משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · מבוא · מיקום 4

כאמור, גאוני בבל מדגישים את ה"חשבון" וטוענים שקידוש החודשים היה רק כדי לתת פומבי למעמד, ולהוציא מלבם של חולקים. טיעון זה הולם את עמדתם, ופוגע בסמכותם של חכמי ארץ ישראל. על כן מותר להניח שזה טיעון מאוחר, בבחינת פרשנות אפולוגטית, ולא ניתוח מלומד של המקורות. עיון בספרות התנאית מבהיר שמעמד העדות היה חשוב ביותר, וחכמים הקלו בדיני שבת כדי לאפשר את העדות, להקל על העדים ולהפוך את העדות לאטרקטיבית. הם התירו לעדים ללכת בשבת ואף לקחת עמם מקלות להגנה,²⁶להלן, פ"א מ"ט. וכן להלך בירושלים באופן חופשי ואף אלפיים אמה מחוץ לה²⁷להלן, פ"ב מ"ה. . הם דרשו שיגיעו עדים רבים ואפילו בשבת, אף אם ברור שיש די עדים להחלטה של בית הדין²⁸להלן, פ"א מ"ו. , תבעו מבני העיירות שבדרך להקל על העדים²⁹ראו פירושנו לפ"א מ"ו. , התירו (ותבעו) שעם העד יבוא עד אחר להעידו (לאשר את אמינותו), וזאת אף אם אין צורך בדבר³⁰להלן, פ"ב מ"א, ופירושנו שם. , ובכלל הדגישו שהעדים לא יצאו בפחי נפש³¹להלן, פ"א מ"ו. . בכל ההיתרים הללו ניכרת נימה פולמוסית המובנת לאור ההתנגדות וההסתייגות מעדות החודש, ונעמוד על כך בפירושים למשניות המביאות עדויות אלו. עם זאת, כפי שנראה בפירושנו למשניות, ההיתרים עצמם צנועים למדי. היתר ההליכה בשבת חל על כל מי שיוצא ממקומו לדבר מצווה; ההיתר לצאת עם מקלות חל על כל מי שמותר לו לצאת בשבת, ובתנאי שהשעה נדרשת לכך. אם כן, אין כאן הקלות הלכתיות מהפכניות, אך ברור שהעדות הייתה חשובה לחכמים.

עם זאת, אין ספק שבאופן כללי היה החשבון ידוע לחכמים. לרבן גמליאל היו לוחות מסודרים ובהם צורות הלבנה העתידה להתגלות³²להלן, פ"ב מ"ה, ופירושנו שם. , ובכלל ברור שידעו למה לצפות. עם זאת, נראה שהחשבון המדויק לא תמיד היה מובטח. בפירושנו למשנה ח בפרק ב נראה כי היו גם ויכוחים על טיב החשבון. גם בתלמוד הבבלי יש עדות לכך: "אמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולה גולה. אמר ליה אבא אבוה דרבי שמלאי לשמואל: ידע מר האי מילתא דתניא בסוד העיבור: 'נולד קודם חצות או נולד אחר חצות'? אמר ליה: לא. אמר ליה: מדהא לא ידע מר – איכא מילי אחרנייתא דלא ידע מר. כי סליק רבי זירא שלח להו: צריך שיהא לילה ויום מן החדש, וזו שאמר אבא אבוה דרבי שמלאי; מחשבין את תולדתו, נולד קודם חצות – בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, לא נולד קודם חצות – בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה. למאי נפקא מינה? אמר רב אשי: לאכחושי סהדי" (בבלי, כ ע"ב. תרגום: "אמר שמואל: יכול אני לתקן³³"לתקן" הוא המונח לקביעת הלוח. לכל הגולה. אמר לו אבי אביו של רבי שמלאי: האם אדוני יודע דבר זה של סוד העיבור 'נולד קודם חצות...'? אמר לו: לא. אמר לו אם אדוני לא יודע זאת גם דברים אחרים אינו יודע. כאשר עלה רבי זירא³⁴רבי זירא עלה מבבל לארץ ישראל, וזו עדות נדירה להמשך קשריו עם ארץ מוצאו. שלח להם..."). התלמוד מסכם שכל זה חשוב להלכה כדי שתהיה אפשרות להכחיש את העדים. מסורת זו מלמדת על מידע המכונה "סוד העיבור" (שמואל אינו יודע את פרטיו, ורבי זירא שולח לבבל מעט מן המידע הנחוץ), ובצדו גם עדות.

לפני שנמשיך יש להעיר הערות מספר. משמעו המקורי של המונח "סוד העיבור" הוא החבורה המתכנסת לדיון. כך המונח מופיע בירושלמי ובבבלי³⁵רבי אלעזר מספר שהעלוהו לסוד העיבור. ראו ירו', פ"ב ה"ז, נח ע"ב; בבלי, כתובות קיב ע"ב. . ה"סוד" משמעו חבורה. ברם, בספרות המאוחרת קיבל המונח משמעות של מידע מסווג או שאינו נפוץ. בפרקי דרבי אליעזר שציטטנו "סוד העיבור" הוא מידע סודי, וכן משמע ממדרש תהילים: "זקני ישראל ויודעין סוד העיבור נוטלין מן היום ונותנין ללילה, ונוטלין מן הלילה ונותנין ליום, וכשהם יוצאין מבית הוועד, לאחר שקבעו ראשי חדשים, וראשי שנים, ועיברו את השנה, ותקנו את המועדות..." (מדרש תהילים, יט יא, עמ' 168). גם בפרקי דרבי אליעזר שציטטנו "סוד העיבור" הוא סוג של מידע. במעשה באבי אביו של רבי שמלאי שצוטט "סוד העיבור" הוא מידע כתוב, מעין ברייתא או חיבור נעלם אחר שיש בו פרטים בלתי מובנים³⁶כשר, במבואו, עמ' 20-17, אסף עשרות הסברים ל"סוד" שבעיבור, כולל הרעיון שהסוד הוא שהשמש יציבה והארץ סובבת סביבה. סוד זה לא פורסם ברבים, אך ודאי שחכמים, שכל רז לא אניס להם, הכירו גם את חידושי המדע שהגויים למדו רק מאות שנים מאוחר יותר. זו דוגמה כיצד מונח יצא ממשמעו המקורי והפך למנוף לחידושי תורה ודעת שאין להם בסיס לשוני. .

דבריו של שמואל מתקשרים לטענה שכבר העלינו ששמואל ניסה לשמר מעט מהעצמאות שתבע רבי חנניה בן אחי רבי יהושע. הוא שומר לעצמו את טענת הזכות לקידוש חודשים, ולו באופן תאורטי. אבי אביו של רבי שמלאי טוען שיש לו הידע הנחוץ לכך. במקביל אנו שומעים ששמואל שלח לרב את סדרי העיבור ל- 60 שנה³⁷בבלי, חולין צה ע"ב. לא ברור מדוע דווקא 60 שנה. המחזור המוכר היום הוא של 19 שנה. ; נראה ששמואל אכן עסק בלוח³⁸ראו עוד בבלי, כ ע"ב. וניסה, או קיווה, לגבש מוסד מתאים לכך בבבל. חכמי בבל עצמם הסתייגו מכך וטשטשו מעט את משמעותה של תביעת העצמאות של שמואל. אך אין לטשטש את קולו העצמאי של האמורא הבבלי המפורסם.

נחזור לשאלת החשבון וידיעתו. התלמוד עצמו מסכם שפרטי המידע אינם חשובים כדי לקבוע את מועד ראש החודש, אך הם חשובים לחקירת העדים. מן המקורות שהעלינו משמע שהחשבון עצמו היה מוכר, אך לא פרטיו. זאת ועוד, כפי שנראה להלן לא תמיד ידעו בבבל לשער מה קבעו חכמי הארץ, מכאן שהחשבון לא היה ברור עד תומו. גם המחלוקת בין רבן גמליאל ורבי יהושע נסובה גם על פרטי החשבון³⁹להלן, פ"ב מ"ח-מ"ט, ופירושנו להן. כשר מביא מסורות אגדיות רבות ומנסה ללמוד מהן על חשבון קדום או היעדר חשבון. לא נעסוק בראיותיו שלדעתנו אינן אלא ביטויים מאוחרים וכוללניים. .

רב האי גאון מספר על המצב שלאחר ימי התלמוד ומוסר שהלל ברבי יהודה התקין את סדרי העיבור בשנת תר"ע (358 לספה"נ), מתוך שראה שנתמעטו הדורות. בכך פסק הצורך בחישובים ובדיונים סביב נושא זה, ולפיכך (בעקיפין או במישרין) פקעו גם זכויות היתר של ארץ ישראל. לכאורה, מוזר הוא שכבר בתאריך זה חשש הנשיא מהתמוטטות מוסדות ההכרעה בארץ ישראל והתקין לוח שנה קבוע. לו הייתה זו מסורת אמינה הייתה בכך ראיה חשובה לראשיתה של ההכרה ב"תדמית" של תהליך הניוון של היישוב היהודי בארץ ישראל. אלא שמסורת זו מעורערת מכול וכול.

העדות המייחסת מסורת זו לרב האי מאוחרת ומופיעה רק בספר העיבור לרבי אברהם ברבי חייא⁴⁰ספר העיבור, פרק ג, שער ז, עמ' 97. , בספר יסוד העולם (ד, ט) בשם "גאונים" שמסרו בשם "חז"ל" וכן בתשובת הראב"י מנרבונה⁴¹אסף, ספרן של ראשונים, פרק לו, עמ' 39. . אלא שחידוש גדול זה חסר בתשובות אחרות של רב האי גאון עצמו בעניין זה⁴²לוין, אוצר הגאונים לראש השנה, עמ' 40 ואילך. . יתר על כן, כידוע התפתח ויכוח ועימות חריף בין רב סעדיה, גאון בבל, לבין בן מאיר, גאון ארץ ישראל, על זכות העיבור. רב סעדיה גאון נימק את תביעתו לעצמאות ולעליונות בבלית בנימוקים שונים, ובעיקר בכך שזה מכבר למדו חכמי בבל את סוד העיבור. עם זאת אין הוא מזכיר את הנימוק המכריע, לכאורה, ולפיו רבי הלל בן יהודה תיקן סדרי מועדות⁴³כשר, תורה שלמה, יג, עמ' 66-40. . גאונים נוספים אשר עסקו בעיבור השנים ובתולדותיו מתעלמים אף הם מ"תקנה" זו וביניהם בעל מגילת אביתר⁴⁴כשר, תורה שלמה, יג, עמ' 52-50. וראשונים נוספים, בעיקר הקדומים שבהם, ובהם רבנו טוביה בעל לקח טוב⁴⁵כשר, תורה שלמה, יג, עמ' 70-67. , רבי מנחם בעל שכל טוב⁴⁶כשר, תורה שלמה, יג, עמ' 71-70. , רבי משולם בר קלונימוס⁴⁷שם, עמ' 72-71. , רבי שמואל בר עלי⁴⁸שם, עמ' 75. ואחרים. כלומר, כל העדות על תקנתו של הנשיא רבי הלל ברבי יהודה מאוחרת. ייחוסה לרב האי גאון חשוד ובעייתי, ואף אם נאמרו הדברים משמו של רב האי גאון עדיין יש מקום לחשוש שעדות זו איננה מסורת מקורית. בני דורו של רב האי גאון ובני הדורות הבאים לא הזכירוה, אף שהייתה עשויה להצדיק ולהעניק לגיטימציה לדרכם ההלכתית. אחת העדויות הקדומות לחיבור החשבון היא תשובת הגאון: "וזה הוא סוד העיבור, בדחיית מולד זקן שהוא לאחר י"ז שעות תתרע"ט חלקים, שהוא נדחה בכל ראשי שנים לעולם. ואין לנו בימים הראויים לקביעות ראש השנה שהם ימי בגה"ז, כי אם שתי דחיות אחרות, והן בשנים הפשוטות, הדחייה האחת בט"ו תקפ"ט לאחר מעוברת, והשנית גטר"ד בכל שנה פשוטה. והמולד הזקן הוא נדחה לעולם, ושרש דחייתו מן ההלכה הזאת מסור בידינו על פי החשבון בסוד העיבור מימי הלל בן יהודה בן גמליאל בן רבינו הקדש שהנהיג הדורות לקדש על פי החשבון ולא על פי הראיה מדוחק הגלות, שלא היו עדים מצויין ללכת להעיד לפני בית דין, ולא השלוחים לכל המקומות יכולים לצאת (להעיד) [להודיע], קידוש מפני שיבוש הדרכים. אבל בדורות הראשונים שהיו מקדשים על פי הראיה, לא היו נוהגים בסוד הזה שאנו נוהגים בו, אלא איפשר שיסמכו עליו בשעת הדחק כמו שנהג[נ]ו אנו לסמוך עליו" (תשובות הגאונים החדשות סימן לז). ברם, כל הדברים לקוחים מדברי רבי זרחיה הלוי בעל המאור (השגות על הרי"ף לראש השנה כ ע"ב) מהמאה השתים עשרה. ואכן, בחיבור "תשובות הגאונים החדשות" נעשה עירוב של תשובות גאונים עם תשובות חכמי פרובאנס. לרב האי גאון עצמו מיוחסת תשובה החולקת על פרט אחד שבדברים שציטטנו, והוא מתבטא⁴⁹ראו הערותיו של המהדיר בתשובות הגאונים החדשות, עמ' 32 הערה 4, וראו לוין, אוצר הגאונים לראש השנה, סימן מג (עמ' 37). שכל סוגיית הגמרא בנושא איננה מובנת.

בנוסף, המסורת משרתת להפליא את מערכת הטיעונים הבבלית בפולמוס עם חכמי ארץ ישראל, והיעדרה מספרותם הפולמוסית של גאונים ראשונים בנושא זה הופך אותה למסורת ספרותית מגויסת ומאוחרת.

עם זאת, עדיין אפשר שהלוח המיוחס לנשיא, ושנוסח אי שם במאה השתים עשרה, החל אחורה, ונוסח כך שיתחיל באמצע המאה הרביעית. יתר על כן, התאריך המיוחס, אמצע המאה הרביעית, אכן מתאים להתמוטטות היישוב היהודי בארץ ישראל. אפשר שבדיעבד העניקו לו חזות של יצירה המתחילה לספור מתאריך זה. אפשר גם שחובר חשבון לוח כלשהו, שלא זכה לפרסום ולהתקבל עד המאות המאוחרות, אבל בתקופת הגאונים הוא טרם הפך לאוטוריטטיבי.

ממקורות ארץ ישראל ברור שהסנהדרין המשיכה להתכנס כדי לקדש חודשים ולעבר שנים גם במאות השביעית והשמינית (אם כי אולי לא ברציפות). תיאור הטקסים מופיע במפורש במסכת סופרים:

"ישבו החבורות של זקנים ושל בלווטין ושל תלמידים (ביום הראשון) מן המנחה ולמעלה עד שתשקע החמה וצריך בברכת היין לומר בא"י אמ"ה בפה"ג (ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי הגפן) בא"י אמ"ה (ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם) אשר גידל חודשי (צ"ל חודשים), הורם ולמדם זמנים חדשים טובים, ירח כליל לבנה. מינה נבונים, סודרי עתים. פילס צורינו, קיצי רגעים. שבם מתקן אותם חדשים ומועדים. דכתיב 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו' (ואומר 'כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה' וחותם בא"י [ברוך אתה ה'] מקדש ישראל וראשי חדשים וגו'. 'הודו לה' כי טוב'. ביום הזה בירושלם, ששים ושמחים כולנו במקום). אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו, המלך המשיח יצמיח בימינו את הימים בשנים, בבנין בית המקדש ירבו שמחות. ויענו העם ויאמרו אמן. ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל. מקודש החודש, מקודש בראש חודש, מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש בתורה, מקודש בהלכה, מקודש בעליונים, מקודש בתחתונים. מקודש בא"י [בארץ ישראל], מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל. מקודש בפי רבותינו, מקודש בבית הוועד. 'הודו לה' כי טוב'. ואומר וכלכם ברוכים. על כל ברכה וברכה אומר 'הודו לה' כי טוב' חוץ מברכת הלוים. וכשהוא מקלסו מקלסו בשנים עשר טובי העיר כנגד שנים עשר שבטים, ושנים עשר חבירים, ושנים עשר חודשים, ושנים עשר מזלות" (פי"ט ט-י).

נוסח ההכרזה השתמר בקטע גניזה נוסף:

"..]ש סנהדרין[... ברוך את ה' אלקי ישראל. ראש בית דין אומר מ[קו]דש והם עונין אחריו] מקודש החודש הזה מקודש מקודש מקודש ברוך אתה יוי אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצונו על מצות החדש ה[זה] מקודש החדש הזה מקודש בזמנו מקודש בעיבורו אם קדשנו אותו בזמנו הרי מקודש (אם קידשנו אותו בזמנו הרי מקודש) ואם קידשנו [אותו] בעיבורו הרי מקודש יהי רצון מלפניך יוי אלהינו ואלהי אבותינו שלא תכלים ולא תח[פיר ולא] תבייש את עמך ישראל ואת שלוחי עמך ישראל יהיה רצון מלפניך יוי] אלהינו ואלהי אבותינו שתסעוד ותסמוך את שלוחי עמך [ישראל] יהי רצון מלפניך יוי אלהינו ואלהי אבותינו שתקבל [...] ישראל ברצון ברוך אתה יוי מ' נ' מקדש ישראל [...] השנים ומחדש שנים ומועדי שמחה והזמנים"⁵⁰פליישר, בירורים, עמ' 348. .

כך יוצא כנראה גם מפיוטים נוספים⁵¹שטינפלד, על התקיעה; שטינפלד, תקיעה; הר, ענייני הלכה. . בפרקי דרבי אליעזר השתמר תיאור נוסף של טקס עיבור השנה כפי שהתנהל, כנראה, מאוחר יותר, לאחר קריסתו הסופית של היישוב היהודי בעקבות רעידת האדמה במאה השמינית:

"כן עתידים לימעט בסוף שעבוד מלכות הרביעית עד שיבא מלך המשיח. כשם שנתגלה הקב"ה על משה ועל אהרן במצרים כך הוא עתיד להגלות עלינו בסוף מלכות רביעית שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם. מהו לאמר אמור להם לישראל עד עכשיו אצלי היה סוד העיבור מכאן ואילך שלהם הוא לעבר את השנה. בשלושה מעברין רבי אליעזר אומר בעשרה שנאמר אלהים ניצב בעדת אל. ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ופורשין אותו לפניהם ונעשין כמין גרן עגולה ויושבין גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו ונותנין פניהן למטה לארץ ופורשין את כפיהן לאביהם שבשמים וראש הישיבה מזכיר את השם ושומעים בת קול שצווחת ואומרת בלשון הזה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר החדש הזה לכם. ומעון הדור אינן שומעין כלום אלא כביכול אינו יכול לשכן שכינה ביניהם ואשרי העם העומדין במקום ההוא בשעה ההיא שנאמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון באור פניו של הקב"ה הן מהלכין" (פ"ח). כך נמשך הטקס אם כי כבר ללא ציבור, ללא קהילה, אך מתוך אמונה בתפקיד ובייעוד הלאומי.

קטע זה במדרש עשוי להיות מאוחר יותר, מן המאה השמינית, שכן הוא משקף כבר עדה חלשה ודלת אוכלוסין. על כן נראה ש"המסורת" המיוחסת לרב האי גאון בדבר עריכת לוח קבוע איננה מסורת אלא משאלת לב או פרשנות. בארץ המשיך הנוהג הקדום לעבר שנים ולקדש ירחים בראייה, והסנהדרין המשיכה לשאת בעול תפקיד זה ונהנתה מהזכות ומהעצמה הכרוכים בכך. הלוח היהודי נכתב בתקופה כלשהי, בהמשך תקופת הגאונים, ויוחסה לו מסורת אבות והילת קדומים. יש להניח שהלוח נכתב במקביל לקידוש החודשים בראייה, ואט אט החליף את הפעילות של בית הדין שהתנוון.

זאת ועוד; יש להניח שהציפייה לעדים גררה מתיחות רבה. במקדש היו הדברים פשוטים יחסית: עבודת ערב החג הייתה עבודה של יום חול ולמחרת המתינו לעדים, וכאשר אלה הגיעו התחילו בקרבנות החג. ברם לא תמיד הגיעו העדים, לכן תיקנו כיצד להפעיל את המקדש בתנאי הספק⁵²משנה, פ"ד מ"ד, וראו פירושנו שם. . קשה יותר היה להתמודד עם מצב הספק בבית הכנסת (אילו תפילות להתפלל) ובבית (האם לשבות מעבודה בראש השנה). על כן ניתנה עדיפות גוברת והולכת ל"חשבון" ש"ניבא" את העתיד לקרות.