משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה · מבוא · מיקום 7

החל מהתקופה החשמונאית מתחולל בארץ כולה תהליך של גידול דמוגרפי, וגידול רב עוד יותר בעצמתו של היישוב היהודי. המקדש הפך למקדש של כל הלאום שבארץ ישראל, ובמקביל מתחזקות התפוצות ומתעצבת התודעה היהודית, וכל אלו הפכו את העלייה לרגל לתופעה המונית. על העלייה לרגל אנו שומעים מכל מקורות התקופה: רבים ממקורות חז"ל שנערכו אחר החורבן אך משקפים זיכרונות חיים מימי הבית (כגון בכורים פרק ג; פסחים פ"ה ופ"י; חגיגה פ"ב ופרקים נוספים)³²חלק מהפרקים הלו אינם פרקי הלכה רגילים אלא פרקי הווי המתארים את המציאות בירושלים. ; יוספוס; פילון; הברית החדשה וחיבורים נוספים³³פילון, על המצוות א, 69; מעשי השליחים ב 5 ואילך; מלחמות ו, 422 ואילך ועוד. . במקרה זה כל המקורות משקפים פחות או יותר אותה תמונה חברתית-ציבורית³⁴את המקורות אסף, ניתח והרכיב לתמונה אחידה ספראי, העליה. . העלייה לרגל התבטאה בדרכים מספר:

א. במסגרת שלושת הרגלים המוזכרים בתורה. בימים אלו העלייה לרגל היא הדרך היחידה לבצע את מצוות החג, ולהשתתף, לפחות באופן פסיבי, בעבודת המקדש המיוחדת של החגים (קרבנות ציבור מיוחדים, ניסוך המים, הקפת המזבח בערבות, שמחת בית השואבה, קרבן חיטים וקרבן שעורים וכיוצא באלו).

ב. במסגרת חגיגות ציבוריות שאינן שלושת הרגלים. באלו העלייה לרגל איננה מרכיב נורמטיבי, כגון עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, מועד הבאת עצים בט"ו באב (תענית פ"ד מ"ה; מלחמות ב 430)³⁵ספראי, העליה, עמ' 222-220. , ימי תענית וימי צרה וכיוצא באלו. ביום הכיפורים ובט"ו באב נערכו, בנוסף לעבודת המקדש, ריקודי קודש של נשים (במקדש או מחוץ לעיר), כמקובל במקדשים פגניים בנכר (משנה, תענית פ"ד מ"ח). פסח שני (י"ד באייר) גם הוא היה מועד עלייה לרגל חצי המוני. רוב מצוות החגים נערכו במקדש, וגם אם גלשו ממנו ל"מדינה" הרי שעיקרם היה במקדש (תקיעת שופר, ברכת כוהנים, נטילת לולב וכיוצא באלו). כל אלו היו סיבות טובות לעלייה לרגל.

ג. מועדים משפחתיים מסורתיים. המקורות מספקים רשימה של מועדים משפחתיים של הבאת עצים למקדש (משנה, תענית פ"ד מ"ה) וימים של מעמדות שבהם עולים למקדש נציגים מהאזור שממנו באה משמרת הכוהנים. מן הסתם היו מועדים משפחתיים נוספים פרטיים שלא זכו להד ציבורי.

ד. עליית יחידים, אם כדי לראות את המקדש ואם כדי להביא קרבנות מיוחדים, ביכורים אישיים, קרבנות יולדת, קרבנות נזירים שסיימו את נזירותם וסתם אנשים שהתחייבו או נידבו קרבן.

במרכזה של העלייה לרגל ניצבו, כמובן, שלושת הרגלים. בשלושה מקומות בתורה, שעה שהיא סודרת את המצוות של שלושת הרגלים פסח, שבועות וסוכות, נצטוו ישראל על העלייה לרגל: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ה' "³⁶שמות כג יז; שם לד כג; דברים טז טז בשינוי מה של לשון. . לשם הבנת דברי המשנה והמציאות ההיסטורית של ימי המשנה לא נעסוק בבירור פשוטם של המקראות, האוּמנם עולה מפשוטו של מקרא כי התורה התכוונה ללמדנו כי כל זכור חייב להיראות לפני ה' במקדש שלוש פעמים בשנה; ענייננו הוא כיצד נתפרשה מצוות העלייה לרגל למקדש בירושלים בהלכה ובמציאות היהודית של ימי הבית השני.

לכאורה נתפרשו המקראות שבתורה כחובה קבועה על כל זכר מישראל לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה להיראות לפני ה', וכלשונה של משנת חגיגה הפותחת את המסכת (פ"א מ"א): "הכל חייבים בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינס. נשים ועבדים שאינן משוחררים החיגר והסומא החולה והזקן וכל שאינו יכול לעלות ברגליו". מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, פירשו שהכול, פרט לאלה שהמשנה מנתה, חייבים להראות פניהם בעזרה בכל רגל ורגל, שלוש פעמים בשנה. בהמשך המשנה נאמר כי הקטן הפטור מן הראייה הוא קטן "שאינו יכול לרכב על כתיפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית". זו דעת בית שמאי, ולדעת בית הלל: "כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית". לפי זה כל הזכרים, לרבות ילדים קטנים ולמעשה פעוטות ממש, חייבים לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה. כך פירשו את המשנה, ובלשון זו פסקו פוסקי ההלכה: "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן הראיה... הראיה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג" וכו' (רמב"ם, הלכות חגיגה, פ"א ה"א). מעין דברים אלו גם בסמ"ג (עשין רכז-רכט), ועוד.

ברם, הראייה אשר המשנה מחייבת בה את כולם אינה ראיית פנים אלא חיוב בקרבן ראייה, וכפי שהירושלמי בראש המסכת קובע: "מתניתא בראיית קרבן" (פ"א ה"א, עה ע"א). במשנה ב שלאחריה חלוקים בית שמאי ובית הלל האם "הראיה" היא שתי כסף או מעה כסף, ובתוספתא בראש המסכת אנו שונים: "הטמא פטור מן הראיה" (פ"א ה"א), כלומר הוא פטור מלהביא קרבן ראייה. ודאי שאין התוספתא צריכה ללמדנו שלטמא אסור להיכנס למקדש (וגם אין הוא סתם "פטור" אלא "אסור"). המשנה אינה קובעת כי חייבים לעלות כל רגל ולהיראות לפני ה', אלא שאלה אשר עלו לרגל מתחייבים בקרבן ראייה. חובת ראיית פנים מכונה במשנה פאה בראשה: "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון". ריאיון זה פירושו ראיית פנים, וכאמור בירושלמי פאה: " 'והריאיון' מתניתין בראיית פנים אבל בראיית קרבן יש לה שיעור" (פ"א ה"א, טו ע"א)³⁷כך הנוסח הנכון כפי שמצוי אצל הראשונים, ראו ספראי, העליה, עמ' 40 והע' 60. . עוד מודגש בירושלמי שהריאיון הוא בין הדברים שאין להם שיעור, "לא למעלן ולא למטן" (שם). הגדרה זו אינה מתפרשת אלא שראו בעלייה לרגל מצווה שאין לה שיעור, כלומר שאין לה קצבה, זמן וכמות מוגדרת של ראייה. ניתן לקיימה בשלושת הרגלים, אך לא רק בהם, ולאו דווקא בהם. פירושם של מפרשי המשנה וקביעתם של פוסקי ההלכה כי קיימת מצווה וחובה לעלות שלוש פעמים בשנה היא על פי סוגיות בתלמוד הבבלי שיוצאות מתוך ההנחה כי אמנם הייתה קיימת חובה קבועה של עלייה לרגל³⁸ראו במיוחד לעיל, פ"ו מ"א - פ"ז מ"ב. בירור מפורט של השוואת התלמוד הירושלמי לבבלי ראו ספראי, העליה, עמ' 41-24. .

מסורות רבות במשנה, בתלמודים ובמדרשים, מסורות היסטוריות, מסורות בהלכה ודברי אגדה מעידים כי מצוות העלייה לרגל הייתה מן המצוות שאין להן שיעור לא למעלן ולא למטן. במשנת פסחים שנינו: "ששה דברים עשו אנשי יריחו. על שלושה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום (י"ד בניסן)..." (פ"ד מ"ח). מברייתא שבתוספתא ובשני התלמודים³⁹תוס', פסחים פ"ב הי"ט; ירו', שם פ"ד ה"ח, לא ע"ב; בבלי, שם נו ע"א; מנחות עא ע"א. ראו פירושנו לפסחים פ"ד מ"ח. עולה כי זו דעת רבי יהודה, אך דעתם של חכמים או של רבי מאיר היא שעשו את שלושת הדברים ברצון החכמים. מדברי המשנה והברייתות עולה כי אנשי יריחו אלו לא היו מקלים ומנוערים מקיום מצוות. אדרבה, הם החמירו ונתנו פאה אף מן הירק, ומסתבר שאף החמירו בקריאת שמע ולא רצו להפסיק את הקריאה במשפט שאינו כתוב בתורה⁴⁰הרחבנו בכך בפירושנו לפסחים פ"ד מ"ח. . הם כרכו את שמע ולא אמרו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בתוך קריאת שמע. עוד עולה מן המשנה ומן הברייתות כי המסורת היא מימי הבית, מהימים שהקדישו בהם למקדש שקמים. אנשי יריחו אלו היו מרכיבים דקלים כל יומו של ערב פסח; הם לא עלו לירושלים לרגל ולא הקריבו את קרבן הפסח. אנשי יריחו אלו, מגדלי התמרים שהיו מרובים ביריחו, הם והחכמים שהסכימו עמהם, לא ראו את העלייה לרגל כחובה לעלות שלוש פעמים מדי שנה בשנה.

אגדות שונות, קדומות ומאוחרות, מעלות תיאורים של עלייה לרגל. הן מזכירות עלייה לעתים קרובות או כל שנה, אך אינן מזכירות עלייה של שלוש פעמים מדי שנה. זאת ועוד. אחד החידושים העיקריים של התורה שבעל פה היה הפיכת הגדרות כלליות לסדרה של חיובים משפטיים מפורטים המוטלים על כל אדם מישראל, על כן אין להתפלא שההלכה האמוראית כבר ראתה בעלייה לרגל מצווה אישית שהיא חובה לכל דבר. אבל התפיסה המקראית הייתה כללית יותר. המצווה לקיים עלייה לרגל מוטלת על הציבור ועל המקדש, ולא על כל אחד ואחד. מעבר לכך, מסיבות מעשיות אי אפשר לתאר מצב שבו יעלו אנשים מיישובים רחוקים שלוש פעמים בשנה. לשם השוואה, קרבן פסח נתפס כמצווה אישית, אך מי שנמצא "בדרך רחוקה" פטור ממנו (במדבר ט י). המונח "דרך רחוקה" התפרש בצורה מקלה למדי: "איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ" (משנה, פסחים פ"ט מ"ב). בתוספתא נוספת דעה שלישית ולפיה "דרך רחוקה" היא מחוץ לעיר ירושלים. אם כן, לפי רוב הדעות מי שאיננו בירושלים אינו חייב בקרבן פסח, ושאלת החובה בעלייה לרגל אינה עולה כלל ועיקר.

במשנה פסחים (פ"ה) ובתוספתא שם (פ"ד) ערוך סדר הקרבת קרבן הפסח בפירוט רב, תוך תיאורים חיים של המציאות במקדש. בין התנאים המוסיפים דברים נמצאים חכמים כרבי אליעזר בן יעקב, אשר חי בימי הבית ובעצמו השתתף בהקרבת קרבן הפסח, וכרבי יהודה בן אלעאי, המוסר דברים רבים ומדויקים מחיי המקדש והעיר. מן המשנה והתוספתא עולה כי זובחי הפסח נתחלקו לשלוש כתות. נכנסה כת ראשונה וסיימה את שחיטת הקרבן, זריקת דמו, הפשטתו והקרבת האימורים הקרבים, יצאה הכת הראשונה ונכנסה הכת השנייה, לאחר מכן הכת השלישית, ועליה מעידות המשנה והתוספתא שבשירת ההלל לא הגיעו הלוויים המשוררים למחציתו של ההלל "מפני שעמה מועטין" (פ"ה מ"ז). ניתן לחשב כמה אנשים יכלו להצטופף בכל כת, שהרי מידות העזרה ידועות לנו. חוקרים חישבו את כל שטחה של העזרה, ניכו את שטחם של המבנים שהיו בעזרה כגון ההיכל, המזבח וכדומה, והניחו שעל כל מטר מרובע הצטופפו שני אנשים עם קרבנם. את מספר הזובחים הכפילו בעשרה, שכן גם המקורות התלמודיים וגם יוספוס מוסרים שלפחות עשרה איש נמנו על כל קרבן⁴¹בבלי, פסחים סד ע"ב ומקבילות; מלח', ס"ו 423. . בדרך זו יש שהגיע למאה אלף אשר השתתפו באכילת הפסח, ויש שהגיע למאה עשרים וחמישה אלף. אמנם ניתן לערער על דיוקם של חישובים אלה⁴²ראו ספראי, העליה, עמ' 74-72. , אך כללית אין אפשרות אלא לקבל את סדרי הגודל הללו.

דרך אחרת לאמוד את מקסימום העולים שעשויים היו להגיע למקדש היא באמצעות אומדן קרבנות הראייה. כל עולה רגל חייב היה בקרבן ראייה (חגיגה פ"א מ"א). במשך ששת ימי החג (להוציא את השבת) צריכים היו כל הקרבנות לעלות למזבח, כקרבן עולה שכולו לגבוה. את הקרבן ניתחו, אך גוף הבהמה נותר שלם. גוף זה גודלו בערך 0.8 על 0.4 מ', לכל הפחות. גודל המזבח היה 32 על 32 אמה, כ- 18 על 18 מטר בערך⁴³גודל האמה עורר מחלוקות רבות, ראו בקצרה הנספח לפסחים, וראו פלג, האמה. . אפילו נוצל כל השטח למטרה זו ניתן היה להניח על המזבח קצת יותר מאלף קרבנות. אפילו נניח שהקרבנות הונחו בחמש עד עשר שכבות והספיקו לשרוף במשך היום 10 סבבים של קרבנות, גם אז ניתן לשרוף על המזבח פחות ממאה אלף קרבנות, ולא יותר משש מאות אלף קרבנות בכל ימות החג. בנוסף לכך הוקרבו התמידים והמוספים, קרבנות החגיגה ושאר נדרים ונדבות. אין במקורות ביטוי למחסור במקום לשרפת הקרבנות, ולא הוכנו סידורים לכך. על כן אין מנוס מלהעריך שמספר עולי הרגל הגיע למאות אלפים, אך לא מעבר לכך.

אם כן, מספר עולי הרגל לפי תיאורם של המקורות התנאיים הוא יותר ממאה אלף, אך לא הרבה יותר מסך זה. מספר זה הוא חלק קטן של בני עם ישראל בארץ בסוף ימי הבית, ועל אחת כמה וכמה חלק זעום של כלל בני ישראל בארץ ובתפוצות. בכל אחד מהרגלים הגיעו רבבות רבות מן הארץ ומן התפוצות. העלייה לרגל עשתה רושם רב על היהודים בירושלים ועל יהודי הארץ והתפוצות. לעלייה לרגל הייתה משמעות רבה בחיי העיר ירושלים, ורושמה של העלייה ניכר בספרות היהודית במסורת התלמודית ובכתבי יוספוס ופילון, אך המספר הכולל של עולי הרגל היה רק אחוז קטן של כלל ישראל. כמעט לא מצינו בספרות התלמודית דברי תוכחה על שאין מקיימים את מצוות העלייה לרגל, שכן מסורת ההלכה בארץ ישראל לא ראתה בעלייה לרגל מצווה שיש לקיימה שלוש פעמים בשנה אלא מצווה שאין לה שיעור וניתן לקיימה בשלושת הרגלים; בעלייתם לרגל נתחייבו העולים במצוות, וכלשונו של רבי יוסי הגלילי לפי הנוסח שבתלמוד הבבלי: "שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראייה וחגיגה ושמחה" (ו ע"ב). מימרה זו נתנסחה בספרי הפוסקים כחובה לעלייה, כדברינו שהבאנו למעלה, ובהשפעת לשון המקרא.

לסיכום, בניגוד לעולה מפשט המקראות הכירה המסורת ההלכתית מימי הבית, המשתקפת בספרות התנאית, בעלייה לרגל כמצווה, אך לא כחובה. יהודי שבחר לקיים מצווה זו התחייב להביא קרבנות, על פי הוראת הפסוק "ולא יֵראו פני ריקם" (שמות כג יד). עם זאת, כל המקורות הרבניים והחוץ-רבניים משבחים את הציבור היהודי על קיום המצווה ומתפעלים מהעלייה ההמונית לרגל. סופר לא יהודי, מננדר איש לאודיקיאה (סוף המאה השלישית), טוען שלעלייה לרגל לירושלים הגיעו המונים רבים יותר מלכל מקדש אחר, כולל אולימפיה שביוון⁴⁴בורסיאן, הרטור מננדרוס, עמ' 68; שטרן, סופרים יווניים ורומיים ב, עמ' 414. . במאה השלישית כבר לא עלו לרגל למקדש ירושלים, והוא מצטט כנראה סופר קדום אחר אשר התרשם מאוד מהמוני העולים לרגל.

עולי הרגל הגיעו בעיקר ממחוז יהודה, אך מכל הארץ וגם מהתפוצות, כולל לא יהודים. סיפורים רבים מעידים על עולים מהגליל, מתפוצות הלניסטיות ואף מבבל, אם כי כמובן איננו יכולים לקבוע שיעור כמותי לעולים אלו.