי יולינוס איש אשקלון יש לתת עדיפות מכרעת לא לטיב השימוש בנכס וערכו הציבורי, אלא לנזק שהוא גורם לסביבה. זו תפיסה קיצונית של זכויות הפרט של הניזוקים. אולי אף מותר להגדיר שהחיבור מגן על זכויות הפרט של האצולה העירונית כנגד צורכי החיים של בעלי המלאכה.

התפיסה היהודית שונה מזו שמוצגת אצל יולינוס מאשקלון, ויש בה איזון מעניין של שלושת המרכיבים – זכויות הפרט של בעלי הנכסים, זכויותיהם של הניזוקים והגורם השלישי הוא שיקול הפיתוח הסביבתי (יישוב העולם, יישוב המדינה, יישוב ארץ ישראל) המאזן בין שני הגורמים המנוגדים ומכריע ביניהם.

יש להעריך שהחלטתם של חכמים לחייב הרחקת בורסקי או גורן מהעיר נובעת, בין השאר, מכך שאלה מפגעים סביבתיים, שבהוצאה מועטת ניתן להרחיקם מהעיר מבלי שייגרם נזק כלכלי משמעותי לפרט או לפיתוח הסביבתי. לא כן כאשר חקלאי רוצה לחפור לעצמו בור או לבנות בית, והוא מוגבל באורח טבעי לנחלתו החקלאית בלבד.

ההלכות בדבר מיקום מתקנים ברורות, אך מצד שני, ברור גם שבפועל הייתה הגמישות רבה. שיקולים מקרו־אקלימיים ומקרו־טופוגרפיים היו משמעותיים ביותר. יש אף להניח שהיה מרחב רב להשפעות הנובעות מכוחם של מנהיגים ובעלי עניין מקומיים. דומה שבאופן כללי נשמרו ההנחיות, או אולי מותר לומר שניתוח חלקי של תפרוסת היישוב ומתקניו מעידה על עניין רב בשיקולים האקולוגיים ועל התחשבות בהם. איילון הראה זאת באמצעות ניתוח סביבתי של יישובים מספר בשרון, ודומה שקביעה זו נכונה גם ביישובים אחרים ברחבי הארץ.³⁵איילון, אקולוגיה.