משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 3 · משנה 1

המשנה הראשונה בפרק שייכת עדיין לפרק הקודם¹גם בעל מלאכת שלמה אומר כך, וראו אפשטיין, מבואות, עמ' 370. לדעתו משנתנו היא המשך של פ"ב מ"ז. , ועוסקת בקידוש החודש ובסדרי בית הדין. ממשנה ב מתחילה מעין מסכת חדשה, היא "מסכת שופר", והיא נמשכת עד סוף פרק ד, כלומר עד סוף המסכת. פרקי השופר מתחילים בסוגי השופרות והכשרם (פרק ב מ"ב-מ"ד), וממשיכים בדיני התקיעה, זמנה וטיבה.

ראוהו בית דין וכל ישראל – המשנה מתארת מצב שברור בו לכול כי ראש החודש התחיל. המדובר בלילה שאחרי יום כ"ט, וברור שהחודש הקודם היה קצר (בן עשרים ותשעה יום בלבד). המשנה נוקטת בכוונה בלשון כללית "בית דין וכל ישראל", אך ברור שדי אם ראו את הירח בית הדין או "כל ישראל"²כך מפורש בירו', נח ע"ג. לפי הבבלי צריך שגם בית הדין יראה וגם כל ישראל, ראו בבלי, שם כה ע"ב. התלמוד הבבלי מפרש את המשנה בצורה משפטית, וכל מילה בה נחוצה. ברם המשנה אינה מדברת על מצב משפטי אלא על מצב שבו כולם יודעים את ההכרעה, אך זו טרם הוכרזה. , ואף כל ישראל אינו דווקא, ודי ברבים מישראל. ואפילו נחקרו העדים – והתברר כי עדותם אמת, אבל לא הספיקו – בית הדין לומר מקודש עד שחשיכה – כפי שנאמר בפרק ב משנה ז, שהרי בסוף הבירור ראש בית הדין מכריז "מקודש מקודש". בלי הכרזה זו לא חל ראש החודש, וממילא הרי זה מעובר – החודש נחשב למעובר, שהרי לא הכריז בית הדין על ראש החודש בזמנו (יום השלושים), ותחילת החודש נדחית למחרת. ההנחה הסמויה של המשנה היא שבית הדין יושב רק ביום, ואסור לו לקבל החלטות בערב. כך הדין בדיני נפשות, בניגוד לדיני ממונות ש"דנין ביום וגומרין בלילה" (משנה, סנהדרין פ"ד מ"א).

המשנה באה להדגיש את משמעותו ותפקידו של בית הדין. קידוש החודש בזמנו או עיבורו אינם רק תולדה של מצב הירח בטבע, אלא תלוי בהחלטת בית הדין. גם אם ברור שהחודש החל, ואף לבית הדין הדבר ברור, אבל מסיבות "טכניות" לא הסתיימה ההכרזה הפורמלית, החודש אינו מתחיל. זהו ניסוח אחר לרעיון שהובא כבר במשנה הקודמת בדבר תפקידו של בית הדין היוצר, בהחלטתו, את החודש החדש. התוספתא מדגישה רעיון זה בקבעה שאם התברר בבירור שבית הדין טעה אין החלטתו ניתנת לשינוי, ואינה מאפשרת חזרה (תוס', פ"ב [ג] ה"א, ומקבילות רבות). העיקרון שדיני קידוש החודש הם כדיני נפשות עולה מהלכות רבות, והוא ביטוי נוסף לחשיבותם של הנושא ושל המעמד.

אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במבוא למסכת נדרים. שם נאסוף עוד טקסי ציבור שבהם חכמים ממלאים תפקיד גדל והולך, לא רק כפוסקי הלכה אלא כנוטלים חלק במהלך השגרתי של המעמד.

ראוהו בית דין בלבד – אם ראו את הירח החדש רק חברי בית הדין, יעמדו שנים ויעידו לפניהם – בירושלמי מוצעים שני פירושים שהם שתי גרסאות למשנה: "אית תניי תני יעמדו שנים ויעידו לפניהן, אית תניי תני יעמדו כולן ויעידו במקום אחר" (נח ע"ג)³"אית תניי תני" הוא ספק פירוש ספק תיקון נוסח, ולעתים אולי אפילו ביטוי לשתי מסורות נוסח נפרדות. . לפי הפירוש הראשון בבית הדין של החודש לפחות שבעה חברים⁴ראו פירושנו לעיל, פ"ב מ"ז. , כך שבין הדין יכול להתפצל: שניים יהיו עדים ובית הדין ימנה חמישה חברים. לפי הפירוש השני יהפוך כל בית הדין לחבורת עדים, ויוקם בית דין אחר שיפסוק בנושא. חילופים מעין אלו תדירים בספרות ויש בהם עדות לבעיות במסירת ההלכות הקדומות, ולעתים לעריכות שונות של המשנה.

ויאמרו מקודש מקודש – ובית הדין המקוצץ יחליט על קביעת החודש. במקום לומר "יחליט על קביעת החודש" המשנה אומרת "מקודש מקודש", שזו לשון ההכרזה של בית הדין.

ראוהו שלושה והן בית דין – אם בבית הדין רק שלושה חברים, וכידוע זה המספר המינימלי לבית דין, יעמדו שנים – מבית הדין כעדים, ויושיבו מחביריהם אצל היחיד – יצרפו ליחיד עוד שניים מבין החברים. המינוח רומז לאנשים המקורבים לחכמים, אך אינם חכמים סמוכים. המונח "חבריא" או "חברים" מופיע בעיקר בספרות האמוראים, ומשמעו תלמידים ותיקים שהם כמעט חכמים. אחדים מהם משתתפים בדיוני בית המדרש, ואפילו מוסרים הלכות, אך אין הם סמוכים⁵ראו בר, חבריא. . במשנה זו כבר נעשה שימוש במונח, אם כי אולי טרם היה מגובש כמו בספרות האמוראים. המונח "חבר" מופיע עוד בספרות התנאים כמי ששומר על מצוות טהרה, ומצוי בעולמו של בית המדרש, אך דומה שכאן המושג משמש לציון מי שהוא יותר מסתם אדם הגון, שותף בבית המדרש או איש נכבד. אך לכלל חכם טרם הגיע. בתוספתא פסחים, בסיפור עלייתו של הלל לנשיאות, מופיע גם הפועל "חברו עליו כל העזרה" כביטוי ללימוד בצוותא⁶ראו הנספח למסכת פסחים פ"ו. התלמודים מבינים את הפועל כוויכוח וכחוסר שביעות רצון, אך לפי פירושנו משמעו ללמוד. .

בית דין נשען על יוקרתו של היחיד, אך חייבים להיות בו שלושה חברים. היחיד הוא כמובן ראש בית הדין, הלוא הוא הנשיא שכבר הוזכר כמנהיגו של בית הדין, ומי שיוקרתו היא בסיס הלגיטימציה של ההכרעה.

ויעידו לפניהם – שני העדים ויאמרו – בית הדין מקודש מקודש – כל זאת משום שאין היחיד – ואפילו אם הוא הנשיא נאמן על ידי עצמו – בדיני ממונות מצינו בית דין של יחיד, אם כי חכמים הסתייגו מכך, אך לצורך קביעת החודש יש צורך לפחות בשלושה.

המשנה אינה מזכירה את הנשיא, וכאילו מעמעמת את חלקו. בפועל הוא היה הדמות המרכזית, והמשנה מתעלמת מכך. ייתכן שבכך רצו חכמים להבליט את תפקיד בית הדין על חשבון הנשיא, ואולי המשנה מבטאת את המבנה הרשמי הרצוי ולא את המציאות החברתית⁷ראו על כך במבוא למסכת. . במסכתות אחרות נדונה השאלה של דיין שהוא גם עד, ברם אין הדברים דומים, שכן למעמד קידוש החודש נדרש בית דין יוקרתי במיוחד, וכל המצב שונה מדין רגיל.