משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · פרק 7 · משנה 7

הרי זה גיט[י]ך אם לא באתי מיכן ועד⁴²המילה מיותרת וחסרה ברוב עדי הנוסח הטובים, ראו פרוש, גיטין, עמ' קיט. שלושים יום – "מכאן" כלומר הגט מעכשיו ואינו גט עתידי כמו במשניות ג' וח'. למשנה ברור שאם לא יגיע בזמן הגט כשר.

היה הולך מיהודה לגליל היגיע לאנטיפטרוס וחזר בטל התניי – שאלת המשנה היא מה הוא "באתי". הדוגמה הראשונה שהמשנה עוסקת בה היא דוגמה של איש יהודה, שכוונתו בשעת התנאי היא לצאת מיהודה וללכת לגליל, ועל ההליכה הזאת הוא מתנה. המשנה מדברת ממבט של תושב אזור יהודה, ו"באתי" הוא חזרתי ליהודה. אם הגיע לאנטיפטרוס הרי הוא עדיין ביהודה, ורק אם חרג ממנה הוא עזב את האזור ויכול לשוב, "לבוא" אליו. אם בסופו של דבר לא עבר את אנטיפטרוס, הרי שמעולם לא יצא ממקומו, והגט לא חל.

הרי זה גיט[י]ך אם לא באתי מיכן ועד שלושים יום היה הולך מגליל ליהודה – המקרה מתואר ממבט של איש הגליל, והיגיע לכפר עתני וחזר בטל התניי – כפר עותנאי הוא גבול הגליל, ולכן אם לא חרג ממנו נחשב שלא עזב את האזור (איור 38).

הרי זה גיט[י]ך אם לא באתי מיכן ועד שלושים יום היה הולך למדינת הים היגיע לעכו וחזר בטל התניי – גם משנה זו נכתבת ממבט של איש הגליל. עכו היא גבול הגליל; הוא רצה להגיע למדינת הים, כלומר לחוץ לארץ, אבל במקרה זה הוא נחשב כמי שוויתר על מסעו, שהרי לא חרג מעכו.

הרי זה גיט[י]ך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלושים יום היה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא ניתייחד עמה הרי זה גט – "באתי" שברישא הוא הגעתי לאזור. "אעבור מכנגד פניך" משמעו בשפת העם אשוב אלייך, ומשמעו ייחוד ביניהם, בתלמוד (עו ע"ב) אף הסבירו ש"פנייך" הוא רמז ל"פנים של מטה",⁴³קשה להלום הסבר זה למשנה בנזיר שבה מדובר על קשרי אדם עם עבדו 'עבר מכנגד פניו'. צריך אפוא להבין את הלשון בנזיר כלשון השאולה לקשרים קרובים. אף שהדבר לא נאמר במפורש (וכך בתוספתא, פ"ה ה"ח). מילה זו מצטרפת לכינויים בלשון נקייה למעשה אישות, "יופימיזם" בלשון הספרות בת זמננו.⁴⁴ראו סוטה פ"א מ"ב ופירושנו לה; אדמס, מילון המיניות. הבבלי (מט ע"א) פירש שהכוונה לקיום יחסי אישות, והירושלמי מדגיש שבזמן הביניים אסור לו לקיים עמה יחסי אישות, וזו המחלוקת שבמשנה ה. מבנה המשפט מסובך אך משמעו זה גיטך אם לא נתייחד שלושים יום, הרי זה גט, למרות שעבר לידה.

המשנה משקפת את הגאוגרפיה העממית. גבולות הגליל הם כפר עותנאי (תל מגידו של ימינו) ועכו, וגבול יהודה לכיוון צפון היה אנטיפטרוס (תל אפק, ליד ראש העין של ימינו). לגבולות אלו מקבילות מספר. הנחת היסוד של המשנה היא שהארץ מתחלקת לשניים, לגליל וליהודה. במקורות חז"ל שתי צורות חלוקה של הארץ: לשלושה אזורים, בדרך כלל בסדר, יהודה, עבר הירדן והגליל, או לשניים, יהודה והגליל. החלוקה לשלושה אזורים מופיעה בשלושה הקשרים הלכתיים שונים: במשנת שביעית (פ"ט מ"ב), בדיני חזקה (משנה בבא בתרא פ"ג מ"ב ומקבילותיה) ובדיני נישואין (כתובות פי"ג מ"ב). כל המשניות מניחות שבתוך האזור יש תנועה והכרה של הנתונים, אך אדם מאזור אחד אינו מגיע, בדרך כלל, לאזור השני, אלא במקרים מיוחדים או לעיתים רחוקות, וכן היא משמעות החלוקה לאזורים במשנתנו. מסתבר, אפוא, שהייתה זו חלוקה קבועה וקדומה שההלכות השונות עושות בה שימוש. גם יוספוס מחלק את הארץ בצורה זהה לשלושה מחוזות, גליל, יהודה ועבר הירדן. הוא פותח בגליל כי זה נושאו העיקרי, שהרי הקטע בא כפתיחה לתיאור המלחמה שהחלה בגליל (מלח', ג ג, 58-35). כבר קליין עמד על כך שיוספוס משקף אותה תפיסה גאוגרפית כמו החלוקה ההלכתית,⁴⁵קליין, פרק; קליין, חלוקה; ספראי, יוספוס. ואולי היא נובעת מתלות משותפת במקור ערוך כלשהו. הדבר בולט בתיקונים ובשינויים שהכניס יוספוס לחלוקה המקורית כדי להתאימה לצרכיו. שינויים אלו ניכרים במבנה ובעריכת הקטע.

במקביל יש, כאמור, במקורות גם חלוקה לשניים, יהודה והגליל בלבד, ללא אזכור עבר הירדן. ניתן לקבוע, ללא היסוס, שהחלוקה לשניים היא החלוקה המקובלת בספרות חז"ל. זאת ועוד, החלוקה לשלושה מופיעה בשלוש משניות אנונימיות (סתמיות) בעקרונות הלכתיים מרכזיים. לפחות את משנת שביעית ניתן לתארך לתקופה הקדומה יחסית, לדור יבנה או קודם (להלן). לעומת זאת החלוקה לשניים מופיעה רבות בפי חכמי דור אושא.⁴⁶משנה תרומות פ"י מ"ח (המשנה מונה את האזורים השונים יהודה וגליל ובכל אחד מערכת מידות שונה); מעשרות פ"ב מ"ג; ירושלמי פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד; פ"י ה"ה, לז ע"ד; ראש השנה פ"ד ה"ו, נט ע"ג; כתובות פ"א ה"א, כה ע"א; מדרש שמואל, ח א, ועוד רבים. בחלק אחר של המקרים החלוקה הזאת מופיעה במשניות שקשה לתארך את עריכתן, אף שהנושא ההלכתי עצמו עשוי להיות קדום.⁴⁷כגון במשנה פסחים פ"ד מ"ה, וראו פירושנו לה; כתובות פ"ד מי"ב; תוספתא כתובות פ"א ה"ד; משנה גיטין פ"ז ה"ז, ועוד רבים. נראה, אפוא, שיש בסיס איתן למסקנה שחלוקת ארץ ישראל לשלושה הייתה החלוקה הקדומה, יסודה בסוף ימי בית שני כפי שעולה מדברי יוספוס, והמשניות משתמשות בה. החלוקה לשניים מקובלת בהמשך תקופת התנאים, וכפי שנראה להלן ההבדל בין שתי החלוקות אינו ספרותי אלא יישובי.

בימי בית שני היה עבר הירדן אזור יישוב יהודי גדול ופורח. עדות לכך יש בעשרות עדויות על היישוב בעבר הירדן. כן נמצאו גם מעט עדויות ארכיאולוגיות לכך⁴⁸שגיב, עבר הירדן. (לעיל איור 9). היישוב היהודי דעך וכמעט חוסל במרד הגדול או במרד בר כוכבא. לאחר המרד אנו שומעים רק על יישוב יהודי דל בעבר הירדן. קהילות יהודיות נמצאו כמובן בערים הגדולות, וכן בעמק הר'ור.⁴⁹עדיין חסר לנו סיכום עדכני על היישוב היהודי בעבר הירדן. לסיכום כללי ראו ספראי, יוספוס, עמ' 110-106; ספראי, מצב היישוב, עמ' 214-212. נראה שאת חורבן היישוב יש לתלות במרד בר כוכבא, אך שאלת המועד המדויק אינה ברורה. מכל מקום, זו הסיבה לכך שעבר הירדן אינו נזכר במשניות רבות המתמקדות ביהודה ובגליל בלבד.

משנתנו מבטאת חלוקה לשניים, ועבר הירדן אינו נזכר ואינו מודגם.

כפר עותנאי הוא הגבול הדרומי הטבעי של הגליל (לעיל פ"א מ"ה),⁵⁰הבבלי, עו ע"א, לא הכיר את תנאי הארץ והתלבט בנושא, והאמוראים שִחזרו את הגאוגרפיה מתוך המקורות. אנו זכינו שבידינו גם המקורות וגם פרשנות גאוגרפית־היסטורית מוכחת. ואנטיפטרוס היא המרכז הצפוני של אזור יהודה, על ציר התנועה החשוב שבמישור החוף. אנטיפטרוס מופיעה כגבול יהודה גם במסורות אחרות. כאן, למשל, מתארת המסורת את מפגש אלכסנדר מוקדון עם הנציג היהודי,⁵¹בבלי, יומא סט ע"א. אצל יוספוס מוצגת מסורת שונה על פגישה בצופים (הר הצופים) או במצפה (קדמוניות היהודים, יא 329). וכן מספר רבי יוחנן על עיירות רבות שהיו ביהודה בין גבת (גבע, גבעה, גבת) ואניטפטרוס (ירושלמי מגילה פ"א ה"א, ע ע"א ומקבילות רבות בהקשרים שונים). עכו כגבול הארץ נידונה לעיל (פ"א מ"ב).

התוספתא שואלת, ובצדק, מה דינו של מי שהגיע בין אנטיפטרוס לכפר עותנאי, וגם מנסחת את ההלכה אחרת:

כפר עותני בגליל, אנטיפטרס ביהודה. בינתים מטילין אותו לחומרו, מגורשת ואינה מגורשת. שאני הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל התניי. שני הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותני וחזר, בטל התניי. שני הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר, בטל התניי. שאני מפרש בים הגדול, והגיע למקום שהספינות מפרשות וחזר, בטל התניי" (פ"ה ה"ז).

להערכתנו התוספתא מפרטת יותר ועונה על השאלה מה דינו של מי שיצא מיהודה וטרם הגיע לגליל, ולהפך. בין יהודה לגליל מפריד כל מישור החוף, שמימי מרד בר כוכבא ואילך היה מיושב ברובו בנוכרים. התוספתא מתייחסת למשנה ותלויה בה. היא מדברת על המשפט "היה הולך מיהודה לגליל". לכאורה בתנאי זה שני מרכיבים, עזיבת הגליל וההגעה ליהודה. המשנה אומרת שמה שקובע הוא עזיבת האזור, והתוספתא סבורה שהמרכיב הקובע הוא הגעה למחוז חפצו (במקרה זה לתחילת הגליל). מבחינה לשונית 'אעבור כנגד פנייך' משמעו ייחוד, ואילו 'באתי' הוא הגעה לאזור (או יציאה מהאזור).

כלל המשניות שהבאנו משקפות מצב של ניעות מוגבלת מתוך הרגל תרבותי ואולי גם בגלל סכנת דרכים או בגלל שילוב של גורמים נוספים. בתוך האזור יש תנועה והכרה של הנתונים, אך אדם מאזור אחד אינו מגיע לאזור השני, וכן משמעות החלוקה במשנת שביעית ובבא בתרא שהבאנו לעיל. במשנתנו ובמשנה הבאה היוצאים לדרך הם הגברים, והנשים ספונות בביתן, וזו הייתה מן הסתם התופעה הנפוצה. תופעה אחרת הייתה שהאישה נוסעת עם הבעל (כגון יבמות כל פרק טו), אך נשים לא נסעו, בדרך כלל, לבדן. אישה שנסעה לבדה לא מופיעה במשנה. לא במשניות שלנו, ולא בכלל מקורות חז"ל. כן נאמר בירושלמי יבמות (פ"י ה"ו, יא ע"א): "אמר רבי מתנייה גזרו על דבר שהוא מצוי, ולא גזרו על דבר שאינו מצוי. דרך האיש לצאת למדינת הים, אין דרכה של אשה לצאת למדינת הים". גם המקרים בראש מסכת גיטין (פ"א מ"א; פ"ב מ"א) מדברים באישה שבעלה נסע למדינת הים. בכל אחת מהמשניות הנזכרות הסתעפויות, ומעשים המצויים בתלמודים.

עם זה מן הסתם היו גם מקרים שאישה נסעה לבד, או שנשבתה ואין בעלה עימה. כגון "מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה" (יבמות פ"י מ"ד).

בתוספתא מצויה עוד סדרת תנאים שונים ומשונים: תנאים בלתי אפשריים, תנאים שמילוים קשור בעבֵרה וכיוצא באלו שאלות נוספות. בסיכומה מוצעים שני כללים נוספים: "1. כלל אמר רבי יהודה בן תימא, כל תניי שאי איפשר לה לעשות, והתנה עמה לא נתכוון זה אלא להפליגה. 2. בין שאמר בפה ובין שאמר בשטר. כללו של דבר, כל תניי המתקיים בפה מתקיים בשטר כל תניי שאין מתקיים בפה אין מתקיים בשטר" (פ"ה הי"ב). תנאי בלתי אפשרי בטל, והגט איננו כשר.

משניות ז-ט מניחות שהשטר (הגט) כשר וחל רק לאחר מילוי התנאי. בניגוד לכאורה למשניות ד-ו ששם הגט חל ונותר חוב כספי של מילוי התנאי. עם זאת מדובר במקרה שונה. במשניות הקודמות הבעל גמר בדעתו לגרש את האישה ודרש ממנה דרישות כלשהם הדרישות חייבות להתבצע, והגט ייפסל אם לא יתבצעו, אבל הגט הוא גמור ומוסכם על ידי הבעל. במשניות ז' ואילך התנאי על הבעל, והוא תנאי אמיתי. הבעל לא החליט לגרשה, אלא להיפך, הוא רוצה להגן עליה. גם כאן אם אמר "מעכשיו" הגט חל ואם לא אמר מעכשיו הוא חל רק לאחר מילוי התנאי (משנה ח). כמו כן יש לשים לב להבדל בלשון, במשניות ז-ט התנאי בלשון "אם", ובמשניות ה-ו התנאי בלשון "על מנת", והסברנו את ההבדל בין שני הלשונות.