רש״ש על משנה שבת · פרק 13 · משנה 7

ישב האחד על הפתח ולא מלאהו כו' השני חייב. לכאורה קשה לר"נ לעיל (צ"ד ב') דאם אפיק חצי זית מכזית ומחצה חייב משום דאהני דאי שקיל מיניה תו פורתא לא יטמא. ה"נ נימא דאהני הראשון (אם לא נשאר פחות רק כדי מלואו של הצבי) דאי הדר תו מיכסי קצת מן הפתח יהא ניצוד. ובקל יש לחלק:

שם בתוי"ט ד"ה אע"פ שעמד הראשון והלך לו כו'. דאלת"ה היאך אפשר כו' ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי. ולמה יהיה פטור כו'. ועמ"א סי' שי"ו סקי"א שהשיג עליו ודעתו להתיר אף כה"ג כיון שכבר היה ניצוד ע"ש. וסברתו זר מאד. ועי' תו"ח. ואנכי מצאתי בתוספתא ברפי"ג הצד צבי בחצר של ב' פתחים נעל הראשון אה"פ בא שני ונעל אה"פ (ר"ל הפתח הב') השני חייב והא' פטור. חזר הא' ופתח ונעל הא' חייב על צידה שניה. הרי מבואר דאף שכבר הוה ניצוד מ"מ כיון שפתח הא' וכלתה שמירתו אם נעל אח"כ חייב. ועל התוי"ט אני תמה מאין פסיקא ליה שיוכל צבי לצאת דרך אותו מקום שיצא בו האדם. הלא עינינו רואות שעובי הצבי יותר מעובי אדם בינוני. ועתה י"ל כפשוטו ד"מ דחלל הפתח היה במכוון שיצא הצבי דרך בו ובא הא' וסתם חצי חללו (ומלאהו ל"ד אלא דר"ל דמיעט להחלל עד שלא נשאר בו בכדי שיצא הצבי) והב' סתם חצי חללו הנשאר ולכן אף שעמד הראשון והלך לו ונשאר מקומו פתוח אין בו כדי שיצא הצבי. ועד"ז דעת לנבון נקל למצא עוד גווני אחריני וישמע חכם ויוסף לקח:

שם במשנה הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. עי' תוי"ט מה שמביא בשם הר"ן. ועי' רש"י ולענ"ד נראה דתיבת "שמור" הוא תואר לצבי הנזכר. ושעורו ונמצא צבי שהוא שמור (דהיינו קשור כמש"כ הר"ן בא"נ ע"ש) בתוכו. דודאי אף שניתר אח"כ אין אומרים לזה שיפתח כמ"ש הר"ן. ולענין קושית התוס' מאי אולמיה כו'. נראה מפירש"י לקמן בגמ' דממעשה בנ"א מביא ראיה וכדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס והא מעשה כו':