משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · מבוא · מיקום 3

לוח השנה היה נושא רב חשיבות משום שבו תלויה קביעת המועדים ומילוי כל מצוות החגים. בבית המקדש הייתה ללוח חשיבות נוספת משום שהלוח קבע את המועדים השונים, ולכל מועד נועדו קרבנות שונים. כך קבע הלוח את סדרי העבודה במקדש, שכל סטייה מהם נתפסה כעוון גדול. על חשיבותו של הלוח אנו לומדים לא רק משיקול הדעת, כלומר מכך שהלוח קובע את המועדים ואת סדרי הקרבנות, אלא גם מהדיונים הרבים בספרות התקופה על נושאים הקשורים ללוח, ועל המאבקים סביב נושא זה. בספרות הכיתתית הוקדשו חיבורים מספר לסדרי הלוח לפי שיטתם³ללוח הכיתתי ראו טלמון, הלוח; טלמון וקנוהל, הלוח; טלמון, מועדים, ועוד. , ולפולמוס על הלוח. בספר חנוך א יש סדרת פרקים המסבירים בפרטי פרטים את הלוח שבו האמין בעל הספר. אף בספרות חז"ל דיונים מרובים על הלוח (להלן פרקים א-ב), אם כי ספרות המשנה והתלמוד לא שימרה לוח מלא וערוך, וכל שבידינו הוא הערות לעיצוב הלוח. עדות אחרת לחשיבותו החברתית של הלוח היא המאבקים הציבוריים על קביעת הלוח בימי הבית ומעט גם לאחריו (להלן). במקביל אנו שומעים כי ההשתתפות במעמד קידוש החודש או עיבור השנה נתפסה כפסגת ההיררכיה החברתית בבית המדרש. בימי רבן גמליאל אנו שומעים על מספר זקנים שנאספו לקידוש החודש, ועל חכם נוסף שניסה לחבור אליהם⁴שמחות פ"ח ה"ז; ירו', סנהדרין פ"א ה"ב, יח ע"ג; בבלי, יא ע"א. . מאוחר יותר, בימי האמוראים, רבי אלעזר מספר עד כמה הוא גאה ושמח על התקדמותו בהיררכיה הרבנית (חברות בסנהדרין), ופסגתה – ההשתתפות בעיבור השנה (ירו', פ"ב ה"א, נח ע"ב; סנהדרין פ"א ה"ב, יח ע"ג). באותו הקשר התלמוד מספר על מאבקים פנימיים על הזכות להימנות עם הקבוצה המחליטה ומכריזה על עיבור השנה וקידוש החודש.

זאת ועוד. בעיני חכמים קביעת לוח השנה היא עדות לכוחם, כאילו משמים ניתנה להם הסמכות לעצב את לוח השנה. הפסוק ששימש עבורם נקודת מוצא היה "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא כג ד). לפי ההבנה הפשוטה זו הנחיה (לציבור או לבית הדין) כיצד לקבוע את הלוח. אבל חז"ל הדגישו את המילים "אשר תקראו" כמנדט מוחלט להחליט כרצונם, "בין בזמנן בין שלא בזמנן" (להלן, פ"ב מ"ט). "אשר תקראו אתם – אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מוטעים... אם קראתם אתם מועדיי ואם לאו אינן מועדיי"⁵ספרא, אמור פרשה ט ה"ג, קד ע"ב, וראו פירושנו לפ"א מ"ט. . פסוק זה שימש עבור חכמים אסמכתא לתיאור תפקידם המרכזי בקביעת לוח השנה היהודי. המועדים הם מועדי ה', אך מסורים לבני אדם. חכמים הם הקובעים את לוח השנה, ואף אם טעו – קביעתם מוחלטת, תפיסה המעניקה לחכמים כוח ותפקיד משמים.

נראה שחז"ל דרשו "אשר תקראו אתם" – אתם קוראים ולא כוחות השמים⁶כך במפורש רק בבבלי, ראש השנה כד ע"א. . המדרש התנאי מדגיש את ההבדל בין שבת לימי המועד. השבת נקבעה משמים, אך ימי המועד מסורים לסמכות בית הדין. "אלה מועדי יי' – אשר תקראו וגו', יכול כשם שקדושת מועדות מסורה לבית דין, כך תהא קדושת שבת מסורה לבית דין, תלמוד לומר וביום השביעי שבת קדש ליי', לשם שבת מסורה, ואינה מסורה לבית דין"⁷מכילתא דרבי ישמעאל, כי תשא מסכתא דשבתא א, עמ' 243; מכילתא דרשב"י, ל"א ט"ו. . אם חכמים קוראים אותם – הם מועדי ה', ואם לא – אין הם מועדים כלל: "אם קריתם אתם – מועדיי ואם לאו אינם מועדיי" (ספרא, אמור פרשה ט ה"ב-ה"ד, צט ע"ד).

פסוק אחר ששימש לחז"ל כאסמכתה הוא "החֹדש הזה לכם" (שמות יב ב) – הרי הוא מסור לכם: " 'החדש הזה' – לכם (שמות יב ב), מסור הוא לכם. אמר רבי יהושע בן לוי למלך שהיה לו אורלוגין, וכיון שעמד בנו מסר לו אורולוגין שלו. אמר רבי יוסה ברבי חנינה למלך שהיה לו שומירה, וכיון שעמד בנו מסר לו שומירה שלו. אמר רבי אחא למלך שהיתה לו טבעת, וכיון שעמד בנו מסר לו את טבעתו. אמר רבי יצחק למלך שהיו לו אוצרות הרבה והיה מפתח לכל אחד ואחד, וכיון שעמד בנו מסר לו את המפתחות. אמר רבי חייא בר אבא לנגר שהיו לו כלי אומנות, וכיון שעמד בנו מסר לו כלי אומנותו. ורבנין אמרין לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות, וכיון שעמד בנו מסר לו את נרתיקו. תני רבי הושעיה גזרו בית דין למטן ואמרו היום ראש השנה, אמר הקב"ה למלאכי השרת העמידו בימה, ויעמדו סניגורין ויעמדו סקיפטורין שגזרו בית דין למטן ואמרו היום ראש השנה. נשתהו העדים מלבא או שנמלכו בית דין לעבר את השנה למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת העבירו בימה, ויעבירו סניגורין ויעבירו סקיפטורין שגזרו בית דין למטן ואמרו למחר ראש השנה. ומה טעמא, 'כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב' (תהלים פא ה), אם אינו חוק לישראל, הוא כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. רבי פינחס רבי חזקיה בשם רבי סימון מתכנסין כל מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרין לפניו, רבון העולמים אימתי הוא ראש השנה, והוא אומר, ולי אתם שואלין, אני ואתם נשאל לבית דין של מטן. ומה טעמא, 'כי"י אלהינו בכל קראינו אליו' (דברים ד ז), ואין קראינו אלא מועדות, כמה דאת אמר 'אלה מועדי ה' מקראי קדש' (ויקרא כג ד). רבי קריספא בשם רבי יוחנן לשעבר, 'אלה מועדי ה' ', מיכן והילך, אשר תקראו אותם (ויקרא כג א), אמר להם אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי"⁸פסיקתא דרב כהנא, החדש הזה יג, עמ' 102; תנחומא בובר, בא ח. . מעניין הדימוי שקביעת הלוח היא החותמת האישית של המלך, כלי העבודה של נגר העולם או כל צרור המפתחות שלו. כמו כן: "מעשה ברבי חייא הגדול שעלה הירח ערב ראש השנה והלכו הבהמין לאורו מהלך ג' מילין, ראה אותו רבי חייא נטל צרורות ועפר והיה זורק בו, אמר: למחר אנו מבקשין לחדשך ועלית לך עכשיו? מיד נבלע במקומו, למה שהוא ברשותו" (תנחומא בובר, בא ח, עמ' כד).

מן הראוי להעיר כי בחלק מהמדרשים האמוראיים השליטה על הלוח מוצגת לא כעדות לכוחו של בית הדין (של חכמים) אלא כעדות לקרבה השורה בין ה' לבני ישראל, שלהם נמסרה השליטה בגרמי שמים. לא מן הנמנע שהתובנה עוצבה רק כאשר המאבק על קביעת הלוח הוכרע (דברים רבה, ב יד; תנחומא בובר, בא יג, עמ' 48). עם זאת קשה לתארך כל מימרה כשלעצמה, ושתי התפיסות באות לידי ביטוי במקביל.

לוח השנה היה מרכיב מרכזי, ואולי אף המרכיב המרכזי, בעימות הבין-כיתתי בסוף ימי בית שני. כידוע היה לבני כת מדבר יהודה לוח שנה המבוסס על שנת השמש, ולהבהרתו הוקדשו חיבורים כיתתיים אחדים ופרקים עב-פ בספר חנוך הראשון⁹טלמון, הלוח; טלמון וקנוהל, הלוח; טלמון ובן-דב, לוח, ועוד. . איננו יודעים בוודאות איזה לוח היה לצדוקים; דומה שהם קיבלו את הלוח של חז"ל אך חלקו על פרטים מספר. המשנה מספרת על ניסיונות של בייתוסים להטות את החלטת בית הדין¹⁰ראו פירושנו לפ"ב מ"א, וכן פ"א מ"ז. ; מספרות חז"ל משמע כאילו הוויכוח עם הצדוקים היה נקודתי בלבד, ברם מסתבר שהוויכוח היה כולל, על צורת הלוח, וכמובן גם על השאלה מי הוא בית הדין המחליט. גם השומרונים מוצגים כמי שמתאנים לסדרי קידוש החודש¹¹להלן, פ"ב מ"א. , אם כי לא ברור האם אין הדבר אלא חלק מהמאבק הבין-דתי ולאו דווקא מאבק בסדרי הלוח היהודי.

בדור אושא התפתח עימות אחר עם חנניה בן אחי רבי יהושע. חנניה היה מחכמי דור יבנה. הוא נשלח יחד עם שלושה חכמים אחרים לתפוצות, והגיע לפומבדיתא¹²ראו עליו בנספח למסכת עירובין. . לאחר מרד בר כוכבא יזם קידוש חודשים, ואולי אף עיבור שנים, בגולה. ניסיונו עורר עליו את חמתם של חכמי ארץ ישראל והם שלחו שליחים כדי "לדכא את המרד". העימות הגיע לשיאו במעמד המתואר יפה בתלמודים: "שלח ליה רבי ג' איגרן גבי רבי יצחק ורבי נתן בחדא כתב לקדושת חנניה וחדא כתב גדיים שהינחת נעשו תיישים ובחדא כתב אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהי שוחט ונחוניון¹³נחוניון הוא אולי חוניו שהקים את מקדש חוניו במצרים (ראו פירושנו למנחות פי"ג מ"י). בכתב יד קופמן הוא נקרא נחוניון. הדרשה רומזת, אפוא, לכל אלו שניסו לערער את ההגמוניה של מקדש ירושלים, ומדמה את חכמים שבארץ ישראל וואת סמכותם לסמכות המקדש. זורק קרא קדמייתא ואוקרון תנייתא ואוקרון תליתא בעא מבסרתהון אמרין ליה לית את יכיל דכבר אוקרתנין קם רבי יצחק וקרא באוריתא אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע אמרין ליה מועדי יי'¹⁴כך בנדרים. בסנהדרין הנוסח משובש במקצת. אמר לון גבן קם רבי נתן ואשלים כי מבבל תצא תורה ודבר יי' מנהר פקוד אמרין ליה כי מציון תצא תורה ודבר יי' מירושלם אמר לון גבן אזל קבל עליהן קמי רבי יהודה בן בתירה לנציבין א"ל אחריהם אחריהם" (ירו', סנהדרין פ"א ה"ב, יט ע"א; נדרים פ"ו ה"ח, מ ע"א).

רבי יודע שאין לו אפשרות לקשר רציף עם שליחיו ולכן מצייד אותם מראש בשלוש איגרות, לכל מצב אפשרי, ובתרגום: "שלח לו רבי שלוש איגרות עם רבי יצחק ורבי נתן, באחת כתב לקדושת חנניה¹⁵זו פתיחה מובהקת של מכתב לאישיות מכובדת ביותר. הנוסח מוכר מכתבים אישיים של תקופת הגאונים, ומכתובת אחת מחורבת סוסיא שבארץ ישראל שבה מוזכר "קדושת רבי איסי", ראו נוה, על פסיפס ואבן, עמ' 115 (איור 1). , באחת (באיגרת השנייה) כתב גדיים שהינחת נעשו תיישים¹⁶האיגרת מרמזת שחנניה חש בכוחו הגדול משום שהיה בכיר מחכמי דור אושא. כשהוא עזב את הארץ הם היו תלמידים צעירים והוא חכם בעל הכרה עצמית מפותחת. אבל הצעירים גדלו, והם עתה ראשי הסנהדרין בארץ ישראל. , ובאחת (באיגרת השלישית) כתב אם אין אתה מקבל עליך (שלא לעבר שנים) צא לך למדבר האטד ותהי שוחט ונחוניון זורק¹⁷רמז לכך שאי קבלת המרות היא בבחינת פרישה מעם ישראל ומדתו. . (חנניה) קרא את האיגרת הראשונה וכיבד את השליחים, את האיגרת השנייה ו(המשיך)¹⁸אך לא קיבל מרות. לכבדם, את השלישית ורצה לביישם. אמרו לו (הציבור) אין אתה יכול שכבר כיבדתם. עמד רבי יצחק וקרא (בתורה) אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע¹⁹במקום "אלה מועדי ה' " הכתוב במקרא. , (והציבור תיקן) מועדי ה'²⁰ללמד שאין הציבור מוכן שהמועדים יהיו משהו שונה ממועדי ה'. . עמד רבי נתן והשלים (קרא בהפטרה) כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד (במקום "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם"). אמר להם (חנניה) אצלכם. הלך קבל עליהם לרבי יהודה בן בתירא לנציבין²¹רבי יהודה בן בתירא נשלח עם חנניה לגולה, אלא שזה הלך לפומבדיתא ורבי יהודה למרכז השני בנציבין. . אמר לו (רבי יהודה לחנניה) אחריהם אחריהם".

הווה אומר: חנניה רצה להמשיך ולעבר שנים בבבל, השליחים טענו שבכך יש פרישה מהיהדות המאורגנת והציבור קיבל עליו את הדין. מסתבר מהסיפור שחנניה לא השלים עם תבוסתו וניסה לגייס את רבי יהודה בן בתירא לטובתו, אך גם רבי יהודה התנגד לקריאת התגר על המנהיגות הארץ-ישראלית.

אותו סיפור מופיע בתלמוד הבבלי בנוסח שונה במקצת: "אמר רב ספרא, רבי אבהו הוה משתעי (משתעשע): כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו ליה: ללמוד תורה באנו. הכריז [עליהם] אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש. (כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר: הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל.) התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית – ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת – ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ? אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין – מוטב, ואם לאו – יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' " (בבלי, ברכות סג ע"א-ע"ב).

ההבדלים שבין המסורות הם משניים, ובשניהם מתואר מעמד פומבי, כאילו כל הסיפור התחולל ביום אחד. יש להניח שהעימות היה ממושך יותר ופומבי פחות, ולפנינו תיאור שעיקרו ספרותי, השומר על גרעין היסטורי בדבר ניסיון למעין מרד של חכמי בבל בסמכות חכמי ארץ ישראל. התלמודים רואים בכך מרד לא בחכמי הארץ אלא בסמכותה של ארץ ישראל, והדבר נתפס כפרישה מעם ישראל.

הלוח העברי מבטא כאן את סמכות חכמי ארץ ישראל על התפוצות ועל הציבור, ואף בהקשר זה מופיע אותו פסוק מכונן "אלה מועדי ה' ", ורק חכמי הארץ הם המוסמכים להגדיר את מועדי ה'. מבחינה כרונולוגית הסיפור בעייתי. חנניה היה מחכמי דור יבנה, וקשה להניח שרבי יהודה הנשיא הוא שהתעמת עמו. סביר יותר שהיה זה רבן שמעון בן גמליאל.

בתלמודים מופיע חנניה נוסף, בן אחי ר' יהושע בן חנניה, והוא מוצג כחכם בעייתי, ואף מסופר עליו סיפור השמצה כיצד ניצחוהו המינים של כפר נחום²²קהלת רבה, פ"א פ"ח, וראו הסיפור בבבלי, נידה כד ע"ב, ודיון ארוך יותר ראו בנספח לפירושנו למסכת עירובין. . אפשר שההשמצות הן תגובה מאוחרת לקריאת התיגר שלו נגד סמכותם של חכמי הארץ.

שמואל מואשם בתקופה מאוחרת יותר בתמיכה בחנניה, והתלמוד הירושלמי מספר שנענש בידי שמים (בנותיו נשבו) בעוון חנניה זה (כתובות פ"ב ה"ו, כו ע"ג). נראה שההאשמה היא שאף שמואל רצה לעבר שנים בבבל, או שלפחות הואשם בכך. המונחים "מרד" או "קריאת תיגר" הם אולי מוגזמים. כפי שנראה להלן לא תמיד הגיע המידע בדבר החודש החדש לבבל, לפיכך נדרשו אנשי בבל להחליט בכוחות עצמם על מועדי הלוח. הגבול בין החלטות בהיעדר מידע מוסמך לבין עצמאות מלאה הוא דק ביותר. שמואל טוען למידע מלא על כל שאלות קביעת הלוח, והרי גם זו קריאת תיגר על ההגמוניה הארץ-ישראלית.

במקביל נוצרו עימותים בתוך בית המדרש סביב קביעת הלוח. במשנה להלן מתואר עימות חריף בין רבן גמליאל ורבי יהושע בן חנניה²³להלן פ"ב מ"ט. הקשר בין רבי יהושע לאחיינו חנניה אינו יכול להיות מקרי. ; עימותים אחרים נסובו סביב השאלה מי ישתתף במעמד, אך אלו כבר עימותים מסוג אחר.

מאוחר הרבה יותר, במאה התשיעית, התפתח עימות חריף בין רב סעדיה גאון לבין בן מאיר, גאון ארץ ישראל. העימות לא היה תאורטי אלא מעשי, סביב קביעת מועד קידוש החודש בחודש מסוים. העימות התפתח למאבק של סמכויות. גאון ארץ ישראל תבע את סמכות קידוש החודשים לחכמי ארץ ישראל ולסנהדרין, ואילו רב סעדיה גאון טען שהלוח נקבע לפי חשבון, ועדות הראייה היא רק כדי לתת למעמד פומבי²⁴לא נעסוק כאן בעימות בתקופת הגאונים על הלוח, שכן הוא חורג מתחום דיוננו. . עימות זה מצוי מחוץ לתחום דיוננו, אך באופן מפתיע יש לו השפעה על חלק מהמקורות שבידינו. מסתבר שבמהלך הוויכוח "גייסו" שני הצדדים את המדרשים לטובתם ובמהלך הבירור תוקנו מעט המקורות, והמסורות הקדומות שופצו כך שיובלט בהן המסר הרצוי (הנכון). על כן, לעתים קשה לדעת האם מקור מסוים נכתב בתקופה האמוראית או שהנוסח שלפנינו שוכתב בהשפעת הצרכים הפולמוסיים המאוחרים.

אחד המקורות המדגימים את הבעיה הוא התיאור בפרקי דרבי אליעזר. שם מסופר על סוד העיבור שנמסר מפי הגבורה לאדם הראשון וממנו לחנוך, ממנו לנח, לשם, לאברהם, ליצחק, ליעקב, לבני יעקב ולמשה. המדרש מדגיש שעיבור שנה נעשה רק בארץ: "וכשיצא יעקב לחוצה לארץ בקש לעבר את השנה בחוצה לארץ, הרי יצחק עבר את השנה, שנאמר וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם וכו', למה עוד, אלא שפעם ראשונה נגלה עליו ומנעו מלעבר את השנה בחוצה לארץ, וכשבא לארץ אמר לו הברוך הוא: יעקב קום עבר את השנה, שנאמר: וירא אלהים אל יעקב עוד, על ידי שנכנס בו סוד העבור וברכו ברכת עולם, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור, והיו מעברין את השנה בארץ, מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל במצרים, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, וכשם שנתמעטו העבורים מישראל בארץ מצרים, כך הם עתידים להתמעט בסוף מלכות רביעית, שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר אמור להם עד עכשו היה לי סוד העבור, מכאן ואילך שלהן הוא, לעבר את השנה בארץ, גלו לבבל והיו מעברין את השנה על ידי הנשאר בארץ... שגלו כלם ולא נשאר אחד מהם בארץ, היו מעברין את השנה בבבל, עלה עזרא וכל הקהל עמו, ובקש יחזקאל לעבר את השנה בחוצה לארץ, אמר לו הב"ה יחזקאל אין לך רשות לעבר את השנה בחוצה לארץ, הרי ישראל אחיך יעברו את השנה בארץ, מכאן אמרו צדיקים וחכמים בחוצה לארץ ורועה צאן ובקר בארץ, אפילו נביאים בחוצה לארץ והדיוטות שהן בארץ, שנאמר בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם, שלהם היא לעבר את השנה... בשלשה מעברין את השנה, רבי אליעזר אומר בעשרה, שנאמר אלהים נצב בעדת אל, ואם נתמעטו מעשרה לפי שהן מועטין מביאין ספר תורה לפניהם, ונעשין גורן עגולה ויושבין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ונותנין את פניהם למטה בארץ ועומדין ופורשין את כפיהן לפני אביהן שבשמים, וראש ישיבה מזכיר את השם, ושומעין בת קול בלשון הזה, וידבר ה' אל משה לאמר, ואם מעון הדור אין שומעין מאומה כביכול אינו יכול לשכון כבודו ושכינתו ביניהם, ואשריהן העומדין במקום ההוא בשעה ההיא" (פרקי דרבי אליעזר, פ"ח, מהדורת היגר פ"ז)²⁵ל"סוד העיבור" ראו להלן. .

הקורא את המדרש מתרשם כי לפניו דברי פולמוס המדגישים את "סוד העיבור", מצד אחד, כלומר את החשבון, ומצד שני דגש ברור על כך שזכות ההחלטה היא לאנשי ארץ ישראל. קשה להניח שהמדרש ממשיך את הוויכוח של חנניה בן אחי רבי יהושע. הוא מתאים מאוד לפולמוס של תקופת הגאונים, ברם קשה גם להניח כי הקטע כה מאוחר, שהרי מדרש פסיקתא דרבי אליעזר הוא מהמאה השמינית לערך. ייתכן, אפוא, שהמאבק בין בבל לארץ ישראל החל עוד לפני רב סעדיה גאון, ונבע מחולשתו של היישוב הארץ-ישראלי.

גם הקראים נאבקו בלוח השנה המקובל. הם קיבלו את הלוח באופן עקרוני אך חלקו על פרטים בו, ובעיקר חלקו על הקביעה כי בעבר הונהג הלוח על ידי בית הדין של החכמים. המאבק עם הקראים גרם לשכתובן של מסורות מספר, כאילו קדומות.