רש״ש על משנה שבת · פרק 14 · משנה 1

במשנה והחובל בהן חייב. עי' פירש"י והרמב"ם מפרש דחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. ושאר שקצים ורמשים דפטור דעתו ז"ל אף שיצא הדם לחוץ כמ"ש הרב המגיד בפ"ח הל"ט. והקשה בתור"ע מהא דלעיל (ע"ה) דפליגי ר"י ורבנן בפוצע חלזון אי חייב משום מפרק ומפרש רבא דפליגי באם יש דישה שלא בגדולי קרקע. הא כיון דאין לו עור לא שייך בו מפרק ע"ש. והנה בפי' המשנה באר הרמב"ם הטעם לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו ובחלזון פליגי אפילו בפצעו מת דאפילו רבא לא אמר שם אלא אפילו תימא שפצעו חי ור"ל דבפצעו חי נמי מיירי ובמת לא יחזור עוד לקדמותו לכן הוצרך רבא לחדש עוד טעם דס"ל לרבנן דאין דישה אלא בג"ק ור"י באמת ס"ל דאפילו בחי דחוזר לקדמותו מ"מ כשיצא לחוץ חייב וברייתא בחולין שהביא שם הה"מ וכ"מ דמחייבת בשאר שקו"ר ביצא הדם אתיא כר"י. ולה"כ אלא כסתם מתניתין דלא חלקה בין יצא לל"י ונכון בס"ד:

שם בתוי"ט ד"ה ושלא לצורך כו' וכתב הר"ן כו' אלא שאותן שמונה שרצים אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך. וק"ל הא גם מהם יש שמזיקין את השדות ואת האילנות וכדתנן בפ"ק דמו"ק צדין את האישות (והם תנשמת) ואת העכברין משדה האילן ומשדה הלבן כו' ועכברין סורן רע הוריות (י"ג) ורשיעי נינהו כו' לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהן (תוס' ב"מ מ' בשם הירושלמי).