משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 2 · משנה 2

בראשונה – אגב הסיפור הקודם, העוסק במאבקים הכיתתיים, המשנה מוסיפה סיפור קדום נוסף על מאבקים בין כיתתיים, היו משיאים משואות – כדי להודיע על החודש החדש היו מדליקים שרשרת של משואות עד בבל. שרשרת המשואות מתוארת בהמשך המשנה, ונדון בה להלן.

משקילקלו הכותים – לשומרונים היה לוח שנה שונה, ובעיקר היה להם עניין להציק ליהודים כחלק מהמתיחות הבין כיתתית בסוף ימי בית שני. נראה שהשומרונים הדליקו משואות מוקדם מדי. ממרחק רב קשה לדעת היכן בדיוק הודלקה המשואה, וכך גרמו לטעויות. בסוף ימי בית שני היו השומרונים כת נפרדת שגיבשה לה מדיניות לאומית עצמאית. יוספוס מספר על סדרה של התנגשויות הדדיות שלעתים התפתחו למהומות אלימות. אחד ממוקדי החיכוך היה העלייה לרגל. עולי הרגל עברו דרך ארץ השומרונים, ובכך הכעיסו את השומרונים שהאמינו כי הר גריזים הוא ההר הקדוש ואין בלתו.

לפי פשוטם של דברים הדליקו את המשואות בלילה שלאחר קידוש החודש, והכותים הדליקו את המשואות ערב קודם באחת ההזדמנויות שבהן לא היה ברור מתי יחול החודש החדש. המשנה אינה קובעת האם משיאין משואות גם בשבת, אך כל המקורות המקבילים מניחים שאין להבעיר משואות בשבת. יתר על כן, המקורות המקבילים מניחים שמן הראוי לצמצם את הבערת המשואות, והדליקו אותן רק כשהחודש היה מלא⁵תוס', פ"א הי"ז (פ"ב ה"א); בבלי, כב ע"ב - כג ע"א; ירו', נח ע"א; ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1032-1031. . הבעיה ברורה: עדי החודש מגיעים במשך היום, על כן ברור שניתן להבעיר את המשואות רק לאחר מעשה, בלילה שאחרי ראש החודש. ניתן אפוא להבעיר את המשואות רק לאחר חודש חסר, או רק לאחר חודש מלא. אם החודש חסר – ניתן להבעיר את המשואות במוצאי שבת, אבל אם החודש החסר החל ביום שישי – חל מוצאי ראש החודש בערב שבת, ואי אפשר להבעיר משואות. אם ידחו את המשואות למוצאי שבת לא ידעו בתפוצות האם החודש החל ביום שישי או בשבת. על כן קבעו שיבעירו את המשואות רק אם עיברו את החודש, כלומר לאחר היום השני של ראש החודש. אם לא הבעירו משואות ידעו בתפוצות שהחודש חסר, ואם הדליקו סימן שהחודש מלא. אם העדים של החודש המלא הגיעו ביום שישי דחו את הבערת המשואות למוצאי שבת. בתפוצות ידעו שבית הדין מתלבט האם החודש החדש מתחיל ביום חמישי או שישי, והדלקת המשואות סימנה שהחודש מלא, כלומר שהחודש החל ביום שישי, ואם לא הובערו משואות סימן שהחודש חסר.

לפי קו מחשבה זה ניתן גם להציע שהדליקו משואות רק בחודש חסר: כאשר התחבטו אם ראש החודש יהיה ביום שישי או בשבת, ובאו עדים ביום שישי, הבעירו משואות במוצאי שבת, והכול ידעו שזו הודעה שהחודש חסר, ואם היה החודש מלא (באו עדים בשבת), לא הבעירו משואות כלל. לפי הסבר זה קל להבין כיצד הטעו הכותים. העדים לא באו ביום שישי שהיה אמור להיות ראש החודש הראשון, חכמים הורו שלא להדליק משואות, ובכך הודיעו שהחודש מלא. הכותים הבעירו משואות במוצאי ראש החודש הראשון, כשהחודש היה מלא, ובכך הטעו את העם לחשוב שהחודש חסר.

המקורות מסבירים מתי להבעיר את המשואות, אך הניסוח קשה והמונחים שהם משתמשים בהם ("זמנו", "אור עיבורו") אינם נהירים דיים. בתוספתא נאמר: "מימתי מסיעין את החדש? לאור עיבורו. כיצד? חל להיות ערב שבת ושבת, מסיעין עליו למוצאי שבת, ואם בא בזמנו, מסיעין עליו, ואם לאו אין מסיעין עליו" (פ"א הי"ז [פ"ב ה"א]; מגילה פ"ג הט"ו). נראה ש"לאור עיבורו" פירושו הערב שלפני העיבור, כמו במשנת פסחים שבה "אור לארבעה עשר" פירושו הערב שלפני ארבעה עשר בניסן (פ"א מ"א). התוספתא מוסיפה ונותנת דוגמה שאם ראש חודש הוא של יומיים (שישי ושבת) מדליקים במוצאי שבת. לפי התוספתא אם בא בזמנו, כלומר החודש חסר, אז מדליקים במוצאי ראש החודש הראשון (ליל שלושים), שהוא הערב שלפני העיבור המתוכנן. המונח "אור עיבורו" הוא, כאמור, הערב שלפני העיבור הצפוי, אף שבחודש זה אין עיבור כלל. לכן "אם בא בזמנו מסיעין", כלומר אם הוא חסר (זמנו הוא הזמן הראשון) מדליקים מדורה, ואם החודש מלא אין מעברים עליו.

הבבלי מביא ברייתא שלפיה הבעירו משואות רק אם החודש היה חסר: "אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו" (כב ע"ב), כלומר בלילה הראשון. אלא שאין זה ברור האם הסבר זה עומד, או ששונה במהלך הדיון. הירושלמי פירש כנראה כמו הבבלי, וקבע שלוש קביעות: "[1] אין משיאין לילי זמנו אלא לילי עיבורו. לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב, אבל משיאין לילי עיבורו. [2] אין משיאין אלא על החדשים המיושבין בזמנן, מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת. [3] לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב לילי עיבורו אין משיאין מפני כבוד שבת" (בבלי, נח ע"א). הלשון קשה ולא עלינו לפרשה, מכל מקום המשפט הקובע הוא שאין מסיעין על חודשים המיושבים בזמנם, כלומר אין מסיעין על חודש חסר, אלא רק על חודש מלא⁶להסבר לשון הירושלמי: בתלמוד שלוש קביעות: 1. "אין משיאין לילי זמנו אלא לילי עיבורו לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב אבל משיאין לילי עיבורו". כאן השאלה היא: מדוע אין משיאין משואות ערב לפני ראש החודש. השאלה מבוססת על ההנחה שחכמים יודעים מתי יחול ראש החודש עוד לפני שהעדים באו. על כן ניתן בעצם להבעיר את המשואות ("להשיא") לפני החג. הבעיה היא שאור לראש החודש הוא חג ואין להבעיר בו. לכן תמיד משיאין "בליל העיבור", כלומר במוצאי החודש המלא. 2. אין משיאין אלא על חודשים מלאים (כמו שביארנו בגוף הדיון). 3. "לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב לילי עיבורו אין משיאין מפני כבוד שבת". כלומר, באופן כללי אין מדליקים על חודש מלא במוצאי ראש החודש הראשון מפני שהוא ערב יום טוב. כמו כן, אם מוצאי יום טוב חל בערב שבת (ראש החודש היה בימים חמישי ושישי) אין מדליקים מפני כבוד השבת. לא נאמר מה עושים במקרה זה, אך יש להניח שמדליקים במוצאי שבת, וסומכים על כך שכולם מבינים שראש החודש חל בשישי ולא יטעו ויחשבו שראש החודש אירע בשבת. .

אם כן, הבבלי והירושלמי מפרשים באופן שונה מהתוספתא. לפי התלמודים משיאין בחודשים המלאים, ולפי התוספתא רק בחודשים החסרים. המשפט "על כל החדשים היו מסיעין מסעות" (תוס', שם שם)⁷"להשיא" של הירושלמי הוא "להסיע" שבתוספתא. משמעו שהיו מדליקים משואות על כל החודשים המלאים (או על כל החודשים החסרים), בין אם יש בהם חגים בין אם לאו, זאת בניגוד לשיטת השליחים שהופעלה רק בחלק מהחודשים.

מכל מקום, אין ספק שאם הסתפקו בהדלקת משואות רק בחלק מהחודשים (המלאים או החסרים) הרי שכל השיטה התבססה על כך שהעם ידע מתי יש לצפות לראש החודש. לא תמיד ידעו את היום המדויק, אך ידעו שבאחד משני הימים יחול ראש החודש. זאת ועוד, ברור שלחכמים לא הייתה מסורת חיה על סדרי המשואות. מאליה עולה השאלה האם פעלה שיטה זו בעבר בכלל, או שזה זיכרון היסטורי אגדי ונוסטלגי, על הימים הטובים ההם שבהם היו סדרי החודש הנכונים ידועים באופן מידי לכל הציבור. ברם, כפי שנראה בהמשך המשיך נוהג המשואות בגליל העליון בסוף ימי התנאים. הווה אומר שאיכשהו נפתרו כל הבעיות הטכניות שתוארו.

התקינו שיהו שלוחים יוצאין – במקום משואות התקינו את שיטת השליחים. לפי התלמוד לא פסקה שיטת המשואות; עוד בימי רבי אבהו הדליקו משואות בגליל היהודי, באזור הכנרת ובאזור צפת (ירו', נח ע"א). לפי התיאור שם הדליקו את המשואות סביב הכנרת, ואנשי צפת הבעירו משואה כאישור להודעה זו. מצד שני מסופר באותה סוגיה שרבי יהודה הנשיא (222-180 למניינם) ביטל את שיטת המשואות. הווה אומר שרק בימי רבי (222-180) צמצמו את המשואות, אך עדיין המשיכו בכך בלב היישוב היהודי בגליל. מכל מקום, לפי קו המשואות הייתה השיטה קיימת בימי בית שני (להלן), ומן הסתם בדור יבנה כבר השתמשו בעיקר בשיטת השליחים, והמשואות נועדו לאזור היהודי הצפוף.

ייתכן שהתיאור במשנה סכֵמתי במקצת. המשואות הן שיטה לא מדויקת שגררה טעויות. אין זה מן הנמנע שהשומרונים הושמצו בצורה מופרזת במקצת, ותלו בהם את כל הקלקולים האפשריים. המשואות הופסקו כאשר המערכת כולה הפכה ממוסדת יותר, וכאשר החלו להקפיד שלא להבעיר אש בשבת.

במשנה לא נאמר באילו חודשים השליחים יוצאים. נושא זה נדון במשניות ג ו-ד בפרק הקודם.