משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · מבוא · מיקום 11

כפי שאמרנו בתחילת הדיון, בימי בית שני ובתקופת התנאים קידשו את החודש בראייה, וממילא נוצרה בעיה קשה. במקום שבו התכנס בית הדין והחליט על קידוש החודש נפלה ההכרעה האם יום הדיון הוא אכן ראש חודש, והנידון דידן חג, רק בסוף היום. באזורים רחוקים יותר קיבלו את ההודעה רק בדיעבד, ובזמן החג לא ידעו האם החג חל היום או מחר. רק לאחר החג יכלו שם לדעת בדיעבד מתי חל החג. בימי בית שני נקבע ההסדר שלפיו מתחילים לשמור את החג אך לא לקיים את מצוותיו, ומחכים לבוא העדים¹³²ראו פירושנו לפ"ד מ"ד. . בפועל נהגו באותו יום שבתון, אך המתינו עם קרבנות החג, התקיעות והתפילות עד לזמן המנחה. אם העדים באו – קידשו את החודש והחג, ואם לא – המשיכו בשבתון, אך רק למחרת חגגו את החג במלואו. לאחר החורבן המתינו עם ההחלטה עד הערב, ולמעשה במקרה זה חגגו שני ימים. מאז אנו מכירים למעשה שלושה מודלים:

· לחשב ולדעת מתי החג חל ולחוג יום אחד בלבד;

· לחוג מלכתחילה שני ימים;

· להתחיל ולחוג את החג הראשון, להמתין לבוא העדים, ובמשך היום להחליט מתי החג.

בימי בית שני ובראשית דור יבנה נהגו כמודל הראשון¹³³במשנת מנחות פי"א מ"ט מובא הסבר על סדרי אכילת לחם הפנים בשני ימים טובים של ראש השנה. לא ברור אם זה הסדר בדיעבד, אם לא באו עדים, או לכתחילה, בכל שנה ושנה. כיוצא בו מובא במשנת שבת פי"ט מ"ה דיון על יום המילה לתינוק שנולד בערב שבת בין השמשות, שאין מלים אותו בשבת או ביום טוב, והמשנה מניחה בפשטות שלראש השנה שני ימים. הניסוח הספרותי המשוכלל מעיד כי לפחות ניסוח המשנה מאוחר, מדור רבי לערך. . כך ניתן להבין מהמשנה (לעיל). בשלב כלשהו החלו לחגוג את שני הימים דרך קבע, גם אם העדים הגיעו ביום הראשון¹³⁴רבי יוחנן מנמק זאת בכך שכבר עבר רוב היום בקדושה. ראו ירו', פ"ד ה"ד, נט ע"ג; בבלי, לט ע"ב. רש"י מנמק מדעתו שלא יזלזלו בחג הראשון (רש"י לראש השנה ל ע"ב ד"ה נוהגים). . השאלה היא מתי התחולל המפנה. בדור אושא כבר מקובל לחגוג שני ימים, כנוהל קבע, גם באושא עצמה שבה ישב בית הדין, וכן שנינו: "וכשקדשו את השנה באושה ביום הראשון עבר רבי יוחנן בן ברוקה ואמר כדברי רבי יוחנן בן נורי. אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היינו נוהגין כן ביבנה. ביום השני עבר רבי חנינא בנו של רבי יוסה הגלילי ואמר כדברי רבי עקיבא. ואמר רבן שמעון בן גמליאל: כך היינו נוהגין ביבנה" (תוס', פ"ב הי"א). ההסבר המופיע לברייתא זו בתוספתא, שמדובר על יום ראשון בשנה אחת ויום שני בשנה שנייה, קשה ביותר. המשפט "כך היינו נוהגים ביבנה" אינו מעיד שביבנה חגגו שני ימים, אלא שכך היה נוסח התפילה ביבנה. כן יוצא מהמשנה: "רבי יהודה אמר: ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר..."¹³⁵עירובין פ"ג מ"ז, וראו פירושנו למשנה שם. על נוהגם של חכמי אושא מדובר גם בתוס', ראש השנה פ"ב הי"א. . כלומר, בדור אושא שני ימי החג כבר מוצגים כתופעה מוכרת, אך עדיין אין הם הנוהג הרגיל אלא נוהג למקרה מיוחד, "היה מתירא...". אך דומה שזהו רק ניסוח ארכאי, וברחבי ישראל היה זה המצב הרגיל כבר בימי הבית השני. נראה שבדור אושא חגגו תמיד את ראש השנה כשני ימים, ושניהם נחשבו לאותו חג, אם כי נשמעת הסתייגות מסוימת מהמסקנה האחרונה. בירושלמי נוסף שחכמים מודים לרבי יהודה שזו מתקנת "נביאים ראשונים" (עירובין פ"ג ה"ח, כא ע"ג). "נביאים ראשונים" אלו הם כנראה התקנה של סוף ימי בית שני, וזהו שימוש חריג במונח "נביאים ראשונים". על ההתפתחות בימי האמוראים נעמוד להלן.

בספרות המשנה מצויות משניות המנוסחות לפי המודל הקדום, וכאלה המנוסחות לפי המודל המאוחר. כך, למשל, משנת נדרים (פ"ח מ"א) מנוסחת לפי המודל הקדום.

במשנה אחרת קובע רבי דוסא בן הרכינס (ארכינס), מראשוני דור יבנה וזקניו, כיצד להתפלל ביום טוב הראשון של החג וביום טוב השני, וחכמים חולקים עליו מסיבות שונות¹³⁶ראו פירושנו לעירובין פ"ג מ"ט. . רבי דוסא משקף מצב שבו כבר נוהגים בשני ימים של ראש השנה, אך עדיין אין אלו שני ימי קודש, ואחד מהם מוטל בספק. זהו אפוא שלב קדום יחסית, מראשית דור יבנה, שבו מתגבש הנוהג לחגוג שני ימי חג. חכמים אינם מתנגדים להגדרת ראש השנה אלא לנוסח התפילה בראש חודש, ואין להם עמדה לגבי עיצובו של ראש השנה. כאמור, אפשר להבין את חכמים גם כמי שסבורים ששני ימי החג הם קודש, והדברים אינם מוכרעים.

משנה נוספת המציגה אפשרות של יום אחד של ראש השנה היא משנת שביעית (פ"י מ"ב), כפי שנבארה במקומה. את המשנה הזאת אי אפשר לתארך מתוכה. כך גם משנת עירובין (פ"ג מ"ט) שנעשה בה שימוש במונח "יום טוב הראשון" ו"יום טוב השיני" (של ראש השנה). המינוח מעיד על כך ששני הימים כבר נתקבעו בתודעה כצמד קבוע. במקרה זה הניסוח הוא מעשה ידי העורך, וקשה לתארך אותו במדויק.

בהמשך ימי התנאים, ובמיוחד בימי האמוראים, שני ימי החג הם חג לכל דבר, וההתניה שמא יבואו העדים נעלמת. יש לכך ביטוי ספרותי בעצם הזכרת היום השני, אך מעבר לכך נקבע שגם אם לא באו העדים, או שהתברר שהיום הראשון אינו חג¹³⁷כגון במקרה שברור שהירח לא נגלה. , יש לשמור על קדושת היום הראשון ש"כבר עבר רובו שליום בקדושה" (ירו', פ"ד ה"ד, נט ע"ג). הבבלי מנסח זאת בצורה משפטית יותר (ביצה ד ע"א). אפשר כמובן לצמצם את הדברים למקום שאין בו בית דין, ברם נראה שמעבר לכך כבר מקובל היה לחגוג את שני הימים. ייתכן שמי שטיפל בקידוש החודש ועיבורי השנים ניסה לסדר את החישובים כך שראש השנה ייפול על חודש מעובר, ויחגגו שני ימים מלכתחילה¹³⁸ראו תבורי, מועדים, עמ' 229, המרכז את המקורות על עיבור אלול. .

כך או כך, דומה שנקבעו שני ימי חג, והדבר נתפס לא כסידור הנובע מחוסר מידע אלא לכתחילה. הרי לכאורה לאחר שנקבעו סדרי הלוח ובטל קידוש החודש על ידי ראייה היה מקום לחזור ליום אחד של ראש השנה. ברם, כפי שראינו לעיל, לא הייתה החלטה על ביטול סדרי הראייה לפחות עד סוף תקופת האמוראים, וכנראה גם לא כמה מאות שנים מאוחר יותר. כך נותרו שני ימי החג על תִלם, וכל שנותר לחכמים הוא לקדש את הנוהג שנוצר מאילוצי המערכת ההלכתית.

מעניין שבתפילות הקדומות לא נוסדו תפילות מיוחדות ליום טוב שני, ואף לא קריאה מיוחדת מן התורה. רק מאוחר יותר נוצרו בקהילות ישראל פיוטים המיוחדים ליום הראשון או השני, ויוחדו קריאות נפרדות לשני הימים. תבורי, בעקבות הר, טוען שבפסיקתאות שבידינו, שיש בהן דרשות לקריאות המיוחדות בחגים, יש לראש השנה דרשה אחת לקריאה אחת בלבד. הוא רואה בכך ראיה כי חגגו את ראש השנה רק יום אחד¹³⁹תבורי, מועדים, עמ' 231. . לדעתנו גם אם היה הדבר נכון עדיין אין בכך ראיה כי לא חגגו יום טוב שני של ראש השנה, אלא שהתפילות בשני הימים היו זהות. זאת ועוד, בפסיקתא רבתי שתי פסקאות; פִסקה מ עוסקת בקריאת התורה ("באחד לחדש השביעי"), והפִסקה שלפניה, פִסקה לט, היא על הפסוק "הרנינו לאלקים עוזנו". פרק זה שבתהילים (פרק פא) הוא המזמור של יום חמישי, וגם מזמור היום של ראש השנה¹⁴⁰ראו פירושנו לפ"ד מ"ד. . הדרשה פותחת בשאלה הלכתית: "שופר שניקב וסתמו מהו"; נמצאנו למדים שעורך פסיקתא רבתי מקדיש שתי פִסקאות לראש השנה, מן הסתם אחת לכל יום. גם פִסקה מא עוסקת בתקיעת שופר, אך אולי זאת התקיעה של ראש חודש, כפי שעולה מתוכן הדרשות בפִסקה זו. לעומת זאת בפסיקתא דרב כהנא רק פִסקה אחת מוקדשת לראש השנה (פִסקה כג).

הידיעות על התקופה המאוחרת יותר לוטות בערפל. מרגליות פרסם קטע מספרות המעשים הארץ-ישראלית (מאות ו-ז לספירה) וממנו יוצא שחגגו ראש השנה בערב שבת ושהיו שני ימי ראש השנה, והדבר מוצג כתופעה רגילה ו"תקנית"¹⁴¹מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' מה; הר, ענייני הלכה, עמ' 77. . הר למד מכאן שחגגו שני ימי ראש השנה כהלכה, כמו בחוץ לארץ. אפילו מעדות זו אין ללמוד הרבה, שכן ייתכן שמדובר ברחבי ישראל, מחוץ למקום מושבו של בית הדין. אשר לראש השנה שחל בערב שבת, נכון שהכלל של הלוח העברי אוסר על כך, אך כבר הר מראה שהכללים הללו לא נוצרו כמקשה אחת וייתכן שהכלל הזה מאוחר במקצת לכללים האחרים. לשיטתנו אין בכך כל קושי, שהרי לדעתנו הלוח נתגבש רק מאוחר הרבה יותר, וספק אם בארץ ישראל הכירוהו.

פליישר פרסם פיוט וממנו יוצא שהיה רק יום אחד של ראש השנה, ורמז לשני פיוטים נוספים כאלה¹⁴²פליישר, לוח; פליישר, שני ימים. . יכול להיות שהדברים מכוונים למקום בית הדין. אבל מעבר לכך, ייתכן שהפיוטים מייצגים את ההלכה שבמשנה ולא מציאות יום יומית. כפי שנעמוד על כך בפירושנו (פ"א מ"א), זו דרכם של פיוטים לשקף את המסורות התלמודיות ולאו דווקא את מציאות ימיהם.

מתקופת הגאונים אנו שומעים על הנוהג לחוג את ראש השנה יום אחד בלבד, כפי שמעיד רבנו ניסים¹⁴³אוצר הגאונים לביצה, עמ' 4. . במקביל מצויות בידינו גם עדויות לנוהג לחגוג שני ימים¹⁴⁴כך מעיד בעל המאור על הרי"ף לביצה ג ע"א; אוצר הגאונים לראש השנה, כא ע"א (עמ' 41). ראו פליישר, שני ימים, והריטב"א לראש השנה יח ע"א. , ברם ספק אם אלו עדויות ממה שראו בעיניהם או ניתוח הלכתי של מה שראוי להיות.

לשיטתנו ברור שהלוח לא נקבע לפני המאה העשירית או השתים עשרה, וכשנקבע – נקבע בבבל, וממילא המשיכו בארץ ישראל לקדש חודשים בראייה ולחגוג שני ימים של ראש השנה בכל הארץ. במקום בית הדין וסביבותיו נהגו כמנהג הקדום: יום אחד, ואם התאחרו העדים – חגגו שני ימים.