משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · מבוא · מיקום 5

תמונה של המצב במיטבו מוצגת בספרות התנאית. בשלב ראשון קידשו חודשים בירושלים והפיצו את המידע במשואות⁵³להלן, פ"ב מ"א. . לאחר מכן, "משקלקלו הכותים", התקינו מערכת של שליחים שהגיעה לכל התפוצות. את בעיית ראש השנה פתרו בכך שחגגו שני ימים מספק ולא תקעו בראש השנה שחל להיות בשבת, אלא במקום בית הדין⁵⁴ראו דיוננו להלן, פ"ד מ"א. . עיון בפרטי העדויות מצביע כי תיאור זה פשטני. שיטת המשואות הופסקה, אך לא לחלוטין, ובימי התנאים המאוחרים עדיין המשיכו בגליל להשיא משואות⁵⁵ראו דיוננו להלן, פ"ב מ"ב. . לא מן הנמנע שהמשואות הופסקו משום שהשיטה התגלתה כבלתי אמינה, והכותים מושמצים על לא עוול בכפם. כך או כך, בימי התנאים הייתה שיטת השליחים השיטה הרווחת. השליחים בישרו על החודש החדש ועל עיבור השנה, אך היו גם עמוד התווך של השליטה של המרכז על הפריפריה בארץ ובתפוצות. למעשה הפכו שליחים אלו לנושאי דברה של ההנהגה והנחו את בני התפוצות בדרכי ההלכה. המאירי בפירושו למשנה (פ"ב מ"ב) מסביר שהשליחים הפיצו מכתב מהסנהדרין הקובע את עיבור החודש. דומה שעיקר כוחם של השליחים לא בא ממכתב זה אלא ממעמדם האישי.

עם כל זאת, ההנחה שאכן תמיד הצליחו השליחים להגיע לכל התפוצות היא בבחינת הנחה תמימה. הדעת נותנת שהקשיים היו רבים, ואי אפשר היה להפעיל את המערכת כל השנים באופן מלא. בירושלמי מסופר: "רבי אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא. שמע רבי מימר מן מי יכול להון רבי אבהו בכל שתא. רבי יוסי מישלח כתיב להון אף על פי שכתבנו לכם סדרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש" (עירובין פ"ג ה"ח, כא ע"ג) (רבי אבהו הלך לאלכסנדריה והורה להם [מילולית: הטעינם] ליטול לולב בשבת. שמע רבי אמר האם יכול רבי אבהו להיות שם בכל שנה. רבי יסה שלח להם...). רבי אבהו בא מארץ ישראל וידע את מועד החג המדויק, על כן הורה להם ליטול לולב בשבת כמנהג ארץ ישראל. בתפוצות היה מקובל לא ליטול לולב בשבת בגלל הספק הנובע מאי ידיעת מועד קידוש החודש⁵⁶בתלמוד הבבלי מובאות סיבות אחרות לאי נטילת לולב בשבת, וראו דיוננו להלן, פ"ד מ"ג. . טענת התלמוד היא שלא כל שנה יגיע רבי אבהו לאלכסנדריה, לכן אין לשנות את המנהג הקבוע הנובע ממצב של ספק.

אלכסנדריה הייתה תפוצה סמוכה וחשובה, ואפילו לשם לא הגיעו שליחים בכל פעם.

ממקור אחר אנו שומעים שהשליחים מגיעים עד נמורי, היא נמרה בחורן, ונראה שזה היה המצב הרגיל ברוב השנים⁵⁷ראו דיוננו בפ"א מ"ד. .

עדויות רבות נשתמרו מגולת בבל. הקשר בין בבל לארץ ישראל היה בעייתי ביותר. המדובר בשני מרכזים במרחק 600 ק"מ זה מזה, מרחק בלתי מבוטל בתנאי ימי קדם. שני המרכזים היהודיים היו מצויים בשתי אימפריות שהיחסים ביניהן נעו בין מתיחות סמויה לבין מאבק צבאי גלוי. המסחר והקשרים החברתיים מחוץ לבתי המדרש היו מעטים. עדות לכך יש במיעוט הממצא הארכאולוגי ממוצא ססני-פרסי בארץ ישראל⁵⁸מאיר וספראי, הקשרים עם בבל. . הווה אומר, השליחים לבבל היו צריכים להיות שליחים ייעודיים, אנשים שנסעו לבבל כדי להיות שליחים. על כן, באופן טבעי יש מקום לצפות לכך שהקשרים ההדדיים לא יהיו רצופים. אמנם קיימות ידיעות על חכמים מארץ ישראל שירדו לבבל, או שנסעו לשם כשליחים⁵⁹את העדויות ריכזו מאיר וספראי, שם. , אך מכאן ועד לקשר רציף פעם בחודש המרחק רב.

מן המקורות עולה שלעתים לא ידעו אנשי בבל על מועד הלוח. כך, למשל, מסופר על רבי לוי בר סיסי שהגיע מארץ ישראל ולגלג עליהם על שהם שומרים יום כיפור יום אחד מאוחר יותר, ואמר: "בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא" (בבלי, כא ע"א) (טעים תבשילם של הבבליים ביום כיפור של ארץ ישראל). כן מסופר שם: "מכריז רבי יוחנן: כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי – ליעבדו תרי יומי, גזירה ניסן אטו תשרי..."⁶⁰עדי תשרי צריכים להגיע עד יום כיפור ולרשותם רק שבעה ימי הליכה; לרשות שליחי ניסן ארבעה עשר ימי הליכה. (כל מקום שמגיעים אליו שליחי ניסן ואין מגיעים שליחי תשרי ישמרו על החג (פסח) שני ימים, גזרה על ניסן בגלל תשרי). בהמשך מסופר על חכמים מבבל שנהגו לצום שני ימים (לבבל אי אפשר להגיע מראש חודש תשרי ועד יום כיפור), ועל רבי נחמן שצם ביום כיפור ובדיעבד התברר שטעה. בסוגיה אחרת מסופר על זוג שליחי קידוש החודש שנתפסו על ידי השלטונות, ורק מאוחר יותר נודע על כך לחכמי בבל (בבלי, סנהדרין יב ע"א).

נמצאנו למדים שחכמי בבל נזקקו למידע "מדעי" על לוח השנה. הם לא יכלו לחכות רק לשליחים, וודאי שלא היו יכולים להמתין להם בקביעת מועדי חודש תשרי. לעתים נזקקו לאותו "חשבון", אף שהיה מסובך. היו מהם, בעיקר שמואל, שהיו מעוניינים בחופש לקבוע את לוח השנה, ואולי היו גם שנרתעו מכך. ברם לא תמיד היה זה בבחינת מרד, ולעתים הייתה זו מציאות שנכפתה עליהם. הפרשנות הבבלית מימי הגאונים שהלוח מבוסס בעיקרו על חשבון נובעת אולי מהצרכים הפולמוסיים-אפולגטיים, ברם בבסיסם של הדברים יש בה אמת היסטורית, והעדות והחשבון הם בעצם שני צדדיו של אותו לוח. זאת ועוד. גם אם בתקופת האמוראים שמרו על מסגרת השליחות הרי שמאוחר יותר נותקו הקשרים בין הפרובינציות ויהדות הארץ נחלשה. בתנאים אלו חייב היה להיווצר מנגנון לחישוב הלוח.