משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 3 · משנה 3

שופר שלראש השנה שליעל – עד עתה עסקה המשנה בשופר של המקדש, ועתה היא מונה את דיניו המיוחדים של השופר שבו תוקעים בתפילת ראש השנה¹⁰ייתכן שכך פירש הרמב"ם, אך אין הוא אומר זאת במפורש. . זה הסבר פשוט לסתירה בין שתי המשניות, שהרי המשנה הקודמת אמרה שכל השופרות כשרים ואילו משנתנו תובעת שהשופר יהיה של יעל דווקא. זו גם הסיבה לכך שמשנתנו תובעת שפי השופר יהיה מצופה זהב ואילו שופר ראש השנה אסור שיהיה בו עירוב של מין אחר המשנה את צורת הקול (להלן, משנה ה). הסבר זה, שמשנתנו עוסקת בשופר המקדש בלבד, יחזור להלן גם בדיון על השופר הכפוף או הפשוט. המפרשים התחבטו בסתירה בין המשניות והעלו הסברים שונים, כגון שמשנה ב עוסקת בדין בדיעבד ומשנה ג בדין שופר לכתחילה¹¹כגון רש"י, דף כו ע"א, ד"ה קרן. , והרמב"ם פירש שמשנתנו חולקת על משנה ב¹²רמב"ם, הלכות שופר פ"א ה"א. . שטינפלד פירש שמשנה ב עוסקת בשופר של ראש החודש, והיא אפוא המשך של גוש המשניות הקודם, העוסק בראש החודש, ואילו משנתנו בשופר ראש השנה¹³שטינפלד, תקיעה. . הסבר זה אף מיישב את מבנה המשנה. אלא שעדיין לא ברור מדוע שופר של ראש חודש יהיה שונה משופר של ראש השנה. יתר על כן, האבחנה בין שופר המקדש ושופר שלאחר החורבן מסבירה שתי סתירות נוספות בין משנתנו למשניות אחרות (ציפוי הזהב ושופר כפוף או פשוט). לפיכך יש להעדיף את ההסבר שיש בו תשובה לכל שלוש הבעיות, ולדחות הסבר שיש בו תשובה לבעיה אחת בלבד. ברוח זו גם פירשנו את חוסר האחידות בהלכות לולב (משנה, סוכה פ"ג מי"ד). שם טעננו כסיכום שאפשר גם שחוסר ההיגיון בפסיקות נובע מן העובדה שנותרו במסורת ההלכה שקיעי הלכות מקדש. במקדש היה הדגש על המעמד הציבורי, השקיעין עובדו לחיים מחוץ למקדש, אבל המעבר הזה גרם לחוסר אחידות הלכתית.

שופר זה צריך להיות דווקא של יעל פשוט – ישר, בניגוד ל"שופר כפוף" שיש לו צורת חצי עיגול, ופיו – הפיה של השופר, מצופה זהב – המשנה אומרת במפורש שפיו מצופה זהב. אבל בתלמוד הבבלי נשאל: "ופיו מצופה זהב?! והתניא: ציפהו זהב, במקום הנחת פיו – פסול, שלא במקום הנחת פיו – כשר! אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין – שלא במקום הנחת פה תנן" (כז ע"א). לפי פשוטם של דברים לפנינו מסורת חולקת, והבבלי מפרש את המשנה בניגוד לכתוב בה כדי ליצור הרמוניזציה. הברייתא איננה ידועה ממקור תנאי, ואין לומר אלא שחל כאן שינוי בתפיסה. בירושלמי המסורת מורכבת יותר, אך דומה: "ציפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר. ציפהו מקום הנחת פיו, או שהיה קולו עבה מחמת הציפוי, פסול" (נח ע"ד). התלמודים מאשרים, אפוא, ציפוי מבחוץ אך שוללים ציפוי מבפנים, כנראה מחשש לעיוות הקול, ואילו המשנה אינה חוששת מעיוות הקול אך חותרת לשופר פשוט, מן הסתם על מנת ליצור אווירה של תמימות ופשטות בשונה מן האווירה המקדשית המפוארת. ראוי לציין שהמונח "שינוי קול" מופיע רק בבבלי, אך קיים גם בירושלמי ללא מינוח מובהק. הוא מופיע רק בהקשר לציפוי הזהב. שיקול הלכתי זה אינו נזכר במקורות התנאיים. יתר על כן, מבחינה מעשית כל פעולה בגופו של שופר גוררת עמה שינוי קול קטן או גדול. המשנה קובעת את ההלכה בהתאם לצורכי הטקס העדיפים בעיניה (פשטות), ואילו התלמודים מדגישים את ההיבט המשפטי (עיכוב תקיעה).

בציורי הפסיפסים השופרות בדרך כלל מעוטרים בפסים והפיה מצוירת בצבע שונה במקצת, ללמדך שההלכה התנאית נשמרה, ולא ההלכה התלמודית¹⁴כך, למשל, בחמת טבריה, וינר, תרבות המוסיקה, כרך ב, מס' 147; ציפורי, שם, מס' 150; בית שאן ,שם, מס' 149; בית אלפא, שם, מס' 151 ועוד, וכן בבתי הכנסת השומרוניים, וינר, שם, מס' 118. . לעתים השופר בא ללא פסי העיטור, אך כמעט תמיד לפיה צבע אחר¹⁵כגון חולדה, שם, מס' 154 ועוד. . אבל בשופר שעל ציור הזכוכית באוסף מוסאיוף (המופיע על כריכת חיבור זה), ובשופרות רבים אחרים המופיעים על פסיפסים, השופר מעוטר מבחוץ בפסים, והפיה ללא ציפוי. התפשטותה של ההלכה התלמודית בנושא מחייבת בירור רחב יותר, ולא כאן מקומו.

השופר בא ולצדו ושתי חצוצרות ביצדדים – בירושלמי מוסבר שהשופר צריך להיות פשוט כדי "שיפשטו לבם בתשובה" (נח ע"ד), ברור אפוא שמדובר בשופר של תפילת ראש השנה. בבבלי מובאת דעה אחרת בשמו של רבי לוי שמצוות שופר של ראש השנה ויום כיפור צריכה להיות דווקא ב"כפופין, ושל כל השנה בפשוטין" (כו ע"ב)¹⁶הריטב"א מציע שמדין תורה כל השופרות כשרים, ומצווה מן המובחר בפשוט. אפשר גם לתרץ שמלכתחילה צריך להיות פשוט, ובדיעבד כל השופרות כשרים, אבל דומה כי תירוץ הבבלי משקף מסורת בדבר מחלוקת תנאים. המחלוקת ניכרת, כאמור, גם בממצא הארכאולוגי. . הבבלי מפרש שזו מחלוקת תנאים ומשנתנו כרבי יהודה. בכל ציורי הפסיפס מבתי הכנסת ושאר שרידי האמנות היהודית הקדומה השופר תמיד כפוף, וכך ההלכה. לשיטת הבבלי מוזר שההלכה נקבעה לפי דעה אחת בברייתא, בניגוד למשנה. על כן נראה שמשנתנו משקפת את ימי הבית, שכן היא מזכירה את החצוצרות, אבל השופר שבו תקעו במדינה היה צריך להיות כפוף, כפי שמופיע בפסיפסים.

בניגוד לחצוצרות (להלן) אין השופר מופיע על מטבעות החשמונאים. באחת המטבעות מהתקופה הפרסית מופיע בצד האחורי בז ובצד הקדמי חפץ הדומה לשופר¹⁷משורר, מטבעות, עמ' 19 (מס' 19-18). . אם אכן זהו שופר – הרי שהוא שופר כפוף ולו צורת חצי עגול. שופר המקדש שתקעו בו בראש השנה היה פשוט, אבל, כפי שאמור במשנה הבאה, שופר כפוף שימש לתעניות, על כן יש להבין ששימושו הבולט של השופר היה לתענית, ושופר בתענית הוא שצויר על המטבעות. מקומו של השופר בתפילת ראש השנה היה כנראה משני, ועיקר חשיבותו בעיני הציבור הייתה דווקא בתעניות (איור 75).

מאוחר יותר התמונה משתנה. בפסיפסי בתי הכנסת השופר מופיע כסמל יהודי מובהק. בדרך כלל מופיעה המנורה, לידה השופר וארבעת המינים ולעתים גם מחתה. חוקרים נחלקו האם אלו סמלים מקדשיים, או שהם לקוחים מהווי בית הכנסת. מכל מקום, השופר משקף כנראה את בית הכנסת, ולו היה האמן רומז למקדש היה מצייר את החצוצרות¹⁸לסיכום ראו חכלילי, אמנות, עמ' 260-256. . כל השופרות ברצפות הפסיפס בארץ ישראל הם כפופים, אך יש מהם הכפופים כיפוף עמוק (מעון, יריחו, גרסה, אשדוד ועוד) ויש שהכיפוף בהם סמלי, והשופר כמעט "פשוט" (אשקלון, חולדה)¹⁹חכלילי, שם, עמ' 261-260. . השופרות שצוירו בארצות חוץ בולטים בכך שבדרך כלל הם פחות כפופים; כך באוסטיה ובקטקומבות ברומא (מס' 1, 9, 10, 11, 19, 21 ועוד), אבל יש בהם גם כפופים (קטקומבות מס' 6, 8, 15 והשופר בסרדיס)²⁰חכלילי, סמלים בגולה, עמ' 354-347. .

נראה שהנוהג וההלכה המקובלת בארץ ישראל היו לתקוע בשופר כפוף. גם הבבלי מעיד כי זו ההלכה הרווחת, אחרת לא הייתה זו עוקרת את המשנה. ברם לא מחלוקת לפנינו אלא שינוי. במקדש השתמשו בשופר ישר, ובבית הכנסת בשופר כפוף. ייתכן שהדבר נבע מהרצון שלא לעשות חפצים כדוגמת חפצי המקדש. כידוע אסרה ההלכה לחקות את המקדש וקודשיו (בבלי, עבודה זרה מג ע"א). אמנם ספק אם הלכה זו הייתה מקובלת בכל הקהילות, אך ייתכן שהעדיפו לתקוע בשופר שיהיה שונה משל השופר במקדש. ייתכן גם שהציורים בתפוצות הושפעו יותר מהשופר המקראי.

החצוצרות מוזכרות במפורש בתנ"ך, ופִסקה ארוכה הוקדשה לתיאורן ולתפקידן (במדבר י א-י). לפי הכתוב נועדו החצוצרות למתן אותות בזמן ההליכה במדבר, לכינוס העם לימי שמחה ולתענית. בימי הבית הן היו כלים חשובים והשימוש בהן היה תדיר. בימי שמחה ומועד תקעו רבים בחצוצרות, והן אף מופיעות על מטבעות מימי בר כוכבא. החצוצרות מופיעות תמיד כצמד וצורתן כאגרטל פרחים מודרני: תחתיתן צרה, הן מתרחבות כלפי מעלה וליד הבסיס מצויה מעין תפיחה קלה²¹משורר, מטבעות, עמ' 135, מס' 243, 244, 278-276. כל טיפוס כולל טיפוסי משנה אחדים. . הן מצויות על ציור של שולחן לחם הפנים שנמצא בירושלים ועל קשת טיטוס שנמצאה ברומא²²חכלילי, סמלים בגולה, עמ' 345. . מאוחר יותר החצוצרות נעלמות מהאמנות היהודית ואינן מופיעות על ציורי הפסיפס או על חפצים אחרים. החצוצרות מילאו במקדש תפקיד מרכזי, כמו השולחן או המזבח, אך לא הועתקו אל המדינה. חז"ל מדגישים שהחצוצרות שעשה משה אינן כשרות לדורות, ובפועל הן נעלמו מהווי בית הכנסת גם בימי תענית, אף שהמקרא מדבר במפורש על תקיעה בחצוצרות בעת צרה (במדבר י ט). חז"ל מדגישים שהחצוצרות שעשה משה נגנזו, וכל זה בא להבליט שאין מצוות חצוצרות נוהגת בימיהם של חכמים (ירו', נח ע"ד; בבלי, כז ע"א).

במסכת תענית אנו שומעים על ניסיון שנעשה לאחר החורבן לחדש את נוהג התענית כמו במקדש, כולל פנייה לכוהנים "תקעו הכהנים תקעו... הריעו בני אהרן הריעו". חכמים מתנגדים לכך ואומרים "לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית"²³משנה, תענית פ"ב מ"ה, וראו פירושנו למשנה זו. . לא ברור מדוע התנגדו חכמים ואחת האפשרויות היא שהם התנגדו לתקיעה בחצוצרה, אם כי המשנה אינה אומרת שהכוהנים שם תקעו בחצוצרות ולא בשופר. הסוגיה בראש השנה מציגה כך את הדבר, אך הסבר זה אינו מופיע בתוספתא, ואף לא בסוגיות המקבילות במסכת תענית²⁴בבלי, כז ע"א, וראו ההערה הקודמת. גם בעל מלאכת שלמה למקום הצביע על כך כי הסבר הגמרא כאן אינו עולה בקנה אחד עם סיפור המעשה כפי שהוא מופיע במשנה, בתוספתא ובמקבילות. . מכל מקום, אין ספק שבמהלך הדורות לא חודש השימוש בחצוצרה.

חז"ל העבירו ל"מדינה" ולבית הכנסת רבים ממרכיבי המקדש, ומנעו כניסתם של אחרים. החצוצרות לא עברו מבית המקדש, ונותרו ככלי אופייני למקדש בלבד. בעל מלאכת שלמה מסביר שכיום אין תוקעים בחצוצרות משום שאלו נועדו רק לכינוס של כל ישראל, ותענית הנה בהכרח מקומית. ברם דומה שלא זו הסיבה העיקרית, אלא הרצון לשמור את החצוצרות ככלי המיוחד למקדש.

שופר מאריך וחצוצרות מקצרות ש[ב]מצוות היום בשופר – מכיוון שתקיעת השופר היא עיקר המצווה נקבע שתקיעת השופר תהיה ארוכה יותר, כך שקולו יבלוט, ויהיה זמן שבו יישמע רק קול השופר. כל זה כמובן במקדש, ובמדינה לא תקעו בחצוצרות בראש השנה.