משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · מבוא · מיקום 5

מכאן אנו באים להשערה שהיה אי פעם קובץ ערוך, באופן מלא או חלקי, של ברייתות, שנכנה אותו "קובץ זיכרונות המקדש", וממנו ליקטו את כל המשניות המעלות את זיכרון המקדש. אי אפשר להוכיח שאכן אותו מקור שימש גם למשנת ביכורים, אך הסגנון החגיגי והסיפורי שבמשנת ביכורים הוא ראיה לכך שמקורו של החלק הראשון של הפרק הוא בקובץ מיוחד זה.

השאלה ההיסטורית המרכזית היא האם קובץ הזיכרונות מהמקדש הוא מהימן. אנו מניחים שוודאי נפלה שכחה בפרטים, ואכן לפעמים משתמש רבי אליעזר בן יעקב במשפט "שכחתי למה היתה משמשת" (לעיל). גם המחלוקות מעידות על בעיית השכחה, כגון המחלוקת האם עזרת ישראל ועזרת כוהנים היו באותו מפלס (מידות פ"ב מ"ו). יתר על כן, מיעוט המחלוקות בקבצים שבידינו (כל קובץ כשלעצמו) מלמד שהעורכים האחרונים רצו להשכיח את המחלוקות, מן הסתם כיוון שראו בהן ערעור אפשרי על סמכות המסורת. עם זאת מצאנו מחלוקות מספר, בעיקר בין מקורות שונים, כגון על מספר שערי המקדש או על מיקום המחילה (תמיד פ"א מ"א מול מידות פ"א מ"ט), האם היה פיס תמיד, כמתואר במשנת תמיד (פ"ג מ"א), או רק בחגים (תוס', סוכה פ"ד ה"ה)⁵⁰ייתכן שחכמים זכרו את הנעשה בחגים, שכן אז עלו לרגל וראו את פרטי העבודה, הניחו מדעתם שכך נהגו גם בימי חול ונתנו לכך הסבר היסטורי ואידאולוגי (ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"א). בפירושנו ראינו שהסבר זה מן הסתם מאוחר לחורבן הבית, שכן יש בו ביקורת נוקבת על הכוהנים והנהגת המקדש. על כל פנים חכמים הניחו שהפיס נהג בכל יום, וזאת מנקודת המוצא שהעבודה זהה בחגים ובימי חול. ברם, מה שהכריע לטובת קיום הפיס בשעתו היה הרצון לקיים טקס מרשים, וצורך זה היה בעיקר בחגים. בחגים היו כוהנים רבים וצופים רבים, והכוהנים חפצו לעבוד בעבודות ה"יוקרתיות" יותר, וההגרלה ענתה על כל הצרכים. , ועוד. עלינו להסיק מכאן שקובץ זיכרונות המקדש כלל מחלוקות, אך המשתמשים בו (עורכי המשניות שבידינו) השתדלו למעט במחלוקות, מן הסתם כדי לשמור על הסמכות ועל החגיגיות.

מעתה עומדות לפנינו שתי אפשרויות קיצוניות, ושלל אפשרויות ביניים:

• הזיכרונות הללו הם שרידי ברייתות קדומות מימי הבית שנשנו בבתי המדרש והיו חשופות לבעיית השכחה.

• הזיכרונות הללו מאוחרים, פרי העיון בבית המדרש, ושרידי זיכרונות עמומים, ובעיקרו של דבר הם שכתוב של בית המדרש.

מפתה מאוד להניח שהקובץ הקדום כלל זיכרונות אמינים והטעויות הן פרי העריכה המאוחרת, ברם איננו יודעים מספיק על הקובץ המקורי, וקשה להעריך את טיבו ההיסטורי. מכל מקום, לעריכת הקובץ היו מטרות. אנו ניסינו להציג את מטרות התיאור של המקדש בדיוננו במשנת שקלים. עתה, לאחר סיום כל משניות המקדש, אנו יכולים לתקן את הסיכום שם.

עבור חכמים המקדש הוא, אפוא:

1. מקום שניתנת בו חשיבות רבה לשמירה על פרטי ההלכות. ההלכה מכתיבה כל פרט בניהול הכספי והארגוני של המקדש, בהעמדת הקרבנות וכדומה, ובנוסף חכמים מספרים גם על נוהגים שהיו בו ואינם חשובים מבחינה הלכתית, אך הם משמעותיים לפחות מבחינה נוסטלגית.

2. מוסד יהודי מרכזי, מקום שמתכפרים בו עוונותיהם של ישראל ואין ביקורת על נוהגיו, אלא לעתים רחוקות. אין כל הטחה של חשד בשחיתות או בעבריינות אחרת. אך מצינו טענות על כוהנים שמנצלים את עצמתם להעצמה אישית, כגון השיר המובא בתוספתא מנחות: "על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל עושין כמעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן אוי לי מבית קדרוס אוי לי מקולמסן אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן אוי לי מבית אלישע אוי לי מאגרופן אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות" (פי"ג הכ"א, עמ' 533 ומקבילות)⁵¹אנשי הכת מעלים ביקורת נוקבת על המקדש ומבססים על כך את השקפת עולמם. ספרות החכמים יודעת לספר שביקורת כזו גרמה גם להקמתו של המקדש המקביל במצרים בידי חוניו מתוך רדיפת מעמד וכבוד (בבלי, מנחות קט ע"ב; יומא לט ע"ב; ירו', יומא פ"ו ה"ג, ג ע"ג). , או ההאשמה שאנשי המקדש תאבים למשרות בירושלים (ירו', תענית פ"ד ה"ה, סט ע"א). קטעי ביקורת אלו ואחרים אינם ב"קובץ זיכרונות המקדש" אלא במקורות אחרים.

3. המקדש הוא מבנה מפואר ועשיר עד למאוד, והעושר הוא דרך לעבודת ה' וביטוי לה. ימים של מצוקה, שאף הם בוודאי היו, אינם נזכרים, אלא בהקשר של מלחמות.

4. המקדש הוא שיא הסדר והאסטטיקה. סדרי הטקס מוקפדים ומופלאים, ורוב עם מצוי תמיד במקדש⁵²ראו, למשל, ערכין פ"ב מ"ה לפי פירוש הבבלי, שם יג ע"א. כמה וכמה הלכות במקדש מנומקות בנימוקים פרטיים וטכניים, אך הנימוק העיקרי המובא במקורות הוא "לעשות פומבי" ("פומפי") לדבר, כלומר כדי לנהל את המקדש בצורה טקסית ומעוררת כבוד. התלמודים סומכים את העיקרון לפסוק "בבית ה' נהלך ברגש" (תהילים נה טו), והבבלי מכנה את עיקרון הפומביות "להרגיש את העזרה". ראו, למשל, פירושנו ליומא פ"ב ה"ב; ירו', שם לט ע"ד; יומא פ"ב ה"א, לט ע"ד; פ"ב ה"ד, מ ע"א; שקלים פ"א ה"א, מה ע"ד; סוכה פ"ד ה"ו, נד ע"ג; בבלי, יומא כד ע"ב, ועוד. .

5. עם זאת אין למקדש קרקעות, והוא איננו מוסד להפקת רווחים. המקדש איננו יכול להפסיד, אך גם לא לעשות עסקים (נתון זה עולה ממסכת שקלים, במסכת מעילה ראינו כי תמונה זו איננה שלמה). אך מסכת מעילה שייכת כולה לסוגה האחרת שבה נכתבה כל המשנה.

6. המקדש נישא מעל למחלוקות הפוליטיות בעם, אך הוא זירה מרכזית לעימותים בין צדוקים ופרושים (חכמים). העימותים הללו אינם נזכרים אלא ברמזי רמזים (יומא, פרה), ומופיעים באופן ברור יותר במקבילות בתוספתא ובמקורות אחרים.

7. המקדש נועד לכל הציבור, נעשו הקלות הלכתיות כדי לאפשר זאת, וחז"ל התהדרו בכך. חכמים נאבקו ליתר שיתוף של העם בעבודת הקודש, מבלי שערערו על ה"מונופול" של הכוהנים המעוגן בתורה, "והזר הקרב יומת", אך ניסו לשתף את כלל הציבור במה שלא נאסר במפורש, כולל מימון המקדש במחצית השקל והוספת טקסים שלציבור יש בהם מעמד בולט כשמחת בית השואבה, ריקודים בחצרות המקדש, טקסי הנפה וסמיכה. גם תכנון המקדש מבטא מגמות אלו, בדרך כלל.

8. המקדש מתנהל על ידי חכמים וההלכה. אמנם הכוהנים הגדולים הם צדוקים, בכך "מודים" גם חז"ל, אך ההלכה מכתיבה את דרכי התנהלותו של המוסד.

9. פגיעה בקודש היא עבֵרה חמורה⁵³כגון משנה, סנהדרין פ"ט מ"ו. עונשים על חילול הקודש רווחו גם בעולם הפגני וגם במקדש בירושלים. כך, למשל, על הסורג שניצב בהר הבית הייתה כתובת שאיימה בעונש מוות על נכרים הנכנסים להיכל (ראו להלן, פ"ו מ"א). , אך חז"ל אינם "מנצלים" זאת להטלת אימה על הציבור, אדרבה, ססמה כמו "הציץ מרצה"⁵⁴ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"א. מפיגה את החשש מחילול הקודש⁵⁵ראו פירושנו לפ"ג מ"ב. .

10. המקדש איננו רק מקום הקרבת קרבנות אלא גם מקום לתפילה, למתן צדקה וללימוד תורה. חז"ל אינם מדגישים בהקשר זה את הניהול הפוליטי, שמן הסתם גם הוא התנהל בזיקה מסוימת למקדש.

11. אין בספרות חז"ל ביטויים למאבקים שמאחורי הקלעים. הם מתארים את ההתרחשויות כפי שהן נצפות מבחוץ, ללא תככי חצר ומאבקי קנאה, ללא ויכוחים על ארגון העבודה או מתיחות פנימית בין העובדים. יש ביקורת על הכוהנים הנוטלים ממון שאינם רשאים ליטול, אך לא על שחיתות מידות.

12. כמעט אין תיאורים של נסים גלויים: עולי הרגל אינם באים מתוך ציפייה לנס אלא לשם קיום הלכות ומצוות ולימוד תורה. מעט מאוד נסים גלויים מוזכרים בספרות, וגם אלו הם ברובם נסים בעלי "עצמה" פחותה (כגון אבות פ"ה מ"ה). במבוא למסכת חגיגה הרחבנו בכך.

13. המקדש ניצב במרכזה הרוחני של ירושלים, והעיר קשורה קשר בל יינתק למקדש.