תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות · פרק 13 · משנה 12

[אות קו] במשנה לאחר ל' יום מבקשים הימנו. וא"ת ונהימנה לדידה במגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים (דף צ"א.) וי"ל דהא בנדרים מבואר טעם הנאמנות משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והרי הכא מיירי בגט בידה וכדאוקמי בגמרא ומובא בהר"ב. וכפי דברי בעלה שבא עליה אינו בעלה עוד וא"כ ליכא חזקה דאינה מעיזה כו' ודהא ממנ"פ אינו בעלה. ואדרבא כפי דבריה עדיין זקוקה לו. בתוס' ב"ב (סוף דף ה') הקשו כן והניחו בקושיא ולא אדע מה קשיא להו וצ"ע:

[אות קז] בתוי"ט ד"ה יבם. שאם היה בעולמו אפי' בן יום א'. בפשוטו אינו מובן דדלמא לא היה בעולמו אסור אף אחר שיגדיל והיא מותרת מיד אבל היה בעולמו יום א' היא זקוקה לו וכשיגדיל ייבמנה אבל התי"ט קיצר בזה דבתחלה משני דמי איכא מידי דהשתא אסירא ולבתר הכי שריא ופרכינן ואימא ה"נ (דלעולם אסורה לו) ועלה משני א"ק כי ישבו וכו':

[אות קח] בתוי"ט ד"ה כופין אותו. ונ"י תירץ מפני. וקשה לי הא אף אם תתפייס אסורה לו דהא היא אמרה לא נבעלתי ואסורה לו ע"י הגט וא"כ שויה אנפשה חד"א ובתשובה הארכתי בזה בעזה"י:

[אות קט] בא"ד ואפי' למאן דמפרש לה בגט סתם. הדברים סתומים בביאור הסוגיא לשיטה זו אבל הדבר מפורש בחי' הריטב"א דמיירי בגט סתם דבאמת לפי דברי היבם דבעל אותה הוי גט זה גט מעליא ונפטרה בכך וא"צ גט אחר וכן לפי דבריה שלא נבעלה סגי לה בחליצה וא"צ גט אחר אלא דאנן מצרפים מה שהוא נאמן ומה שהיא נאמנת ומתוך דברי שניהם יחד תהא צריכה גט דהיינו דתפסינן לדברי הבעל דנבעלה וצריכה גט ותפסינן לדבריה דזהו לא הוי גט מעליא דלדבריה גט זה רק כמו גט יבמין עיי"ש והסברא מוקשה דהא מ"מ ממנ"פ מותרת בלא גט דאם נבעלה הרי גט זה גט מעליא ואם לא נבעלה סגי בחליצה וצ"ע: