משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 2 · משנה 9

שלח לו רבן – בכמה מעדי הנוסח "רבי" וצריך להיות "רבן". כך רבן גמליאל מכונה ברוב המקומות, גמליאל – לרבי יהושע. נראה שלפני הירושלמי לא עמד הנוסח "שלח לו רבן גמליאל" אלא רק "שלח לו", שכן הירושלמי שואל מי שלח למי. אכן, הצורה "אמר לו" "שלח לו" ללא שם האומר רגילה בסגנון הסיפור התנאִי, והשומע אמור להשלים את הפרטים בעצמו. נראה שמעתיק מאוחר השלים את הפרטים החסרים.

גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותך ביום שחל להיות יום הכיפורים להיות בחשבונך – רבן גמליאל דורש שרבי יהושע יראה במעשהו כי הוא מקבל את הכרעת בית הדין.

הלך – רבי יהושע ומצאו רבי עקיבה מיציר – רבי עקיבא מצא את רבי יהושע מיצר ומתלבט. אפשטיין סבור שהמילים "רבי עקיבא" הן תוספת פירוש ואינן בנוסח המקורי, ואכן בהתאם לסגנון המשנה אין צורך לומר מיהו הנושא⁵²אפשטיין, מבוא, עמ' 420. , אמר לו – רבי עקיבא יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי – החלטת בית הדין תקפה, גם אם אינה כהלכה. "יש לי ללמוד" הוא מונח להבאת ראיה להלכה מהכתוב המקראי, שנאמר אלה מועדי יי מקראי קודש אשר תקראו אותם (ויקרא כג ד) בין בזמנן בין שלא בזמנן – גם אם בית הדין טועה, הרי המועד שקבע הוא התקף. ממילא יום כיפור חל ביום שבית הדין קבע, ולא ביום ה"אמיתי". פסוק זה הפך לבעל משמעות דתית עמוקה. חז"ל פירשוהו כבסיס לזכותם להיות שותפים כביכול במעשה בראשית. עליהם החובה ולהם הזכות לקבוע את לוח השנה, כולל הזכות לטעות. בדרך כלל חכמים רואים את עצמם כפרשנים. הם מפרשים את רצונו יתברך לפי מסורת ההלכה ודרכי הלימוד. אם הם מתקנים או גוזרים גזרות חדשות, הרי שהדבר נעשה כדי להביא את הבריות לקיום המצוות האלוקיות⁵³השאלה הפילוסופית האם חכמים מפרשים את ההלכה או יוצרים אותה נדונה ארוכות בספרות מחשבת ישראל. השאלה רחבה, ולא באנו אלא להציג את המשתמע ממשנתנו. ראו שגיא, אלו ואלו; שגיא, לא בשמים. . בניגוד לכך קביעתם את לוח השנה. בקביעת הלוח אין הם רק בבחינת פרשנים של הטבע, המנסחים במילים את לוח השנה שנקבע על ידי גרמי השמים, אלא גורם פעיל המחליט על לוח השנה, וכאילו יוצר אותו מחדש. כל בית דין שטעה, כלומר שהוא מסכים שטעה, חייב לחזור בו, ואולי אף לפצות את מי שניזוק (משנה, בכורות פ"ד מ"ד). לא כן בקידוש החודש: כאן ההחלטה תקפה, אף שהיא מוטעית בעליל⁵⁴ראו לעיל, פ"א מ"ט, ובמבוא. .

אין לי מועדות אלא אלו בא לו – רבי יהושע אצל רבי דוסא בן ארכינס – רבי דוסא היה הראשון שעורר את השאלה, והוא תומך בדעתו של רבי יהושע. רבי עקיבא היה צעיר מרבי יהושע, ורבי יהושע היה אף רבו. משום כך המשנה מספרת שרבי עקיבא הלך אל רבי יהושע, אך רבי דוסא בן ארכינס היה מזקני הדור⁵⁵ראו בהמשך. , ורבי יהושע הולך אליו.

אמר לו – רבי דוסא, אם באים אנו לדין אחר בית דינו שלרבן גמליאל – אם באים לערער אחר החלטות של בית דין מוסמך, צריכים אנו לדין אחר כל בית דין ודין שעמד מימות משה עד עכשיו – עד כאן הטיעון המבוסס על שיקולים פורמליים, מעתה באה הדרשה הבאה לתת לכך נימוק דתי: שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל (שמות כו ט) ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמדך שכל שלושה ושלושה שעמדו ביתדין על ישראל הרי הן כבית דינו של משה – ההנמקה מסבירה מדוע יש לכל בית דין תוקף חוקי. ההנמקה משמעותית רק אם רבי יהושע החל לערער אחר תבונתו של בית הדין ורמז שהחלטותיו אינן מבוססות. הדרשה קובעת שכל בית דין שהוסמך הוא לגיטימי, אך אין בה תשובה לשאלה מה צריך לעשות היחיד שחש שבית הדין טעה. על כך ענה רבי עקיבא קודם. בעל מלאכת שלמה מזכיר גרסה "שיעמדו" על ישראל, ובנוסח זה ההצהרה העקרונית מודגשת יותר.

נטל – רבי יהושע מקלו ומעותיו בידו – המקל היה ציוד הליכה רגיל, כפי שראינו לעיל⁵⁶ראו לעיל, שם. , אך רבן גמליאל דרש שרבי יהושע ילך עם המקל והמעות כדי להבליט ולהגדיל את חילול החג. רבי יהושע חי בפקיעין, המצויה אי שם בין יבנה ללוד, ובאותו יום שהיה ערב יום הכיפורים לפי חשבונו של רבן גמליאל הלך ליבנה, והלך ליווונה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו – של רבי יהושע.

עמד רבן גמליאל ונשקו בראשו ואמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקיבלתה עליך את דבריי – המעשה מסתיים בניצחון המשמעת, והוא ביטוי חד לתרבות ההכרעה במחלוקת. ברם סיומת "חגיגית" זו חסרה בקבוצה גדולה של כתבי היד, ביניהם כתבי יד אמינים⁵⁷מא, מדק, מז, מרא, מרש, מרת4, מגק, מרג. . קשה להאמין שסופר היה משמיט סיומת חגיגית כזאת, וסביר שהיא נוספה בידי המעתיקים. המשפט בצורתו זו, פחות או יותר, נמצא בברייתות בתלמודים (ירו', נח ע"ב; בבלי, כה ע"ב). בבבלי מובא: "תנו רבנן: כיון שראה אותו עמד מכסאו, ונשקו על ראשו, אמר לו: שלום עליך רבי ותלמידי! רבי – שלמדתני תורה ברבים, ותלמידי – שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד. אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים". זו ברייתא שמגמתה חינוכית, והיא מוסיפה מעט על משנתנו. על כן נראה שבמשנה עצמה לא הייתה נוסחה זו של פיוס. בברייתות הסיום הוא של שלום ופיוס, ברוח התדמית העצמית של אחווה בין חכמים. ברם, היעדר המשפט מכתבי היד של המשנה אינו יכול להיות מקרי. קשה להאמין שעורך המשנה היה משמיט סיום כה נאה למחלוקת מטרידה ומאיימת. על כן דומה שמשנתנו חושפת פן של מתיחות שמקורות מאוחרים ביקשו לעמעמה.

באותה רוח של פיוס, בעל שושנים לדוד "מפרש" ש"מקלך ומעותיך" אינם מקל ומעות ממש אלא קושיות והסתייגויות, כלומר שרבן גמליאל הזמינו לדיון מלומד. אין צריך לומר שאין זה פשט המשנה, ואין הוא אלא דוגמה נוספת לרצונם של באי בית המדרש לדורותיו לרכך את הוויכוח.

ההתנגשות הייתה בין רבן גמליאל ורבי יהושע; העורך סבור שאין ספק שרבי יהושע צדק מבחינה עניינית, ורבי עקיבא ורבי דוסא בן הרכינס סברו כמוהו. כך פירשנו גם אנו. עם זאת איננו יודעים מה טען רבן גמליאל, וייתכן שסבר שהצדק עמו, וכי העובדה שהירח לא נראה בלילה השני מוסברת באופן אחר כלשהו. קשה במקצת להבין מדוע תקף רבן גמליאל את רבי יהושע ולא את רבי דוסא עצמו. ייתכן שהדבר נובע מכך שרבי יהושע התבטא בלשון "רואה אני את דבריך", לשון שיש בה מן הפסיקה. יתר על כן, ייתכן שרבי יהושע התבטא בפומבי בניגוד לרבי דוסא שהסתפק בטיעון "למדני" בלבד. ייתכן גם שיש לכך רקע אישי שהצטרף למערכת ההלכתית. רבי יהושע מצטייר מן המקורות כדמות חלשה במקצת, של אדם מתון ונוח, וכפי שנראה להלן היו לו התנגשויות בוטות נוספות עם רבן גמליאל, שאותן יזם האחרון. לעומת זאת היה רבי דוסא חכם זקן, נשוא פנים במיוחד, שלא היה מעורב בחיי היום יום בבית המדרש ביבנה⁵⁸בבלי, יבמות טז ע"א; ירו', שם פ"א ה"ו, ג ע"א. . חכמי יבנה רחשו לו כבוד רב, ואולי לכן היסס רבן גמליאל מלהתנגש עמו.

הסיפור משאיר את הלומד בתחושת חוסר נחת בשל ההתנגשות ובשל התנהגותו הקשה של רבן גמליאל; מן הראוי אפוא להרחיב בנושא, ועסקנו בכך בנספח למסכת.

בספרות הקראית המאוחרת מצוי המשך למעשה, כיצד הפכה המריבה למחלוקת קבועה בעולמה של היהדות. המשך מעין זה הוא בבחינת חלומם השחור של כל המעורבים ושל חכמי דורות מאוחרים, אך אין לה כל בסיס קדום⁵⁹כשר, תורה שלמה, יג, עמ' יד-טו. , ולא כאן המקום לדון בכך.