משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 2 · משנה 1

הפרק ממשיך בסדרי קידוש חודש, כהמשך לפרק הקודם. העיקרון ההלכתי המרכזי הוא פומביות המעמד, ועסקנו בכך במבוא. בהמשך הפרק מתוארים סדרי קידוש החודש שנהגו בימי בית שני; חלקם הם אף הלכות לדורות, וחלקם תיאורים שאין להם ערך הלכתי קונקרטי. חלקים אלו הם בבחינת פרקי הווי המתארים את סדרי החיים בימי בית שני ובירושלים בתפארתה. פרקים דומים מצויים במסכתות יומא, שקלים, פסחים ופרקים נוספים. חציו השני של הפרק מתאר את קידוש החודש בדור יבנה, ובין שני החלקים שתי משניות הלכתיות (סוף משנה ה וראשית משנה ו) שהם סיומו של חלק אחד, ופתיחה לחלק השני. נדון בכך בהקדמה לשתי המשניות הללו.

אם אינן מכירים אותו – אם חברי בית הדין בירושלים אינם מכירים את העד שראה את הירח המתחדש, משלחין – בני העיר, עמו – יחד עם העד, אחר – עד אחר, או זוג עדים נוסף, להעידו – להעיד על מהימנות העד. ההלכה נקבעה בעקבות מה שמסופר בהמשך המשנה. התלמוד הבבלי מסביר שהכוונה לזוג עדים, אחרת אין לעדות תוקף משפטי (כב ע"ב)¹לר"ן היה נוסח שונה במקצת בגמרא: "והתניא מעשה שבא הוא ועדו", ולמסקנה הסיק שדי בעד אחד. הריטב"א הכיר את הנוסח ואומר: "בנוסחאי דיקני גרס תני עדו". . מהירושלמי משמע שדי בעד אחד (נז ע"ד). מבחינה משפטית הבבלי צודק, ברם נראה שהצורך בעד הנוסף אינו משפטי. מבחינה משפטית כל ההליך מיותר: הוא לא נועד לפתור בעיות משפטיות אלא בעיות חברתיות, ולשם כך די בעד אחד. באופן מעשי ניתנה עדיפות לעדים שבית הדין בירושלים מכיר. בכך ניתנה עדיפות לבני שכבת העילית שיש לה קשרים עם אנשי עיר הבירה. מעבר לכך, ההחלטה לדרוש עד נוסף היא חלק מתהליך כללי של הגברת התהודה הציבורית של מעמד קידוש החודש מחד גיסא, ומיסודו מאידך גיסא. היישוב המקומי צריך להתארגן ולשלוח עד נוסף, ולמקום בית הדין מגיעים עדים רבים, מהם מבני העילית הכפרית, והמעמד כולו הופך לאירוע מגוון. התוספתא מוסיפה כי גם בשבת שולחים עד נוסף (פ"א הט"ו [פ"ב ה"א]). כך ר' נהוראי מספר שירד לאושא כדי להיות עד מהימנות מעין זה, ולא שהיה בכך צורך, "אלא עילה ביקשתי להקביל פני חביריי" (ירו’, שם; תוס', שם). לפי התוספתא אירע המעשה בשבת, הווה אומר שהחכם הלך בשבת שלא לצורך, אלא כחלק מהמעמד הציבורי. רכיבים נוספים של המעמד הצבעוני יידונו להלן.

בראשונה – המונח "בראשונה" מעיד על ימים ראשונים, לפחות דור לפני ימי המסורת שלפנינו. במקרה זה מדובר באירוע שהתחולל לפני סוף ימי בית שני, היו מקבלים עדות החודש מכל אדם – כאמור לפי ההלכה כל אדם כשר לעדות, עד שיוכח שהוא פסול או חשוד, משקילקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלים אלא מן המכירים – אלו המוכרים לבית הדין. המעשה הרמוז במשנה מסופר בתוספתא ובתלמודים. המינים הם הבייתוסים שניסו לשחד אדם להעיד שראה את הירח המתחדש. האיש שבא ממזרח לירושלים (אולי מאזור יריחו) העיד כי ראה את הירח במעלה האדומים²מעלה האדומים הוא הכינוי, עד היום, לקטע התלול שבין ירושלים ליריחו. בעל שושנים לדוד מציע פירוש מדרשי שהאדומים הם הבייתוסים וכו', ואין זה אלא מדרש שדורש הפרשן מדעתו. , אך הוסיף "וראיתיו (את הירח) רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומות לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. ראיתיו נבעתתי ונפלתי לאחורי, והרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני..." (תוס', שם; בבלי, שם; ירושלמי, שם). הייתה זו אפוא עדות ברורה של העד כי ניסו להדיחו להעיד עדות שקר. חז"ל מאשימים בכך את הבייתוסין שניסו להטעות את בית הדין "לפי שאין ביתסין מודין שתהא עצרת אלא אחר שבת" (שם). הבייתוסין הללו, מחוגי הצדוקים ככל הנראה, סברו ששבועות חל תמיד ביום א, שכן את ספירת העומר התחילו בשבת של חול המועד. ייתכן שבספרות חז"ל מכנים את האיסיים "בייתוסין", אך במקרה זה מדובר בוודאי בצדוקים, שכן לאיסיים היה לוח שנה שונה לחלוטין (ראו במבוא), ואילו הצדוקים הם שסברו ששבועות צריך לחול ביום ראשון. לפי הסיפור הפרושים הם הקובעים את החודש, וצדוקים ניסו להטעות את בית הדין כדי שיקבלו החלטה המתאימה להלכה שלהם.

מהלך הפירוש המוצע הוא לפי סוגיית הירושלמי. ברם אפשטיין הציע שהחלק הראשון של המשנה קשור לפרק הקודם ועוסק בקידוש החודש שחל בשבת, ו"ומשלחין עמו עד" נאמר על שבת³מבוא, עמ' 397-396. . ברם אם כך עדיין חסר במשנה הדין הבסיסי של הצורך לשלוח עד נוסף לאימות העד הראשון. על כן נראה שמשנתנו היא חוליה מקשרת בין הפרקים⁴אפשטיין, מבואות, עמ' 365, אומר שמשנתנו שייכת לפרק הקודם. לדעתו הפרק הוא חלק מחטיבה ספרותית שהחלה במילה "בראשונה". לדעתנו נכללות במסכת חטיבה של זיכרונות (חלק מפרק ב) וחטיבה אחרת של תקנות רבן יוחנן בן זכאי (להלן, פרק ד). הוא מציע תאוריה שלפיה הייתה עריכה קדומה של מסכת ראש השנה, ובין יחידותיה הוכנסו תוספות של משניות רבות. תאוריה זו נראית לנו מרחיקת לכת ובלתי מוכחת בשלב זה של החומר שברשותנו, וראו להלן פ"ד מ"ח. . היא עוסקת גם ביום חול וגם בשבת, וברור שקודם הוחלט על שליחת עד אימות ורק בשלב שני הוחל הדין גם על שבת.